1


דמיאן


גלי הקור שהגיעו מכיוון הים היו בלתי נסבלים. עמדתי במתחם האימונים עם המהנדס והטכנאי של המכונה לייצור פצצות, כאלה שאפשר להצמיד מתחת לרכב. אם זה לא ייתן לנו יתרון במלחמה נגד הזונות מרוסיה, כבר לא ידעתי מה כן.


הצבא שלי חזק ונעשה חזק יותר מיום ליום, אבל לא הייתי מוכן להמשיך לספוג אבדות מיותרות.


"דמיאן, אני חושב שזה יעבוד." פביאן לוצאטי יד ימיני וחברי הטוב ביותר העיר אותי ממחשבותיי.


"זה לא מספיק, אני רוצה לראות איך זה עובד."


"אדוני, כדי שתראה איך זה עובד נצטרך להפעיל את זה." הטכנאי צחקק בחוסר נוחות.


"פבי, אני מגמגם?" אספתי את שערי לפקעת הדוקה על ראשי.


"לא, אבל אולי הם מבינים שפה אחרת." פביאן שלף את האקדח מחגורת מכנסיו.


המהנדס הרים את ידיו לאות כניעה. "אין צורך בזה, אני אראה לך איך זה עובד." הוא ניגש אל המתקן העצום והחל להתעסק עם החיבורים.


פביאן נעמד מאחוריי והמהנדס לא הפסיק לזיין את המוח על איכות הבנייה של המכונה, אבל הראש שלי לא היה איתם כי באותו רגע קלטתי דמות שנכנסה לשטח האימונים שלנו.


אישה.


איך, לעזאזל, היא הגיעה לטריטוריה שלי?


היא הלכה עם תיק על גבה, הביטה מטה ופניה היו מוסתרות בשערה החום והארוך. היא לבשה מכנסיים שחורים וחולצת טי לבנה פשוטה. גופה היה צר ובעל קימורים נשיים ועסיסיים. ללא ספק היא מסוג הנשים שבחרתי לזיין והיו בכל פינה באחוזה.


היא הרימה את עיניה ובחנה את המתקן העצום שעמדנו לידו. נראה כאילו היא סרקה אותו כדי לקבל מידע כלשהו.


לא משנה מי זאת, לא אהבתי שהיא נמצאת בשטח שלי, בחוף שלי, במתקן האימונים שלי.


פתאום היא החלה לרוץ לעברנו ולנופף בידיה. היא רצה מהר יחסית למישהי שרצה על חול ים. היד שלי נשלחה לאקדח בחגורת המותן ופביאן עשה כמוני כשהבחין בה סוף סוף.


"תיזהרו," היא צעקה מרחוק.


הסתכלתי לאחור ולא הבנתי על מה היא מדברת. היא התקרבה אלינו במהירות, תפסה בידי ובידו של פביאן ומשכה בחוזקה. רעש חזק נשמע מכיוון המתקן והסתכלנו בהלם על מקור הרעש. היא משכה אותנו חזק יותר ודחפה אותנו בכוח על הרצפה מאחורי סלע ענקי שהיה בסמוך.


פיצוץ אדיר נשמע ואש עלתה מעל ראשנו. ההדף של הפיצוץ העיף את שערה בפראות והיא עצמה את עיניה בכוח. התרוממתי על רגליי וניסיתי לאמוד את הנזק.


המכונה הייתה הרוסה לגמרי, המהנדס מת והטכנאי הספיק עוד להסתתר ולכן ניצל. האישה התרוממה גם היא ופביאן אחריה.


"היי, מי את?" צעקתי אחריה כשהתחילה לחזור לכיוון שממנו באה. היא הרימה את מה שנשאר מהתיק שלה. "פבי, תבדוק מה פאקינג קרה פה הרגע," אמרתי לו והלכתי אחרי האישה. "היי, אני מדבר איתך." היא התעלמה ממני ובעטה בעצבים במה שנשאר מהתיק שלה. לא הייתי רגיל שמתעלמים ממני אז תפסתי את ידה בכוח וסובבתי אותה אליי. "את מבינה אנגלית?"


"כן, אני מבינה אנגלית," היא ענתה בכעס.


"אז אני לא רואה סיבה שלא תעני על השאלות שלי." עזבתי את ידה והיא נעמדה מולי זקופה.


"אני לא חייבת לך הסברים."


"אם לא היית מצילה את חיי כרגע, על המשפט הזה היית נקברת כמה מטרים מתחת לאדמה."


"איש נעים ממש," היא אמרה בזלזול וגלגלה את עיניה החומות לעברי.


"מי את?"


"אף אחת."


"איך נכנסת לכאן?"


"דרך היער." היא החוותה בידה בכיוון שממנו הגיעה.


"מאיפה באת?"


"משום מקום."


"לאן את הולכת?"


"לשום מקום."


"וואו, מה אני אעשה עם כל המידע שאת נותנת לי?" אמרתי בזעם וגם בזלזול.


היא ניסתה להציל את מה שהיה בתיק. היו שם כמה דולרים שרופים ובגדים מכוסים פיח. היא קיללה וניערה את החולצה השרופה למחצה.


פביאן התקרב אלינו ומשך את הטכנאי המפוחד.


"אדוני, אני לא יודע מה קרה. זה... לא היה אמור לקרות." הטכנאי רעד מפחד.


"כמעט הרגתם אותנו." תפסתי בחולצתו ושלפתי את האקדח מחגורת מכנסיי. הצמדתי את הקנה לרקתו והוא כצפוי התחיל לבכות כמו ילדה קטנה.


"בבקשה, אדוני, עבדתי לפי ההוראות המדויקות של המהנדס." הוא התחנן על חייו לשווא כי ברגע שהפיצוץ הזה קרה הוא נחשב לאדם מת.


"זו לא אשמתו," האישה אמרה.


פביאן ואני הסתובבנו אליה. היא ישבה על ברכיה והמשיכה לנסות להציל את שאר הבגדים שלה מהתיק ההרוס.


"הוא בנה את הפאקינג מכונה הזאת," אמרתי.


"כן, אבל הוא לא זה שתכנן אותה. הוא לא יכול היה לדעת שזה יקרה כי הוא רק טכנאי," היא אמרה ולא הסתכלה לעברנו, כאילו היא לא מדברת עם ראש המאפיה שמוציא מישהו להורג לנגד עיניה.


"איך את ידעת?" זרקתי את הטכנאי על פביאן ופניתי אליה.


"כל מהנדס מתחיל יודע."


"ועדיין את טוענת שהוא לא ידע," אמרתי


היא התרוממה על רגליה והסתכלה בעיניי. "הוא. לא. מהנדס." היא דיברה אליי כאילו היא מדברת אל אדם עם מוגבלות. "אתה מבין?" היא שאלה.


פביאן הסתכל עליי והבין שהיא בצרות. חייכתי את החיוך מבשר הרעות שלי. האישה הזאת לא תחיה עוד הרבה זמן.


"דמיאן, היא הצילה אותנו." פביאן ניסה להרגיע את זעמי.


אני והיא נעצנו מבט זה בזה.


"פבי, תיקח את האיש למרתף, נראה כבר מה נעשה איתו," פקדתי עליו ולא ניתקתי את עיניי מעיניה החומות.


התקרבתי אליה. היא הייתה צריכה להרים את ראשה כדי להביט בעיניי. לפתע שלפה את האקדח שהיה צמוד לירכי וירתה ליד ראשי.


לרגע לא הבנתי מה התרחש סביבי. היא זזה מעט, נעמדה לצידי, והחלה לירות לעבר אנשים שעמדו מאחוריי. דרכתי את האקדח שלי והתחלתי לירות בהם גם אני.


שני ניסיונות התנקשות ביום. אין ספק שכל זה תוכנן מראש.


עיניי שבו אל האישה. היא ירתה כמו מתנקשת מיומנת. כל קליע שהיא כיוונה פגע בדיוק במטרה, לא הייתה פעם אחת שהיא פספסה.


מי האישה הזאת, לעזאזל? שאלתי את עצמי.


היו במקום יותר משבעה רוסים חמושים. האישה ירתה לעברם והסיחה את דעתם כשאני רצתי מסביב כדי להביא את האופנוע שלי. זה היה בלתי אפשרי להילחם נגדם בלי פביאן או חיילים נוספים שלי.


יריתי בראשו של אחד הרוסים שעמד ליד האופנוע, קפצתי עליו ונסעתי לעבר האישה. היא הסתתרה מאחורי המתקן השרוף והמשיכה לירות לעברם. תפסתי בזרועה תוך כדי נסיעה והעליתי אותה על האופנוע מאחוריי. היא לא הבינה בהתחלה מה קורה, אבל התעשתה במהירות. הרוסים עלו על שני רכבי שטח שחורים ונסעו אחרינו בנשקים שלופים.


"יש לי נשקים בארגז שמאחורייך," צעקתי אליה. הרוח הייתה חזקה והעיפה את שערה לכל עבר. היא הסתובבה והוציאה את הנשקים.


"וואו, צעצועים יפים." היא צחקה בהתפעלות.


ירייה כמעט פגעה באופנוע, אבל אני תמרנתי הצידה בשליטה מוחלטת על הכלי. "אוקיי, אם סיימת להתפעל כמו ילדה בת ארבע, הגיע הזמן להתחיל לירות בחזרה!" צעקתי אליה.


היא נכנסה מתחת לזרועי השמאלית והתיישבה על ירכיי כשרגליה חובקות את מותניי. לאחר מכן דרכה את האקדחים, מתחה את שתי ידיה מעל כתפיי והחלה לירות לעברם. היא הצליחה לנטרל רכב שטח אחד והוא סטה לצד הדרך.


לעזאזל. הרגשתי את איברי מתקשה במכנסיי.


"באמת?!" היא הסתכלה על הבליטה הנוקשה במכנסיי.


"זה לא אני. זה הוא," אמרתי.


"אז תרגיע אותו כי אם הוא לא יירגע, הכדור הבא יכוון אליו." היא גלגלה את עיניה.


צחקתי. אם רק הייתה יודעת עם מי היא מדברת.


הרוסים רדפו אחרינו והיריות לעברנו התחדשו כל כמה שניות.


"תנטרלי אותם כבר," צעקתי כדי להתגבר על רעש הרוח.


"אתה חושב שזה כזה פשוט?!"


"תעשי את זה, לעזאזל."


היא ירתה ירייה אל הגלגל של הרכב והוא הסתובב על צירו ונעצר באחת.


פביאן, סאם ובריאן הגיעו סוף סוף עם עוד חיילים, כנראה בעקבות היריות. עצרתי את האופנוע והאישה ירדה ממני.


פתחתי את דלת הג'יפ שבו סאם ובריאן נהגו והכנסתי אותה לתוכו. "קחו אותה לאחוזה," הוריתי.


"מה אתה חושב שאתה עושה?"


"מציל אותך."


"אני לא צריכה שתציל אותי!"


"תישארי כאן עד שאחזור," פקדתי עליה.


סגרתי את הדלת בלי לשמוע את תשובתה ועליתי לג'יפ שפביאן נהג בו.


"לקח לך יותר מדי זמן, פבי." דרכתי את הנשק ופתחתי את הגג.


"סליחה, לא יקרה שוב."


יריתי על גלגלי הרכב של הרוסים כדי שלא יוכלו לברוח. נעצרנו ליד הרכב ובדקנו אם נשארו רוסים חיים. כולם היו מתים. עברנו ליד הרכב שהאישה הצליחה להוריד. כולם מתו חוץ מהנהג. שלפנו אותו מהדלת וזרקנו אותו על הקרקע.


"מה אתם עושים כאן?" פביאן בעט בבטנו של הרוסי.


הג'יפ שבריאן וסאם לקחו איתו את האישה נעצר לידינו. היא ירדה מהמושב האחורי וכיוונה את הנשק אל הרוסי.


"מה אתם עושים כאן? אמרתי לכם לקחת אותה לאחוזה," נהמתי אליהם.


"היא שלפה עלינו את הנשק ואיימה שאם לא נחזור, היא תירה," בריאן התגונן.


היא התקרבה בצעדים מהירים אל הרוסי וכיוונה את קצה הנשק לרקתו. "מי שלח אותך?" היא צעקה עליו. הוא ירק דם מפיו וצחק. "תקשיב לי טוב. כמו שהרגתי את החברים שלך, אהרוג אותך בלי למצמץ בכלל." היא תפסה בחולצתו והצמידה את פניה אליו. "אז אני מציעה לך בחום. להתחיל. לדבר."


הוא ירק שוב על הרצפה וקילל אותה ברוסית.


היא נשפה אוויר בהקלה כשגילתה שהוא רוסי ושחררה אותו.


כולנו היינו פשוט בשוק מהאישה הזאת, ולא שמנו לב שהרוסי תפס אקדח וכיוון לעבר פביאן. היא לעומתנו שמה לב וירתה שתי יריות בראשו.


"בן־זונה," פביאן מלמל.


היא הלכה אל הרכב של הרוסים ולקחה מהם שני אקדחים, אחד שמה בחגורת מכנסיה ואחד בנרתיק על ירכה. היא לקחה מהם כסף, הלכה לעבר מושב הנהג, התניעה והחלה לנסוע לעבר היציאה מהשטח שלי. פביאן ואני נכנסנו לג'יפ ונסענו אחריה. נצמדנו אליה ופתחתי את החלון.


"עצרי," צעקתי אליה.


"עשית מספיק, אתה לא חושב?"


"רק תגידי לי מי את."


"אני אף אחת." היא סגרה את חלון הרכב ולחצה על הגז.


"דמיאן, לצמצם אליה?"


"לא, ניתן לה יתרון התחלתי, רק כי היא הצילה אותנו."


פבי הסתובב ונסע לעבר האחוזה.


נכנסנו אל חדר העבודה שלי והתחלתי לעשות סדר בכל מה שקרה היום. הרוסים נכנסו דרך פרצה בגדר שהייתה מאחורי האחוזה. אטמנו אותה מייד. עליתי אל חדר המחשוב. תומי, הילד הגאון שעבד בשבילי, אכל ארוחת צהריים על הדלפק.


"בוס, עשיתם לי את היום. במצלמות האבטחה זה היה ממש סרט אקשן."


אני אוהב את הילד הגאון הזה. "תומי, אני צריך שתמצא לי מישהו."


"את הבחורה?"


"כן."


"כבר התחלתי לחפש, בוס, אבל מבדיקה ראשונית אני חייב לומר לך שאין כלום."


"תהפוך כל פינה ברשת. אני צריך מידע."


"אני על זה, בוס." הוא לקח את הצלחת שלו והתיישב מול המחשב.


ירדתי לאכול במטבח את האוכל שמריה הטבחית הגישה. סאם ופבי כבר התחילו לאכול. התיישבתי ליד סאם והעמסתי על הצלחת.


"זאת פעם אחרונה שאני נותן לך פקודה ואתה מפר אותה," נהמתי על סאם.


"סליחה, בוס. לא יקרה שוב."


"שוב? לא, אני בטוח שלא." הסתכלתי עליו במבט נוקב והוא התכווץ בכיסאו.


לאחר שסיימנו לאכול עליתי לאחד מחדרי האורחים עם אחת הבחורות שהסתובבו באחוזה. היא התפשטה במהירות והורידה את מכנסיי. שמתי קונדום, היא התיישבה עליי בפישוק והחלה לעלות ולרדת בקצב מהיר. אני דמיינתי עיני שקד גדולות וחומות, שיער חום, חלק וארוך ושפתיים תפוחות. פאק!


2


אליסיה


"תברחי, את שומעת אותי?"


"אני לא משאירה אותך כאן."


"תקשיבי, או שגם את מתה או שיישאר ניצול אחד מהמשפחה שלנו."


"אני לא יכולה."


הבטתי סביבי. גופות אחיי והוריי היו על הרצפה. הקיבה שלי התהפכה ונדרשתי להפגין איפוק בלתי מוסבר כדי לא לרוקן את תכולת בטני על הרצפה המדממת.


"אליסיה, תברחי," רוז אחותי הגדולה לחשה. צעדים נשמעו מכיוון הקומה העליונה. נראה שמי שאחראי לטבח הזה עדיין נמצא בבית.


"מה יהיה איתך?" לחשתי בקהות חושים.


"אני נחשבת כמתה. הם ראו אותי ולא ישאירו אותי בחיים. אותך הם לא ראו." הצעדים התקרבו אלינו במהירות. נכנסתי לארון המטבח שבו אימא שלי אחסנה את חומרי הניקוי והשתדלתי להשתיק את נשימותיי המבוהלות.


"אתה אמרת שיש בבית הזה חמישה אנשים כולל ההורים. חסר אחד."


הוא דיבר בערבית. אלוהים, תודה שאני סקרנית ולמדתי שפות.


"תשאל את האישה, היא בטוח יודעת מי חסר."


גם הקול השני דיבר בערבית.


שמעתי את רוז צורחת שהיא לא מבינה מה הם אומרים. לאחר כמה ניסיונות להוציא ממנה מידע נשמעה ירייה ולאחר מכן שקט מחריד. לאחר דקות ארוכות, כשלא נשאר אף אחד בבית, יצאתי. הלכתי אל גופתה חסרת החיים של אחותי ובכיתי את נשמתי.


ידעתי שאני חייבת לברוח מהמקום לפני שיחזרו אז סגרתי באצבעותיי את עיניה, נשקתי למצחה ולקחתי את השרשרת שהייתה תלויה על צווארה. שרשרת זהב שחרוט עליה ציור של ורד עם הכיתוב של שמה, Rose, מזכרת מאחותי הגדולה שתישאר איתי לנצח.


התעוררתי בבהלה, גופי מכוסה זיעה קרה. הזיכרון הזה ירדוף אותי לנצח בסיוטים שלי. הרגעתי את נשימותיי. השעון לצד המיטה באכסניה שבה הייתי הראה 04:53.


קמתי, צחצחתי את שיניי והתקלחתי. לאחר מכן לקחתי את האקדח והכנסתי לחגורת הג'ינס שלי ומשכתי את חולצתי השחורה מעליו כדי שלא ימשוך תשומת לב מיותרת. לבשתי ז'קט עור שחור ואספתי את שערי הארוך לזנב סוס.


השעון הראה 07:37. ירדתי אל חדר האוכל שהיה דל, אבל הכיל כל מה שהייתי צריכה כדי לשרוד. לקחתי פירות מהסלסילה והכנסתי לתיקי. מי יודע מתי שוב אוכל לישון באכסניה. מעל שנה וחצי נמלטתי ולמדתי דבר או שניים. אחד הדברים החשובים זה לעולם, אבל לעולם, לא לצאת ממקום בלי אוכל כשיש אפשרות לקחת.


יצאתי מהאכסניה והלכתי לספרייה הציבורית כדי לגלוש באינטרנט. נכנסתי במהירות אל אתרי החדשות ומצאתי כותרת מעיתון צרפתי: "למעלה משנה לאחר הריגתו של סאליני, ראש אימפריית הטרור של צרפת, ואין קצה חוט לפיענוח מותו."


תקשיבו לי, אל תאמינו לתקשורת. הכול ערמה של שטויות, אמרתי לעצמי. נכנסתי לטלגרם ושלחתי הודעה לסוכן מהרשויות שהצליח להבריח אותי מצרפת.


אליסיה: אני לא יכולה לומר לך היכן אני נמצאת, אבל אני מוגנת, נכון לעכשיו.


סוכן: אני שמח כל כך לשמוע ממך. חשבתי שאת מתה.


אליסיה: מצטערת, לא הייתה לי אפשרות ליצור קשר לפני כן.


סוכן: העיקר שאת בסדר. הצלחנו להשתיק את התקשורת לגבי סאליני.


אליסיה: ראיתי.


סוכן: אולי תוכלי לחזור הביתה בעוד כמה חודשים, כשמרוואן יירגע.


אליסיה: אין לי בית יותר, אני לא אחזור. ומרוואן לעולם לא יפסיק לחפש אותי.


סוכן: למזלנו הוא לא יודע מי את. תמיד אחפה עלייך.


אליסיה: חייבת לזוז. תודה על הכול.


סוכן: תשמרי על עצמך, ילדה.


שמעתי צעדים. זה היה מוזר מכיוון שבשעות האלה הספרייה ריקה יחסית. ניסיתי למחוק את ההודעות, אבל הצעדים היו קרובים מדי אז התרוממתי והתחבאתי מאחורי הקיר.


"הייתה מכאן התחברות, אנחנו מול ההודעות, אבל היא לא כאן." האיש דיבר בערבית.


ידעתי שהם גילו שאני בניו יורק, אבל לא חשבתי שיצליחו להגיע אליי בעיר הענקית הזאת. הבנתי שהגיע הזמן לעזוב את העיר.


הם יצאו במהירות מהספרייה, כנראה כדי לנסות לאתר אותי. יצאתי מהיציאה האחורית, מיציאת העובדים. מעבר לכביש מול הספרייה עמדו שני רכבים שחורים. התגנבתי בזהירות והלכתי לעבר תחנת האוטובוס. תפסתי קו אל החוף, משם תכננתי לשוט באונייה לעיר אחרת.


האוטובוס נעצר קילומטרים מחוף הים. הסתכלתי מאחוריי וזיהיתי את שני הרכבים השחורים שראיתי קודם לכן. הלכתי בצורה שלא תעורר חשד לעבר היער הסמוך, תכננתי להיעלם להם בין העצים. לאחר הליכה ארוכה ראיתי גדר גבוהה. הייתה בה פִּרצה ונכנסתי דרכה. הלכתי לאיטי עד שהגעתי לחוף מבודד. ראיתי מתקן גדול ולידו אנשים מדברים. ככל שהתקרבתי למתקן ראיתי שגיאות נוראיות בחיבור של המתקן. שגיאות קריטיות. אם הם יפעילו את המתקן, הוא יתפוצץ. למעשה זו הייתה פצצה ענקית.


התכוונתי להזהיר אותם, אבל ראיתי שהם כבר הפעילו את המתקן וזה היה עניין של שניות עד שיתפוצץ. רצתי אליהם ותפסתי את השניים שהיו הכי קרובים אליי. השטחתי אותם בכוח על האדמה והמתקן התפוצץ כצפוי.


אחרי שהבנתי שהאנשים של מרוואן לא מצאו אותי, ומי שנלחמו נגד השניים האלה היו רוסים, הצלחתי לנשום. לקחתי להם את אחד הרכבים וניסיתי להתעלם מהאיש שנלחם איתי. התיק שלי היה הרוס לגמרי בגלל הפיצוץ והתחמשתי בעזרת הנשקים של הרוסים המתים.


האיש שקראו לו דמיאן נראה כמו אחד מהפנטזיות שאפשר לראות רק בנטפליקס. שיער ארוך אסוף, גוף שרירי ששם את דה רוק בכיס הקטן, אבל הכי משכו את תשומת הלב שלי הפנים שלו. עיניים כחולות, פנים חדות, עצמות לחיים גבוהות וזיפים של יומיים. הפגם היחיד שלו זה שהוא חשב שהשמש זורחת לו מהתחת וכולם צריכים לעשות מה שהוא אומר.


הוא ניסה לעצור אותי. "רק תגידי לי מי את," הוא צעק מעבר לחלון.


"אני אף אחת." לא יכולתי לומר לו מי אני. אסור שידעו מי אני כי ברגע שזה יגיע למרוואן אני נחשבת מתה. הוא כבר ידע שאני אישה. הסיבה היחידה שהוא לא ידע איך אני נראית זה כי הרשויות מחקו כל תיעוד שלי אי פעם.


למזלי דמיאן שחרר אותי ואני נסעתי לעבר הנמל שבו עגנו האוניות. שניות לאחר שהגעתי נעצרו רכבים לידי. שלפתי את הנשק ויריתי בראשון שיצא. הלכתי לעבר הנהג וכיוונתי את הנשק לרקתו.


"מי אתה?" שאלתי אותו בערבית ויריתי ברגלו.


"זה עניין של זמן עד שהוא ימצא אותך. התמונות שלך יועברו אליו בשבוע הבא כשהוא יגיע לניו יורק." הוא התנשף בכאב.


"מי צילם אותי? איפה זה נמצא?"


"בדיסק נשלף אצל החיילים האחרים. תפסנו את הסוכן שדיברת איתו ולאחר שכנוע הוא כיוון אותנו אלייך." כאב לי על הסוכן. אם מרוואן הגיע אליו, הוא מת.


"איפה הדיסק?" הוא שתק אז יריתי ברגלו השנייה לעידוד.


"הוא יועבר למרוואן בשבוע הבא, בנשף של הצמרת של ניו יורק." לקחתי ממנו את הפרטים על הנשף וכיוונתי את הנשק לראשו. "הוא לעולם לא יפסיק לחפש אותך. הוא ינקום את מות אביו."


"לילה טוב." יריתי בראשו.


נסעתי לאכסניה אחרת בעיר ושכרתי חדר. ידעתי שלפני שאני מסתלקת מכאן אני חייבת לקחת איתי את הדיסק ובו המידע עליי.