“הספר הזה פורסם בצרפת כבר ב-1991 ומעט מאוחר יותר פורסם שוב עם הקדמה של סטיבן קינג, איך לא, סופר אימה משל עצמו, בדיוק כמו לאבקרפט, שזו אמנותו המוצהרת.
את לאבקרפט עצמו לא קראתי, אבל כן שמעתי עליו פה ושם והסתקרנתי. ספריו לא קלים להשגה אפילו ספר זה משל וולבק נקנה ישירות מסטימצקי באשר בחנויות אינו קיים.
אם לא בטוח שאת לאבקרפט אקרא עתה, את וולבק אני קורא תמיד, בטח כל מה שתורגם. הספר הזה לא גדול, 151 עמודים מצומקים בתוך פורמט עמוד רגיל וכולל הקדמה של קינג.
איך צץ הספר פתאום ב-2025 בישראל? לעתים נדמה, שאנחנו בעידן הפוסט ספר. כבר אין באמת ספרים אמתיים וצריך להעלות גירה, בטח ובטח אם מדובר בהוצאות קטנות כמו בבל. הרי אוסטר הסתלק מאתנו, מורקמי זיכרון רחוק (למרות שמספרים שחדש ממנו נראה בקרוב) ומקיואן ממשיך להעניק לנו את הזבלונים שלו. וולבק עצמו נראה כי נמוג ומה לא עושים כדי לשמר את הדו, בעיקר אצל נאמנים כמוני? אולי להוציא ספרים אמתיים מהעבר בתרגום חדש ומעודכן? ועל זה נאמר, מי ישמע מי יקרא. ואם לאבקרפט הוא ממשיכו של אדגר אלן פו, וממשיכיהם הם בורוז וקינג, אולי אנתולוגיה של כולם יחד בסיפוריהם הקצרים?
אז מהו ומיהו לאבקרפט? כך נאמר בספר: "יצירתו של לאבקרפט משולה למכונת חלומות כבירה, שעוצמתה ויעילותה לא ישוערו. בספרות שלו אין ולו שמץ של רוגע ואיפוק; היא הולמת בתודעתו של הקורא באכזריות פראית, מבעיתה, והשפעת המהלומה מתפוגגת רק באיטיות מדאיגה... קת'ולהו הגדול, אדון המעמקים הפנימיים. הסטור המחריב, הצועד על הרוח ושאת שמו אין לבטא. ניארלת'ותפ, התוהו הדוהר. אזאתות' נטול הצורה והשכל, שמבעבע ומנטף ריר בלב כל האינסופיות. יוג-סותות' המושל לצד אזאתות', הכל באחד ואחד בכל".
לאבקרפט נולד בפרובידנס, ניו-אינגלנד, ב-1890 וב-1937 מת מסרטן. הוא היה גזען לא קטן, חובב היטלר שסבר בהמשך שהיטלר היה ליצן. אני קורא את כל זאת בספר הצנום הזה, על הג'נטלמן הפוריטני הזה הקרוי הווארד פיליפס לאבקרפט, חושב על האימה והרעש שבכתביו, על יצורים מהחלל ויצורים הזוחלים מהחורים בפתחי הניקוז ברחוב. אבל פתאום אני חושב על ההתקפלות בזמנים, מהאצת האימה במלחמות שלאחר מותו של לאבקרפט וכמו שדיברו על הבנליות של הרוע, אני רואה את כל הבעתה האולטימטיבית המתרכזת כל כולה ביום אחד הנקרא השביעי באוקטובר ובאה לא מהחלל כי אם מעזה.”