התקוה היא מצרך מבוקש אך יש להתייחס אליו בזהירות. לפעמים היא עדה ראשית במפוכחות, ולפעמים תביעה לשיתוק מנחם או סם מנתק מהמציאות. במצב משברי יש לבחון ולתבוע ממנה שלא להיות חומר מרדים ולא אקסטזה ריקה. בשנים האחרונות של המגיפה, המשבר המשפטי והמלחמה ,אנו פוגשים בדילמות שהתקווה מעוררת ובתביעות שהיא תובעת. בדברי אנסה לעמוד על כמה מהדילמות הללו. וזה בעקבות ספר היוצא בימים אלו ‘התקוה היא לא כובע עם נוצות’ שהוא המשך לספרי הקטן ‘מן המדרון’ לפני המלחמה. אז נשאלתי איך אפשר לקרוא לספר בשם עצוב כל כך. ‘הזקנה’ חשבתי, אך לא חשבתי בו רק על עצמי. ללכת במדרון זוהי אמנות אחרת מאשר לטפס על הרים. בשנים בהן היישוב היהודי בארץ אוים על ידי פלישה נאצית לארץ ישראל מדרום ומצפון, גייסו מטוס ובו תרנגולים שנשחטו בלווית פעולה מאגית שנועדה להסרת האיום. האם זה היה ביטוי לתקווה? האם הקמת הפלמ‘ח באותם ימים היתה תקווה של ממש? לשם כך נצטרך להתעכב קצת על מושג התקווה.
'במרחק שתי תקוות’ כתב המשורר. ואכן היא היתה חלק מהמסורת החלוצית. ביסודות האוטופיות שלה אך גם בחשדות האפוקליפטיות שהתלוו לה. האם לתקווה אסור להשתעשע באשליות? מה קורה כשהיא מתקשטת בנוצות? איך מבחינים? האם הבריחה מן הבשורה יכולה להתגלות כאחיזה בתקווה? בימים הגורליים של ראשית שנות הארבעים כינס ברל כצנלסון, שהשנה מלאו שמונים למותו, חבורת צעירים לירח עיון ברחובות בו נעשה חשבון נפש, שורטטו תוכניות עתידיות ותוכננו אלטרנטיבות. בשעה הכי גורלית, העתיד הפך לחלק בלתי נפרד מהתמודדות עם האימה. ננסה ללמוד על הניסיון ההוא כפתיחה למה שנראה שמתחייב בימים אלו של אבל. בתוך ביטויי ההפגנה מסתתרת אחריות גדולה לתקווה. בתהליכי השיקום האישי, הקהילתי והלאומי נזדקק להרבה יכולת אמפטיה ודימיון לחזון שיתרגם את חלומנו ואת הסיוט לשפה של יצירה ואחריות.
הספר "התקווה היא לא כובע עם נוצות", ספרו של מוקי צור, הוא חשבון נפש שמתגלגל עשרות בשנים. חשבון נפש של אזרח ישראלי, אדם יהודי, חבר קיבוץ ודמוקרט, בימים מטלטלים, במציאות הדרמטית של מדינת ישראל. לאורך הספר עורך המחבר פגישות ספרותיות עם סופרות וסופרים המלווים את המפעל החלוצי.
