כאשר יצאתי מעוטף עזה ב-7 באוקטובר, נשאתי רק הבטחה אחת בליבי: לזכור את הזעם הזה ולהילחם בכל כוחי, לא לוותר, עד שהממשלה הזו תלך. אבל הזעם לבדו אינו מספיק. בקצה שלו חייבת להיות תקווה כדי שיהיה לנו את הכוח להמשיך ולבנות מחדש.

שנה תמימה חלפה מאז השבעה באוקטובר, שנה ששינתה את חיינו מן הקצה אל הקצה. שנה של שכול, של חרדות ושל כישלון מתגלגל. מלבד מבט לאחור על מנת להבין איך הגענו עד הלום, בספר ״זעם ותקווה״ מבקש יאיר גולן להביט אל העתיד – זה שמצפה לנו ביום שאחרי, זה שאנו נדרשים לשנס מותניים על מנת להביאו, מכיוון שאחרת נכונו לנו ימים קשים אף יותר.

הספר סוקר את התחומים העיקריים שעלינו לפעול בהם על מנת לתקן את החברה הישראלית ולכונן כאן חברת מופת, בטוחה וחסונה – מהתחום הביטחוני והמדיני, דרך נושא השירות השוויוני וחלוקת הנטל המוטל כיום רק על כתפיהם של מעטים, וכלה בנושאים החברתיים והכלכליים, שמהווים את הבסיס לחוסנו של העורף בחירום ובשגרה. יש בו רעיונות ומחשבות ופתרונות אפשריים, ותפיסת עולם שצריכה לשמש כבסיס למחנה הדמוקרטי בישראל. קריאה מועילה.

שם הספר
על הפיקוד