פתח דבר


נדמה לי שנעמי פולני הייתה שם תמיד. כלומר, רק אם נולדת עשרים שנה לפני או עשרים שנה אחרי הקמת המדינה, שרת ביום העצמאות את שירי הצ'יזבטרון, הערצת את להקת הנח"ל, ידעת בעל פה את "שיר השכונה" של "התרנגולים", וצרחת במלוא גרונך את "קח את ליבי, הוא לא נחוץ לי יותר, אחרי שבי בגדת, עליו אוותר".


אז בבועה הזו בה גדלתי, נעמי פולני הייתה שם תמיד.


אחר כך באו ימים אחרים, ורוחות חדשות החלו לנשב. ארץ ישראל נשטפה בצלילים ובקצבים בלתי מוכרים, אופנות קצרות נשימה, ותנועה עולמית, שחלחלה גם לכאן, מן ה"אנחנו" אל ה"אני". נעמי פולני הוכנסה אל גדרות הנוסטלגיה, התמעטה, הצטמצמה, עד שכמעט התפוגגה כליל.


אבל אל ביתה במושבה כינרת המשיכו לעלות לרגל רבים מידידיה-תלמידיה מעולם הבידור הישראלי, שכשפגשתי אותם – עשרות שנים אחרי מפגשם הראשון עם נעמי פולני – אמרו כולם שהיא זו שעיצבה את גישתם אל עולם הבמה, והטמיעה בהם ערכים מקצועיים שהם נושאים עימם עד היום.


גם אני פקדתי את ביתה בשנים האחרונות. כיוון שהאריכה ימים יותר מכל חבריה לעולם התרבות, מצאתי בה עדה חיה, גדושת הומור ואבחנות קולעות, שהכירה באופן בלתי אמצעי כמה מן הדמויות שאת סיפור חייהן כתבתי בשנים הללו: נעמי שמר, חיים חפר, תרצה אתר.


באחת הפעמים אמרתי לה: "נעמי, הגיע הזמן לכתוב גם עלייך!" "מה אתה מדבר?" – התנפלה עליי – "אני לא חשובה, חשוב החומר! מה זה משנה מה אכלתי לארוחת בוקר ואיך היו היחסים עם אימא שלי? תולדותיי הלכו למישרין, אין מה לספר! זה משעמם! היצירה התרבותית – זה מה שחשוב!"


אבל למרות הטון הפסקני – שכל מי שפגש אי פעם את נעמי פולני הכיר – כששאלתי אותה מתי נפגשים שוב מייד קבעה לי פגישה נוספת. וכך נצברו לנו עשרות שעות שיחה, שהתפרסו על פני למעלה משנתיים, ובהן ביקרנו יחד בכל תחנות חייה.


לאט לאט התרגלה לרעיון, ואף החלה לתת לי עצות איך לכתוב על מנת שהספר לא יהיה "משעמם". "אני מרגישה קצת אשמה שאני לא מביאה לך חומר דרמטי, כשההורים לא מתגרשים זו בעיה" – אמרה. "אולי נבדוק איזה סיפור אנחנו יכולים לספר ביחד, בצורת דיאלוג, כדי ליצור דרמה בסיפור? אולי תביא רק אנקדוטות, כדי שהקורא ישלים את התמונה בראשו, כמו קו שמחבר בין נקודות? אולי הדוברים שלך לא יהיו אנשים אלא תנועות מחשבה?"


בלי להיות מודעת עד הסוף (או שמא דווקא בהכרה מלאה) רצתה "לביים" את הספר, לשלוט בו קצת. מצד אחד אמרה: "יש לי אירועים עם אנשים שיש לי עליהם חרטה, ולא היה לי אומץ לספר להם כשהיו בחיים, ועכשיו זו הזדמנות לווידוי." ומצד שני הודתה: "אני מפחדת לדבר איתך, שמא תכתוב דבר שלא אהיה שמחה בו, אתה מבין?..."


אם כך ואם כך נעשתה שותפה, בדרכה, לכתיבת הספר, או לכל הפחות הסכימה להיכתב על ידי, בלי שזרקה אותי מכל המדרגות. ואני הרווחתי חוויה אמיתית, מצחיקה, עמוקה, מקורית, מקפיצה, מאתגרת – של מפגש פנים אל פנים עם אישה מיוחדת, שהיא אושיית תרבות גדולה.


אני מבקש להודות לכל האנשים שנענו לפנייתי לספר על נעמי פולני שלהם, ופתחו בשמחה את ליבם בפניי. בנה, יותם ייני, וחי פילון – בן דודה; מיפ (רחל מפטש) ז"ל, חברתה ובת ביתה בעשרים השנים האחרונות, שנפטרה במהלך כתיבת הספר. דליה גוטמן, ידידתה ושותפתה לעשייה תרבותית לאורך השנים, שאף העמידה לרשותי בחפץ לב את ה"פוסט פלמ"חניקי" – סדרת שיחות טלפון שקיימה עם נעמי, שעלו מדי שבוע לאינטרנט. אנשי המושבה כינרת ועמק הירדן, שליוו אותה בשנות חייה האחרונות: שלומית חפץ, עמוס פורת, רותי ברמן. ענת יהלום ורפי רימשון, שהביאו זיכרונות חיים ממפגשם עם נעמי כילדים וכבוגרים, בתקופת חייהם בכינרת. תודה מיוחדת לאסף ענברי, חברי, שגם נפגש עם נעמי באופן בלתי אמצעי כנער צעיר (ולאורך השנים שלאחר מכן), וגם שיתף אותי בתובנותיו העמוקות לגבי מקומה בתרבות הישראלית.


זמרות ושחקנים, מוזיקאים ואנשי במה רבים, שיתפוני בנעמי פולני שלהם: אילן תורן, איתמר ארגוב, גבי ורוחל'ה אקשטיין, גברי בנאי, גידי גוב (שהוא גם קרוב משפחה של נעמי), דבורה דותן, חנן גולדבלט, יוני רכטר, נירה רבינוביץ', שייקה לוי.


עוד אנשים רבים תרמו פה בדל זיכרון, שם גזיר עיתון או כתבה נשכחת, והם מוזכרים בשמותיהם בגוף הספר ובהערות בסופו. ומן הסתם שכחתי להזכיר כמה מהם, ועל כך התנצלותי הכנה.


אני מבקש להודות לאנשי הספרייה הלאומית, אליהם העבירה נעמי עוד בחייה את עיזבונה, ובמיוחד לחזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה, ולליהיא כהן, מובילת פרויקט זכויות יוצרים באוספי מורשת, שהתגייסה בנכונות מלבבת לסייע לי בכל שיגיונותיי. כל התמונות בספר (אלא אם כן צוין אחרת) הן מאוסף נעמי פולני בספרייה הלאומית, וניתן לי אישור נדיב להשתמש בהן. כמו כן, אני מודה למימי חפר, בתו של חיים חפר, שהעניקה לי בחפץ לב את האישור להשתמש בציטוטים משיריו, השזורים כמובן בכל סיפור חייה הארוכים של נעמי. תודה לד"ר ציפי פליישר שהעמידה לרשותי שרטוטי הכנה למופעים בכתב ידה (וציוריה) של נעמי.


תודה נרגשת מעומק ליבי לבועז דקל, המוציא לאור של ספריית יהודה דקל, חבר יקר ושותף לדרך. כשהתייצבתי בוקר אחד במשרדו וסיפרתי לו על הביוגרפיה, אמר מייד – הספר יצא אצלנו! ומאותו הרגע נעו הגלגלים במהירות המוכרת לכל מי שעבד עימו אי פעם. וכאן המקום להודות לאורלי קורן, מפיקת הספר הנמרצת והמקצועית לעילא, על עבודתה המסורה והנעימה.


נעמי הלכה לעולמה כשהייתי בשלבים האחרונים של כתיבת סיפור חייה. אני תוהה לעיתים מה הייתה אומרת על התוצר הסופי. אני מניח שהייתה משחיזה את לשונה בכמה אמירות מדויקות, טוענת שנתתי מקום גדול מדי לחייה וקטן מדי ליצירה האומנותית, שהיא היא החשובה. אני ממש מקווה שגם הייתה משחררת איזה קומפלימנט קטן...


עשיתי ככל יכולתי לדייק, להצליב מידע, לנכש טעויות, להסיר אבק מבדלי אינפורמציות ישנות, ולוודא ככל האפשר את אמיתותם של הדברים. כל הכתוב, על טעויותיו, הוא שלי, כמובן.


מוטי זעירא
קיץ 2024


פרק א.


בית


אם יש דבר כזה "אצולת היישוב" הרי שנעמי הייתה בת אצולה. מצד אימה היא נכדתו של הדוקטור חיים חיסין, ציוני נלהב, איש תנועת ביל"ו בנעוריו, ואחד ממייסדיה המפורסמים ביותר של תל אביב. הצייר נחום גוטמן, מילדי תל אביב הקטנה, זכר את דמותו הציורית של הרופא רכוב על חמור, לבוש חליפה לבנה, לראשו כובע שעם אנגלי, ובידו שמשייה, לבנה מבחוץ וירוקה מבפנים — סגולה מפוקפקת כנגד השמש הארץ ישראלית שקפחה ללא רחם על קרחתו הבוהקת. את ליבם של הפעוטים קנה בממתקים ובחיוכים שפיזר להם ביד נדיבה.


לחיים ולפָניה חיסין היו חמישה ילדים. הבכורה, שרה, נפטרה בגיל חודשיים, והייתה הראשונה להיטמן בבית הקברות של המושבה ראשון לציון. בשנת 1888 נולדה יהודית, שנפטרה בגיל עשרים וארבע ממחלת האדמת, "ואני לא יכולתי להושיע לה" — היה נאנח אביה הרופא כל השנים.1 על מצבתה בבית הקברות הישן בתל אביב נכתב "השושנה הראשונה שצמחה על שדה התחיה". שנה לאחר יהודית נולד סָשה (אלכסנדר), ואחריו, בשנת 1892, נולדו התאומות הזהות עדה ופִירָה (אסתר). בשנת 1898 הגיעה לעולם האחות הקטנה דֶּבָּה (דבורה). נעמי היא בתה של עדה.


בשנת 1914, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נסעה פניה לבקר את אחותה ברוסיה. העולם שקע במלחמה, הגבולות נסגרו, והיא לא יכלה לחזור לארץ ישראל. חיסין נשאר לבד, עסוק עד מעל לראשו בעסקי ציבור, ועדה הצעירה הפסיקה את לימודיה ולקחה על עצמה את החזקת הבית. עד יומו האחרון — הוא נפטר בשנת 1932 — היה חיסין אסיר תודה לבתו על הקרבתה, וסיפר זאת לכל שומע, ביניהם לנעמי נכדתו הקטנה, שוב ושוב. רק בשנת 1919, משנפתחו שערי הארץ עם תום המלחמה, חזרה פניה באונייה "רוסלאן". רצוצה וכואבת הייתה אחר חמש שנות נדודים וסבל, ושנה לאחר מכן נפטרה והיא בת חמישים ושמונה, שבועות ספורים אחרי שהשיאה את בנותיה התאומות.


בשנת 1920 נישאה עדה ליחיאל פולני. יחיאל היה בנם השני, מבין חמישה, של ריסי ודב פולסקי, מן העיר ניקולאייב שבאוקראינה. דב פולסקי היה איש אמיד, שעסק בעיקר במסחר עצים, והיה מעמודי התווך של התנועה הציונית בעיר. כציוני נאמן וקנאי לשפה העברית החליף את שמו הלועזי "פולסקי" בשם עברי גאה — "פולני"... בשנת 1891 הגיע לראשונה לארץ ישראל, חזר לאוקראינה, אך שלח את כל ילדיו ללמוד בארץ. החלוץ היה הבכור יהודה (רון-פולני, המחנך, לימים ממובילי זרם העובדים בחינוך), אחריו יחיאל, ובעקבותיהם יתר האחים. בשנת 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, הצטרפו ההורים לילדיהם, והתמקמו בתל אביב.


בשנת 1918 הקים דב, איש מעשה רב תושייה, את אגודת "הלוואה וחיסכון ת"א-יפו", ברחוב הרצל, מעבר לפסי הרכבת. היה זה בנק ראשון מסוגו בעיר, שנועד לתת מענה לכל נצרך ל"הלוואה עממית", אותה קיבל "בערבות ידידים, מכרים או 'בעלי לב טוב'" — כך כתב שמעון סאמט ב"הארץ", במלאת ארבעים שנה להקמת המוסד.2 "יש אנשים שמספרים לי עד היום על העזרה שסבא שלי הגיש להם דרך הבנק" — סיפרה נעמי.3 בשנת 1922 חלה דב פולני בטיפוס, ונפטר. שמו הוענק לאחיה הבכור של נעמי, שנולד שלוש שנים לאחר מותו, ו"דב" הנוקשה הוסב מייד לשם החיבה הרך "דּוֹבִּי".


יחיאל נולד בשנת 1893 בניקולאייב, ובהיותו בן שתיים-עשרה נשלח בעקבות אחיו יהודה ללמוד בארץ ישראל. בשנים הראשונות היה בראשון לציון, ועם התמקמות הוריו בתל אביב חבר אליהם. כיצד הכיר את עדה חיסין? היכן הייתה זירת היכרותם? כמה זמן עבר עד שהחליטו להתחתן? כל אלה שאלות נהדרות, שהתשובות עליהן נבלעו בתהום הנשייה של הזמן החולף. מן הסתם נפגשו ברחובות תל אביב הקטנה של אז: אולי בחצר גימנסיה "הרצליה", אולי ליד הקיוסק של רובננקו עת קנו גזוז חמוץ-מתוק, או על שפת הים. מי יודע?


מכל מקום, מתישהו במהלך שנת 1920 התחתנו יחיאל ועדה. שלוש שנים אחר כך הגיח לאוויר העולם בנם הבכור דּוֹבִּי, וביום חמישי, ו' באב תרפ"ז, 4 באוגוסט 1927, נולדה נעמי. למה דווקא "נעמי"? "סתם שם יפה" — ציטטה נעמי את שאמרה לה אימה. עדה אף הוסיפה וסיפרה לבתה כי בהיותה ילדונת דאגה מאוד כל אימת שנולדו בנות במשפחה, מחשש שמא יגנבו לה את השם המיוחד.4


המשפחה הצעירה הצטופפה בחדר אחד בביתו של סבא חיסין, בשדרות רוטשילד 14 בתל אביב. שמונה-עשרה שנים קודם לכן, כשנערכה הגרלת המגרשים ההיסטורית של "אחוזת בית" בשנת 1909, ביקש חיים חיסין כי ביתו יהיה צמוד, "כתף אל כתף", בלשונה של נעמי — לזה של דיזנגוף. ואכן, צינה ומאיר דיזנגוף בנו את ביתם בשדרות רוטשילד 16, זה הבית שיהפוך אחר מותם למשכנו של מוזיאון תל אביב, ובו ייערך מעמד הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. נעמי בת העשרים ואחת תעמוד באותו יום שישי אחר צוהריים יחד עם אביה ליד חלון ביתם, והם יציצו בצוותא אל בית השכנים — עדים רואים ואינם נראים לטקס ההיסטורי.5


בחצר האחורית עמד עץ פיקוס, שצמח וגבה עם השנים. "בחדר היו חלונות לחצר, והפיקוס היה מציץ משם הביתה ומרגל אחרינו" — תיארה אותו נעמי.6 לצדו ניטעו כמה עצי הדר, שהניבו פרי בעונת החורף: אשכולית צהבהבה, תפוז כתום. חצר חיסין הייתה צמודה לחצר דיזנגוף, ורק גדר רשת הפרידה בין שני המגרשים. נעמי זכרה כיצד הייתה תולשת את העשב הרך שצמח בחצר אחר הגשם, ומגישה אותו בין ריבועי הרשת לסוס של דיזנגוף.7 מדרגות ברזל לולייניות טיפסו מן החצר אל בית דיזנגוף, "וכשאימא הייתה יוצאת לקניות הייתה משאירה אותי אצלם, ואני זוכרת את עצמי יושבת על ברכיה של צינה" — סיפרה נעמי. לעיתים הושארה להשגחתה של יונה'לה, עוזרת הבית התימנייה של דיזנגוף, שהגיעה מדי בוקר מכרם התימנים.8


על מנת להיכנס מן הרחוב אל ביתו של חיסין נדרש המבקר לעלות במדרגות בטון, שהובילו אל מרפסת רחבה, עטורת עמודוני אבן מסוגננים דמויי כדים. משנפתחה דלת הכניסה, העשויה עץ כבד, מצא המבקר את עצמו בחדר גדול בעל תקרה גבוהה. במרכז החלל ניצב שולחן עץ, על הקיר שעון, ולצידו ארון בעל דלתות זכוכית, שאוחסנו בו כלי חרסינה, הכבדים במדף התחתון והקלים בעליון. בצד החדר הגדול היה "הקבינט", חדר קבלת החולים של הסבא הרופא, עמוס מדפי תרופות וספרים, ואליו היה צמוד חדר השינה של חיסין. באחד החדרים הקטנים של הבית התמקמה משפחת פולני הצעירה. יחיאל קיבל עבודה כפקיד ב"בנק הלוואה וחיסכון" של אביו, שם עבד כל חייו, ועדה, כמנהג הימים ההם, נשארה בבית והייתה עקרת בית נאמנה.


כשהייתה בת שלוש נשלחה נעמי הקטנטונת לגן, ששכן ברחוב השחר, לא הרחק מביתם. היה זה מבנה גדול שהעמידה העירייה, והוא הכיל ארבעה גנים צמודים. בהשפעת שיטת מונטסורי והחינוך הפרוגרסיבי של ג'ון דיואי, שאימצה מחלקת החינוך העירונית, הוקדשה בגני העיר תשומת לב רבה לפעילות בטבע, ומחוץ למבנה מוקמו גינה קטנה ופינת חי, בהן "עבדו" הילדים הקטנים.9 כמקובל, נקרא כל גן בשם הגננת: "גן מרים" "גן יפה", "גן שושנה". נעמי הלכה ל"גן תרצה".


מערכת החינוך העירונית בגיל הרך לקחה על עצמה גם את הזנת הסטודנטים הקטנים. בכל יום, בדיוק בשעה עשר, כונסו הילדים אל סוכת העץ שעמדה בחצר, והושבו סביב שולחנות אובליים מחוּפֵּי שעוונית לבנה. הגננת הייתה עוברת עם סיר גדול, שולה במצקת דייסת אורז עם חלב, מניחה כף גדושה בצלחתו של כל ילד, ומפזרת מעל סוכר עם קינמון. "רינה סקורוחוד הייתה מלכת הגן עבור חלק מהבנות (לא שלי!)" — זכרה נעמי תמונה חיה מן הארוחות ההן — "אז כשהיו מפזרים את הסוכר עם הקינמון רינה שיחקה את עצמה מבוגרת, והייתה הודפת עם היד ומסמנת לגננת שהיא לא רוצה להמתיק. תֶּדָה (תאודורה) הייתה עבד שלה, אז גם היא הדפה את התוספת המתוקה".10 מעבר לפיטומם בדייסת אורז לימדה אותם תרצה הגננת אין ספור שירים, שאת כולם תזכור נעמי במדויק גם תשעים שנה אחרי. "הגננת הייתה מספרת לאימא שנעמי קולטת מייד את השיר החדש שהביאה, ואימא התגאתה מאוד" — סיפרה.11


אבל החיים האמיתיים חיכו בחוץ. "הרחוב היה לנו מגרש משחקים" — תיארה נעמי את ימי התכלת ההם באוזני חברתה דליה גוטמן.12 "אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה מגיעה לתחילת רחוב גורדון ועוברת את החולות יחפה, בקיץ הלוהט, ואיך כפות הרגליים בערו לי בזמן שרצתי במהירות על החול" — הוסיפה וסיפרה לכתבת "ישראל היום", בשנת 2018 .13 במגרשים הריקים בין בתיה הקטנים של העיר רחשו חיים שלמים שמשכו את תשומת ליבה: קיני נמלים, מאורות עכברים, גבעות חול קטנות שכיף לטפס לראשן ולגלוש מהן בצהלות, שלוליות בחורף וריחות רחוקים של ים בקיץ.


הנה תמונה עזת צבעים שנשארה חרוטה בזיכרונה של נעמי מימי ילדותה המוקדמים: "יום אחד אבא שלי חוזר הביתה מהעבודה ומחזיק בידו בלון קשור בחוט: 'הבאתי לך מתנה מדוד יוסף'. דוד זה לא בגלל קרבת משפחה. לא. פשוט כך קראנו לו. זה הסַפָּר שלנו מרחוב הרצל. שמחתי. יופי של בלון, ורוד כזה, חיוור. קפצתי החוצה לרחוב שמחה ועליזה. [...] הגיע שמעון ומבקש את הבלון. הוא משחק לו, וכמובן, פתאום הבלון פוף, מתפוצץ. אוי, אוי, אוי. ושמעון אומר לי: 'בואי אל אימא שלי, והיא תתקן לנו את הבלון'. אני לא האמנתי, אבל הייתי קטנטונת והתביישתי להתגלות כספקנית. הלכתי איתו. הם היו עניים והיה להם בית, קובייה קטנה בחצר של אדון אברבוך מהמכולת. אז אימא של שמעון לקחה חוט ומחט, רכנה ותפרה את הבלון. לקחתי את הבלון המתוקן, אמרתי תודה ויצאתי. עצובה. כמובן שהבלון שלי לא המריא יותר".14


בשנת 1933, שנה אחר מותו של חיסין, החליטו ילדיו לבנות עוד שתי קומות בבית המשפחה, וכשהייתה נעמי בת שש הושלמה הבנייה, ומשפחת פולני התמקמה בקומה השלישית, העליונה. בחדר הגדול — הס מלקרוא לו סלון, כי "סלון זה בורגני" — עמד שולחן, עליו אפשר היה לשחק קלפים, להגיש כיבוד. ספה השתרעה על שתי פינות בזווית החדר, ובעזרת קובייה מרופדת נטולת משענת ניתן היה להפוך אותה למיטה להלנת אורחים מזדמנים (לימים יישן עליה זָם, חברהּ של נעמי מן הצ'יזבטרון, שלא יכול היה לחזור לקיבוצו המרוחק מעוז חיים, או עליזה רוזן הירושלמית מן "התרנגולים", ועוד רבים וטובים). להורים היה חדר משלהם, ובחדר הילדים גרו יחדיו נעמי ואחיה דּוֹבִּי. חדר קטן בפאתי הדירה, שזכה לשם "חדר אורחים", תפקד שנים ארוכות כמקור הכנסה צנוע לכלכלת המשפחה, והושכר לדייר משנה. כך, למשל, התגורר בו לאחר מלחמת העולם השנייה האדון אנדלס, עולה ערירי מפולניה, שהגיע היישר ממחנות העקורים בקפריסין. לאורך השנים היו גם דיירים נוספים.15


ילדי פולני וחיסין שבגרו הקימו משפחות, העמידו ילדים, וגרו בקרבה אינטימית אלה לאלה. הדוד סשה ומשפחתו גרו אף הם בבית חיסין. הדודה פירָה, אחותה התאומה של עדה, התחתנה עם דב גפן, איש רב מעללים שהיה מראשי "ההגנה" בעיר ומנהל בכיר בעירייה. הם גרו בבית יפהפה בשדרות בן ציון, מרחק הליכה קצרה מבית המשפחה. האחות הצעירה דֶּבָּה התחתנה עם ישראל פינקלשטיין, והם בנו את ביתם ברחוב המלך כורש, כמטחווי יריקה מרוטשילד 14.


גם האחים לבית פולני גרו בסביבה, מקיפים את סבתא ריסי, שחיה בגפה אחרי מות דב בעלה. "היא היחידה ששמרה את בריתהּ עם היושב במרומים, ולאיש מהמשפחה לא הייתה לעניין זה שום טרוניה" — תיארה אותה נעמי בלשונה המיוחדת. "אנחנו חיינו איתה בהרמוניה מוחלטת. בליל הסדר השתדלנו שגם היא תשבע נחת, והיינו מכינים תוכנית אומנותית. דינה'לה הייתה בראש היוזמה. היא המציאה לנו ריקודים, והיינו רוקדות — טלילה, ורותי, ודינה'לה, ונעמי, ולפעמים גם צפרירה, כי היא הייתה הבוגרת — וכך שעשענו את המשפחה".


עשרים ושניים בני ובנות דודים היו לנעמי, מעין שבט קטן, וזרימה מתמדת של ילדים הייתה בין הבתים, שדלתותיהם לא היו נעולות אז. עדה, אימה של נעמי, הייתה ידועה בעוגות השוקולד שהכינה, והילדים נמשכו לביתם כמו פרפרים לאש. מבין כל העשרים ושניים היה דני, בנה הבכור של דודתה דֶּבָּה, האהוב עליה ביותר. "מדוע? כי היה פרק זמן שדאגתי מאוד עם מי אני אתחתן. גיליתי לאימא שלי ושאלתי: 'איך מתחתנים עם אדם זר?' זה מאוד העסיק אותי: איך אגור עם אדם שאני לא מכירה... פתאום התגברתי על המצוקה, ועלה בדעתי מי יכול להיות החתן שלי: כמובן, דני! איתו אני בהחלט מסוגלת להתחתן! אימא שלי דאגה תמיד להזכיר לי שביקשתי אותה להזמין אותו לארוחת צוהריים. זו הייתה הבדיחה הקבועה שהיא סיפרה לכל ידידינו ובני המשפחה, וכולם צחקו בקול".16


אימא עדה ואבא יחיאל (חיקָה — קראה לו עדה) יצרו לילדיהם בית צנוע וחם. יחיאל היה אדם חרוץ, ישר כסרגל, שחמתו הייתה עולה בו למשמע דבר שקר. בבוקר קם לעבודת יומו, הלך ברגל לבנק, חזר לארוחת הצוהריים שהכינה לו עדה, ואז היה מכריז: "חאפ א-דרמאלה" (חוטף תנומה), ומנמנם במיטתו. הוא אהב להאזין לפרקי חזנות ברדיו, במיוחד לסלסולי קולו של החזן הידוע יוסל'ה רוזנבלט. לעיתים קרובות הצטרף אליו בזמזומים קולניים. על אף שהיו דלים באמצעים קנה בשלב מסוים פטפון, עליו סובבו תקליטים עבי זכוכיות והשמיעו שירי ארץ ישראל. שורשי יצר השירה אצל נעמי נעוצים מן הסתם גם באותם צלילים שנספגו בה בילדותה: המהומי החזנות בהם ליווה אביה את יוסל'ה רוזנבלט, כמו גם אהבת השירה של אימה. נעמי זכרה היטב תמונה מאז: שתי האחיות התאומות פירָה ועדה משחקות קלפים, ושרות תוך כדי המשחק בשני קולות את "משאת נפשי", שירו של מרדכי מאנה מתקופת חיבת ציון: "שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה / עַד לִקְצוֹת שָׁמַיִם / זִיו חַכְלִילִי הֻצַּק שָׁמָּה / תַּאֲוָה לָעֵינַיִם".17 שני ההורים ייחסו חשיבות גדולה לספרים, וטיפחו בביתם ספרייה עשירה, בה כיכבו זה בצד זה שירי ביאליק, "עלובי החיים" של ויקטור הוגו, "אגדות חכמי חלם", ועוד רבים.


אימא עדה החזיקה את הבית. היא ניקתה ובישלה, ותיקנה ותפרה, טיפלה בילדים ובאין סוף זוטות של יום יום. כיוון שהאמצעים היו דלים השכילה לנצל כל פיסת בד, לחסוך בקניות, לבשל ממה שיש בשוק ולפי העונה. כך, למשל, ידעה להכין פודינג ריחני ואדמדם מפירות הצבר הקוצני, שנמכרו קלופים ברחוב. כשנזכרה במראהו ובטעמו התעוררו בנעמי געגועים עזים להוריה. "פעם אימא שמה את הסיר הגדול עם הפודינג על המזנון, שיצטנן" — סיפרה. "בא אבא שלי, ראה את הסיר, ואמר: 'אני יכול לגמור את כל הכמות הזאת במעמד אחד. באמצע ארביץ נשימה או שתיים, אבל אגמור'. אימא אמרה: 'אתה לא תוכל!', אבא אמר שכן, והתערבו. תפס אבא שלי את סיר האלומיניום בשתי האוזניים שלו, הגיש לפיו והתחיל ללגום. לוגם ולוגם לגימות ארוכות, מרפה לרגע, נושם, וממשיך. ואימא שלי בפניקה. הפודינג הולך ופוחת. כשגובה הפודינג הגיע לחמישה סנטימטרים, היא התחילה לצרוח עם הרבה צלילים גבוהים: 'חיקָה, הילדים, חיקָה!'. צליל הקריאה אמר את שלו, והרחמן הזה כמובן הפסיק".18


בין עדה ויחיאל שררה קרבת לב, שנבעה מנשיאה משותפת בעול החיים ובמשימות היום יום. "לא היו גילויים חיצוניים לאהבה בין אבא ואמא, לא היו התלפפויות" — סיפרה נעמי — "היו הרבה דאגה למשפחה וגילוי אחריות".19 אחת ההנאות הלא רבות שהרשו לעצמם הייתה משחק קלפים, רֶמי בדרך כלל, עם חברים או עם מי מהדודות והדודים. פה ושם החמיקה עדה לחייה רגעים נוספים של הנאות גנובות. פעם ראתה נעמי הקטנה את אימה מתכוננת לצאת להלוויה של אחד מוותיקי תל אביב. היא התייפתה לפני המראה, ובתנועות זריזות פידרה את אפה ולחייה. תוך כדי זה הפליטה, ספק לעצמה ספק לבתה: "אויש, המצפון שלי כבד. אני הולכת להלוויה, ואני כל כך שמחה לפגוש שם מכרים שלא ראיתי זמן רב".20


כל חייהם חיו עדה ויחיאל ביחד, באותו בית ברוטשילד 14 אליו נכנסו כזוג צעיר. גידלו יחד נכדים, שאהבו אותם מאוד, וחשו מאושרים במשפחתם. בשנת 1968 נפטרה עדה, והיא בת שבעים ושש. שנתיים אחריה נפטר גם יחיאל, אף הוא בגיל זה.


דּוֹבִּי, אחיה של נעמי, המבוגר ממנה בארבע שנים, היה ילד טוב לב ואספן בולים נלהב. הוא היה טורח סביבם ללא הרף: מלקט מעטפות מבוילות, גוזר, מרטיב, מייבש, ולבסוף — מסדר את הבולים הנקיים לפי ארצות מוצא ונושאים באלבומים גדולים בעלי כריכה קשיחה. אחת החרטות הכואבות של נעמי קשורה לבולים הללו. וכך סיפרה: "פעם באה אליי חברה, עליזה גורביץ', עם אחותה הגדולה דבורה. ואני, לכל הבא אלינו, הייתי מתגאה: תראו מה יש לנו בבית, אח שלי אוסף! דבורה הסתכלה באלבום וראתה בול רומני משולש. היא כל כך רצתה את המשולש הזה. ואני כל כך רציתי להתחבב עליה. ממש. אז תלשתי את הבול ונתתי לה. אחר כך שמעתי את אחי שואל: 'אימא, ראית אולי את הבול הרומני המשולש שלי?' הוא שאל כמה וכמה פעמים, ואני שותקת. לא סיפרתי לאימא שלי ולאח שלי [את הסוד] עד סוף ימיהם. לא היה לי און להגיד להם. עד היום אני סובלת שכך הכאבתי לו. זה לא מרפה ממני".


דּוֹבִּי היה גם שותפה הנאמן של נעמי לאיתור ממתקים שהוטמנו במקומות סודיים ברחבי הבית. "ההורים שלי היו מחביאים בארון הבגדים בחדרם סוכריות וביסקוויטים בשקית חומה, רעננה, לקראת האורחים שיבואו למשחק הרֶמי השבועי. אחי ואני תמיד פענחנו את המסתור היקר, והשקיות תמיד הצטמקו".21 ועוד הוסיפה וסיפרה על דּו‍ֹבִּי: "לפעמים, כשנפשו השתוקקה, הוא היה נשכב על המיטה וממסמס את הנפש במנגינות שהיה נושף במפוחית שלו".22


משפחתה של נעמי הייתה מוקפת בשבט פולני-חיסין הענף, ומסביב להם — תל אביב הסואנת של שנות השלושים והארבעים. היה זה כרך בהתהוות, מרכז החיים המסחריים והתרבותיים של ארץ ישראל המנדטורית, שמשך אליו רבים מכל הארץ. במפקד אוכלוסין שנערך בידי שלטונות המנדט באמצע שנות השלושים נמצא כי האוכלוסייה היהודית בארץ באותה העת מנתה למעלה מ-250,000 יהודים, וכשליש מהם התגוררו בתל אביב.23 העיר הייתה מלאה בבתי קפה, מסעדות, בתי קולנוע, חנויות, בתי מסחר, גינות ציבוריות, כבישים גדושי מכוניות, שוטרים ומכבי אש, שחקני תיאטרון וכדורגל, תנועות נוער וקבוצות ספורט, חוף ים שוקק, נמל מסחרי, סירות קיט ב"נהר" הירקון ומה לא. כשהלכה נעמי הקטנה מביתה אל הגן או הגימנסיה חלפה בדרכה על פני בנק "יפת" ובנק "פויכטוונגר", ראתה חיילים בריטים שותים בקפה-מסעדה "קרלטון", הציצה לחלון הראווה של חנות "אתא" (שם הוצגו בגאווה חולצות לבנות וכחולות ומכנסי חאקי), עברה על פני ארבעה (!) קיוסקים בצומת הרחובות רוטשילד והרצל, וראתה עיתונים מכל העולם בחנות "סטימצקי".24 הוא שאמרנו — כרך לכל דבר.


בתוך כל התמונה העירונית המשובבת הזו התקיימה אווירה ציבורית אחידה למדי. בהכללה ניתן לומר כי היה זה דור מגויס למשימת חיים — הקמת בית לאומי לעם היהודי. הנחלת העברית, קליטת עלייה, בניין הארץ, מאבק בבריטים, גיבוש כוח המגן העברי — כל אלה ועוד היו חלק מהלך הנפש הקולקטיבי אליו נולדה נעמי, וברוחו גדלה והתחנכה. "אנחנו דור שהגריל פרק חיים הטוב ביותר, מדינה בהתהוות. זו גחלת כזאת שאין לך אף מוקד שווה ערך לזה" — אמרה באחד הראיונות. את הוריה ובני דורם כינתה "דור הבונים", והוסיפה: "אנחנו חיינו בשׁוֹלֶם עם ההורים שלנו ועם המעשים שלנו. [...] היה פרק חיים אידיאלי. ועלי אדמות לא הרבה אנשים זוכים בזה".25


בכך ייצגה ללא ספק את עולמם התרבותי והרעיוני של בני גילה ילידי הארץ, דור הצברים הראשון. הם לא ערערו על הנחות היסוד של הוריהם. אדרבא, המטרה הייתה מוסכמת ומקובלת, הדרך אליה סלולה, היעדים מסומנים והמשימה ברורה. "כל הסביבה בה גדלתי הייתה בנושא של תכלית, משימה, ייעוד. כך התחנכנו", אמרה.26 בהזדמנות אחרת הוסיפה: "כל מי שחי אז בארץ ידע שאנחנו לקראת הקמת מדינה, והדור שלנו יצא נשכר מכל הדורות, כי לחיות בימי טרם מדינה זו להבה רצינית!".27 ובריאיון אחר סיכמה בלהט: "היה כיף לחיות בתקופה ההיא! ניתנה הרבה שלהבת, ושמחה של עשייה בצוותא!"28


ניתן, אם כן, לסמן כי סביבת גידולה של נעמי עיצבה אותה והשפיעה על תפיסת עולמה, על אופן התנהלותה בעולם, על סדרי העדיפויות של חייה. גם דרכה האומנותית ויחסיה עם אנשים צמחו ישירות מן המרחב החברתי-תרבותי בו גדלה: הפסקנות בשאלה מה "ראוי" ומה "אינו ראוי", עוצמתן המכרעת של מילים, העדפת הצוותא האנושי, היחד, על פני היחיד המרוכז בעצמו. את עקבותיהן של החוויות המעצבות הללו נראו בבירור בתחנות חייה הבאות של נעמי.