פרק 1:
אמורי
עכשיו
הקול היה עמום, אבל שמעתי אותו.
מים. כאילו עמדתי מאחורי מפל, במעמקי מערה.
מה זה היה, לעזאזל?
מצמצתי בעיניי, מתעוררת מהשינה העמוקה ביותר אני חושבת, שאי פעם הייתה לי. אלוהים הייתי כל כך עייפה.
ראשי נח על כרית רכה מאוד, וזרועי נעה על כיסוי מיטה צונן, לבן ומהודר להפליא.
טפחתי על פניי, והרגשתי שמשקפיי אינם. הבטתי סביבי, והתמלאתי בלבול כשהבנתי שאני שוכבת בנינוחות באמצע מיטה ענקית, כשגופי ממלא אותה כמו סוכריית M&M אחת בחפיסה.
זאת לא הייתה המיטה שלי.
הבטתי סביב בחדר השינה המפואר — לבן, זהב, קריסטל, ומראות בכל מקום, מפואר בעושרו כפי שלא ראיתי מעולם — פחד פתאומי השתלט עליי והקשה עליי לנשום.
זה לא החדר שלי. אני חולמת?
הזדקפתי במיטה, ראשי כאב וכל שרירי גופי היו מכווצים כאילו ישנתי שבוע.
השפלתי את מבטי, והבחנתי במשקפיים מקופלים שהיו מונחים על שידת הלילה. לקחתי אותם והרכבתי אותם, והתחלתי לסרוק את גופי תחילה. שכבתי על המיטה, לבושה עדיין בכל בגדיי, מכנסי הסקיני השחורים שלי והחולצה הלבנה שלבשתי הבוקר.
אם היום הוא עדיין אותו היום, בכלל.
נעליי נעלמו, אבל מתוך אינסטינקט הצצתי מעבר לדופן המיטה וראיתי את הסניקרס שלי מונחות שם, ממוקמות באופן מושלם, על שטיח לבן יוקרתי, רקום זהב.
זיעה קרה הציפה אותי כשהסתכלתי סביב בחדר השינה הבלתי מוכר, וניסיתי להבין מה לעזאזל מתרחש. איפה אני?
ירדתי מן המיטה, ורגליי רעדו כשנעמדתי.
הייתי במשרד. הכנתי את השרטוטים למוזיאון דוויט. ביירון ואליס הזמינו לעצמם משלוח לארוחת הצוהריים, ואני יצאתי לאכול בחוץ, ו — צבטתי את גשר אפי וראשי הלם — ואז...
אוף, אני לא יודעת. מה קרה?
לפתע הבחנתי בדלת לפניי, אפילו לא טרחתי להביט בשאר חלקי החדר או לראות לאן מובילות שתי הדלתות האחרות. אחזתי בנעליי וכשלתי אל עבר מה שהייתה, כך ניחשתי, הדרך החוצה. כשיצאתי אל המסדרון, רצפת השיש הקרירה ניחמה את כפות רגליי היחפות.
אבל בתוך ראשי עדיין ערכתי רשימה.
לא שתיתי.
לא ראיתי מישהו לא מוכר.
לא קיבלתי שיחות טלפון מוזרות או חבילות. לא...
ניסיתי לבלוע, עד שלבסוף הצלחתי לאגור בפי מספיק רוק. אלוהים הייתי צמאה, ו — חשתי דקירה בבטן — וגם רעבה. כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה?
"יש כאן מישהו?" קראתי בשקט ומייד התחרטתי על כך.
לא הייתי כאן מרצוני, אלא אם כן חטפתי מפרצת או פיתחתי אמנזיה.
אבל אם כלאו אותי כאן, דלת החדר הייתה צריכה להיות נעולה, לא?
מרה דקרה בגרוני, וכל סצנה מסרט אימה שראיתי אי פעם עלתה בראשי.
בבקשה, רק לא קניבלים. בבקשה, רק לא קניבלים.
"היי," אמר קול שקט ומהוסס.
עקבתי אחרי הקול, הבטתי לאורך המסדרון, מעבר למעקה, אל צידה השני של הקומה השנייה, שבו היה מסדרון נוסף מלא בחדרים. דמות הציצה במסדרון החשוך, ופסעה לאט אל המישורת.
"מי זה?" התקדמתי מעט קדימה, ומצמצתי כדי לסלק את השינה שעדיין הכבידה על עיניי. גבר, חשבתי. חולצת כפתורים, שיער קצר.
"טיילור," הוא אמר לבסוף." טיילור דינסקו."
זליקקתי את שפתיי ושוב בלעתי רוק. הייתי חייבת למצוא קצת מים.
"למה אני לא נעול בחדר שלי?" הוא שאל אותי כשיצא מתוך האפלה ונכנס אל אורו החיוור של הירח שזרם מבעד לחלונות.
הוא הטה את ראשו, שערו היה פרוע וקצה חולצתו המקומטת בצבץ ממכנסיו. "אסור לנו להסתובב ליד הנשים," הוא אמר ונשמע מבולבל כמוני. "את עם הרופא? הוא כאן?"
על מה הוא מדבר, לעזאזל? אסור לנו להסתובב ליד הנשים. שמעתי נכון?
הוא נשמע קצת מעורפל, כאילו היה מסומם או כלוא בתא בחמש־עשרה השנים האחרונות.
"איפה אני?" דרשתי לדעת.
הוא פסע צעד לכיווני, ואני צעדתי צעד לאחור, דשדשתי בניסיון לנעול את נעליי ודילגתי על רגל אחת.
הוא עצם את עיניו, שאף והתקדם מעט יותר. "אלוהים," הוא התיישב. "עבר זמן מאז הרחתי את זה."
מה הוא הריח?
עיניו נפקחו, והבחנתי שהן כחולות וחודרות, ומהממות אפילו יותר מתחת לשיער המהגוני שלו.
"מי אתה? איפה אני?" נבחתי.
לא הכרתי את הבחור הזה.
הוא נע לעברי, כמעט חייתי בתנועותיו, ובעיניו היה עכשיו מבט של טורף, שגרם לשיער על זרועותיי לסמור.
לפתע הוא נראה דרוך. פאק.
חיפשתי סביב בעיניי נשק כלשהו.
"המיקום משתנה," הוא אמר, ואני פסעתי צעד לאחור עם כל צעד שהוא פסע לכיווני. "השם נותר כשהיה. בלקצ'רץ׳."
"מה זה?" שאלתי. "איפה אנחנו? אני עדיין בסן פרנסיסקו?"
הוא משך בכתפיו. "אני לא יכול לענות על זה. אולי אנחנו בסיביר או במרחק עשרה קילומטר מדיסנילנד," הוא ענה. "אנחנו האחרונים שיודעים. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהמקום מבודד."
"אנחנו?"
מי עוד נמצא כאן? איפה הם?
ובכלל, איפה אני לעזאזל? מה זה בלקצ'רץ׳? השם נשמע מוכר באופן עמום, אבל לא יכולתי לחשוב עכשיו.
איך ייתכן שהוא לא יודע היכן הוא? באיזו עיר או מדינה? או אפילו באיזו ארץ.
אלוהים. ארץ. אני באמריקה, נכון? אני מוכרחה להיות.
חשתי בחילה.
אבל מים. שמעתי מים כשהתעוררתי, וכשאימצתי את אוזניי שמעתי סביבנו חבטות עמומות ויציבות. היינו בקרבת מפל.
"את לבד כאן?" הוא שאל, כאילו לא יכול היה להאמין שאני באמת עומדת כאן. "אסור לך להיות כל כך קרובה אלינו. אסור לנו להתקרב לנקבות."
"נקבות?"
"האחיות, המנקות, הצוות..." הוא אמר. "הן באות פעם בחודש כדי לחדש את האספקה, אבל אנחנו סגורים בחדרים שלנו עד שהן מסתלקות. השאירו אותך כאן?"
אני חושפת שיניים ומאבדת את הסבלנות. מספיק עם השאלות. לא היה לי מושג על מה לעזאזל הוא מדבר, והלב שלי הלם כל כך חזק שזה כאב. אסור לנו להתקרב לנקבות. אלוהים, למה? צעדתי אחורה לעבר המדרגות, כדי לא להסיר ממנו את העיניים, וכשהוא התקדם לעברי, התחלתי לרדת בהן.
"אני רוצה להשתמש בטלפון," אמרתי לו. "איפה הוא?"
אבל הוא רק הניד בראשו, וליבי צנח.
"גם מחשבים אין," הוא אמר לי.
כשלתי על המדרגה ונאלצתי לאחוז בקיר כדי לייצב את עצמי. כשהרמתי את עיניי, הוא היה שם, מביט אליי מגבוה, ושפתיו התפתלו בחיוך.
"לא, לא..." החלקתי מטה על כמה מדרגות נוספות.
״אל תדאגי," הוא אמר. "רציתי רק להסניף קצת. הוא ירצה לטעום ראשון."
הוא? הבטתי במדרגות וראיתי מתקן לאחסון מטריות. יפה ומחודד. זה יתאים.
"אין לנו כאן נשים." הוא הלך והתקרב. "לפחות לא כאלה שאנחנו יכולים לגעת בהן."
המשכתי לסגת. אם אזנק אל הנשק, הוא יוכל לתפוס אותי?
"לא נשים, לא קשר עם העולם," הוא המשיך. "לא סמים, לא אלכוהול, וגם שום דבר לעשן."
"מה זה בלקצ'רץ׳?" שאלתי.
"בית סוהר."
הבטתי סביב והבחנתי ברצפות השיש היקרות, בחפצים המקובעים למקומם ובשטיחים, התבליטים והפסלים המוזהבים.
"בית סוהר נחמד," מלמלתי.
לא משנה למה הוא שימש עכשיו, אין ספק שפעם זה היה ביתו של מישהו. אחוזה, או... טירה, או משהו.
"בית סוהר מתחת לרדאר," הוא נאנח. "לאן את חושבת שמנכ"לים וסנטורים שולחים את הילדים הבעייתיים שלהם, כשהם צריכים להיפטר מהם?״
"סנטורים..." התחלתי לומר, ומשהו הבזיק בזיכרוני.
"יש אנשים חשובים שלא יכולים להרשות לבנים שלהם — ליורשים שלהם — להגיע לכותרות כשהם נשלחים למאסר או לגמילה, או אם תופסים אותם עושים את המעשים המלוכלכים שלהם," הוא הסביר. "כשאנחנו הופכים לנטל שולחים אותנו לכאן, להירגע. לפעמים למשך חודשים." ואז הוא נאנח. "וחלק מאיתנו, לשנים."
בנים. יורשים.
ואז זה הכה בי.
בלקצ'רץ׳.
לא.
לא, הוא בטח משקר. אני זוכרת ששמעתי על המקום הזה. אבל זו הייתה רק אגדה אורבנית, שאנשים עשירים סיפרו כדי לאיים על הילדים שלהם ולגרום להם להתנהג יפה. מבנה מבודד במקום כלשהו, שאליו נשלחו הבנים שלהם כעונש, והושארו שם, נתונים זה לחסדיו של זה. כמו בעל זבוב, אבל עם מקטורני ערב.
אבל המקום לא קיים. לא באמת. נכון?
"יש עוד?" שאלתי. "עוד כמוך, כאן."
חיוך זדוני נפרש על שפתיו והקפיא לי את הבטן.
"הו, כמה וכמה," הוא המהם. "גרייסון יחזור הערב עם הציידים."
קפאתי במקומי, וחשתי סחרחורת.
לא, לא, לא...
סנטורים, הוא אמר.
גרייסון.
שיט.
"גרייסון?" מלמלתי, יותר לעצמי. "ויל גרייסון?"
הוא כאן?
אבל טיילור דינסקו, בנו של בעלי תאגיד הנפט דינסקו, כפי שהבנתי עכשיו, התעלם משאלתי. "יש לנו כל מה שצריך כדי לשרוד, אבל אם מתחשק לנו בשר, אנחנו צריכים לצוד אותו," הוא הסביר.
זה מה שוויל — והאחרים — עשו בחוץ. השיגו בשר.
אני לא יודעת אם זה היה המבט שלי שגרם לכך, או משהו אחר, אבל טיילור התחיל לצחוק. קרקור דוחה שגרם לי לאגרף את ידיי בחוזקה.
"למה אתה צוחק?" נהמתי.
"כי אף אחד לא יודע שאת כאן, נכון?" הוא הקניט ונשמע מרוצה. "ומי שיודע ממילא התכוון שתישארי כאן. צוות האספקה יחזור רק בעוד חודש."
עצמתי את עיניי לחלקיק שנייה, ומשמעות דבריו הייתה ברורה.
"חודש שלם," הוא הרהר בקול.
מבטו צנח על גופי, והבנתי את ההשלכות של מצבי.
הייתי באמצע שום מקום, ועם מי יודע כמה גברים מחוסרי גישה לדברים מפנקים ולמעשים מושחתים, גברים מנותקים מהעולם שבחוץ במשך מי יודע כמה זמן, ולאחד מהם יהיה חשק עצום לענות אותי, אם רק יתפוס אותי שוב אי פעם.
ועל פי טיילור, לא הייתה לי כל סיבה לקוות לקבל עזרה כלשהי בחודש הקרוב.
מישהו התאמץ מאוד להביא אותי לכאן, ולהבטיח שהעובדה הזאת תישמר בסוד. באמת לא היה אף מטפל בשטח? מאבטחים? מישהו ששולט באסירים?
חשקתי את שיניי, לא היה לי מושג מה אני עומדת לעשות, אבל הייתי צריכה לעשות את זה מהר.
אבל אז שמעתי משהו, ומייד הרמתי את מבטי אל טיילור, כשנביחות ושאגות הדהדו בחוץ.
"מה זה?" שאלתי.
זאבים? הקולות הלכו והתקרבו.
עיניו זינקו אל עבר דלת הכניסה מאחוריי, ואז הוא חזר והביט לעברי. "הציידים," הוא ענה. "הם בטח חזרו מוקדם."
הציידים.
ויל.
ואסירים נוספים, מפחידים או מאיימים כמו הבחור הזה...
כעת היללות נשמעו מחוץ לבית, ואני הרמתי את מבטי אל טיילור ולא הצלחתי להשקיט את נשימתי.
מה יקרה כשהם ייכנסו ויראו אותי?
אבל הוא רק חייך אליי. "קדימה, תברחי," הוא אמר. "אנחנו מתים לקצת כיף."
הלב שלי צנח. זה לא קורה.
צעדתי לאחור, לעבר המדרגות, בלי להסיר ממנו את העיניים, וכשעקב אחריי, להט שטף את עורקיי.
"אני רוצה לדבר עם ויל," דרשתי.
אולי הוא ירצה לפגוע בי, אבל הוא לא יעשה את זה. נכון?
אם רק אוכל לדבר איתו...
אבל טיילור צחק, ועיניו הכחולות רקדו מעונג. "הוא לא יכול להגן עלייך, מתוקה." ואז הרצפה מעל חרקה, וטיילור הטה את ראשו והביט על התקרה. "איידן התעורר."
איידן. מי?
אבל לא הייתה לי שום כוונה להישאר ולגלות. לא ידעתי אם אהיה בסכנה אמיתית עם הבחורים האלה, אבל הייתי בטוחה שזה לא יקרה אם אברח.
זינקתי במורד המדרגות, עקפתי את המעקה, מיהרתי לעבר ירכתי הבית, וכשנעלמתי במסדרון החשוך שמעתי את טיילור מיילל, ומצחי התכסה זיעה.
זה לא קורה לי. מוכרחות להיות כאן מצלמות אבטחה. סירבתי להאמין שאימאל'ה ואבאל'ה ישלחו לכאן את היורשים שלהם ללא ערובות לשלומם. ואם מישהו ייפצע? או יחלה באופן אנוש?
זאת הייתה... בדיחה. מתיחה ראוותנית וממש לא לעניין. ליל השטן מתקרב והפעם הוא התכוון להתעמת איתי. סוף־סוף.
בלקצ'רץ׳ לא אמיתי. כשהיינו בתיכון ויל לא האמין אפילו שהמקום הזה קיים.
חלפתי על פני חדרים, בחלקם הייתה דלת אחת, באחרים שתיים, וככל שהמסדרון הלך והתפצל, היו מסדרונות שלא היו בהם דלתות כלל, ולא היה לי מושג לאן לעזאזל אני הולכת. פשוט רצתי.
סוליות הגומי בסניקרס שלי החליקו על רצפות השיש, וריח עבש שהעיד על כך שהמבנה היה ישן דגדג באפי.
צבע הקירות השתנה מקרם לבורדו ושחור, באזורים מסוימים הם היו מכוסים בטפט מרקיב ודהוי והתקרות התנשאו בגובה של קילומטר, כמו גם הווילונות, שנפלו לאורך החלונות שגובהם היה פי שמונה מגובהי.
אבל גופי התאורה דלקו ושלחו אור עגמומי בכל משרד, טרקלין וחדר משחקים שבו עברתי.
עצרתי ופניתי ימינה בפנייה השנייה ורצתי לאורך המסדרון, אסירת תודה על השקט, אבל גם לא רגועה בגללו. לפני רגעים ספורים הם היו מחוץ לדלת. הם חייבים להיות בבית עכשיו. למה אני לא שומעת כלום.
לעזאזל.
השרירים שלי שרפו והרגשתי שריאותיי מכווצות, ולא יכולתי לעצור את האנקה כשכשלתי אל תוך החדר האחרון בקצה המסדרון ורצתי אל החלון. הרמתי אותו והאוויר הצח נשב מבעד לווילונות ושטף אותי. רעדתי למראה היער הירוק רחב הידיים שמעבר לחלון, שעכשיו בלילה היה כמעט שחור.
צמחי רוש. הבטתי החוצה וסרקתי את השטח. היו שם עצי אשוח אדומים ועצי אורן לבנים. ניחוחו הלח של טחב הכה בי, והיססתי. כבר לא הייתי בקליפורניה. העצים האלה גדלים באדמה הרבה יותר צפונית.
ולא היינו בת'אנדר ביי. לא היינו אפילו קרובים לת'אנדר ביי.
השארתי את החלון פתוח, התרחקתי ממנו וחשבתי שוב. הצינה באוויר נשבה מבעד לחולצה הלבנה קצרת השרוולים, ולא היה לי מושג איפה אני, עד כמה אני רחוקה מציוויליזציה, או במה אתקל כשאני מחוסרת הגנה.
יצאתי מהחדר בריצה, נצמדתי אל הקיר והלכתי בשקט במסדרון, בעיניים פקוחות לרווחה. תחשבי, תחשבי, תחשבי...
היינו מוכרחים להיות בקרבת עיר. על הקירות היו תלויים ציורים, עתיקות יקרות ערך ונברשות עצומות. כסף רב הושקע בריהוט ובעיצוב המקום הזה.
לא תמיד זה היה בית סוהר.
אף אחד לא יבזבז כל כך הרבה כסף על משהו שחבורת סטודנטים קטנים ומחורבנים תהרוס. זה היה ביתו של מישהו, והוא נבנה רחוק מאוד מכל עיר. בית כזה נועד לאירוח. היה בו אולם ריקודים, לכל הרוחות.
פכרתי את ידיי. לא הזיז לי מי זרק אותי כאן. באותו רגע הייתי צריכה רק להגיע למקום בטוח.
ואז שמעתי.
קריאה — יללה — מעליי. עצרתי ודמי קפא. הטיתי את ראשי כלפי מעלה ועקבתי אחרי הצליל שנישא משמאלי לימיני, והחסרתי פעימה כשלוחות הרצפה מעל ייללו תחת משקל כלשהו.
בו־זמנית. בכמה מקומות.
הם היו בקומה העליונה, והיה שם יותר מאחד. טיילור ראה אותי רצה לכיוון הזה. למה הם למעלה?
ואז נזכרתי מה עוד היה למעלה. איידן.
טיילור דיבר עליו כעל איום. הם הלכו אליו קודם?
בת קול חלפה במסדרון, ואני אימצתי את אוזניי, והרגשתי שהחלון מאחוריי קורא לי.
קריאה נוספת הדהדה רחוק יותר, ככל הנראה מהמבואה, ואחר כך ייללה במקום כלשהו סביבי.
הסתובבתי במקומי, מסוחררת. מה לעזאזל קורה? העצבים תחת עורי בערו, והכרחתי את עצמי לבלוע רוק כשמיצי מרה תססו בבטני.
הם התפרשו סביב.
זאבים. עצרתי, ונזכרתי ביללות בחוץ. זה נשמע כמו זאבים. להקה מתפרשת סביב כדי להקיף את הטרף ולבחון את חולשתו. הם הקיפו אותי מהצדדים ומאחור. דמעות נקוו בזוויות עיניי, וזקפתי את סנטרי כדי לעצור אותן מלזלוג. ויל.
כמה זמן הוא נמצא כאן? היכן היו חבריו? הוא הביא אותי לכאן כנקמה?
מה, לעזאזל?
אמרתי לו לא להתגרות בי, לפני שנים רבות. הזהרתי אותו. זאת לא הייתה אשמתי. הוא הכניס את עצמו לכאן.
זינקתי אל תוך חדר ביליארד, הורדתי מחבט קריקט מהקיר, התגנבתי בחזרה החוצה והלכתי כשגבי צמוד לקירות ועיניי מתרוצצות ומחפשות אחר סימן כלשהו מהם. צמרמורות התפשטו בזרועותיי, ועל אף הקור צווארי התכסה בשכבת זיעה קלה.
אימצתי את אוזניי והקשבתי, פוסעת בשקט, צעד אחר צעד.
חבטה פגעה בדלת מעליי והחסרתי נשימה, עיניי שוב זינקו אל התקרה, והמשכתי ללכת מאחורי המדרגות.
מה לעזאזל קורה?
גוון כחלחל, כמו ירח חודר מבעד לחלון, האיר את רצפת השיש הכהה לאורך המסדרון, שעליה פסעתי אל חלקו האחורי של הבית.
שאפתי וחשתי צריבה באפי. חומר חיטוי, כמו אקונומיקה. טיילור אמר שהמנקות ואנשי הצוות בדיוק הסתלקו.
הלב שלי הלם בחזי. הרגשתי מכותרת עוד לפני שהבחנתי בכך.
"כאן!" מישהו צעק.
השתנקתי, נצמדתי לקיר והתגנבתי מסביב לפינה. כשהצצתי מעברה, הבחנתי בצלליות נעות לאורך הקיר, כשהם מצאו את החלון הפתוח.
"היא בורחת!" אחד מהם צעק.
התנשפתי וקפצתי את אגרופיי. כן. הם חשבו שזחלתי החוצה דרך החלון. צעדיהם המהדהדים על הרצפה הלכו ונעלמו כשדהרו בחזרה לעבר המבואה, כך קיוויתי, וכיסיתי את פי בכף ידי.
תודה לאל.
לא חיכיתי רגע נוסף. רצתי ורצתי, מצאתי את המטבח בפינה הדרום־מערבית של הבית. בלי להדליק את האור מיהרתי אל המקרר, פתחתי אותו בתנופה, ומדפי פירות וירקות זזו ממקומם מעוצמת התנועה.
הבטתי סביב, המומה לרגע מגודלו. זה היה מקרר ענקי. חשבתי שטיילור אמר שהם צדו את הבשר שלהם. הייתה כאן כמות עצומה של מזון.
נכנסתי לחלל, והשינוי המיידי בטמפרטורה גרם לי לרעוד כשסרקתי את מדפי המזון, שנראו כאילו צוידו זה עתה. גבינות, לחם, נקניקים, חמאה, חלב, גזרים, קישואים, עגבניות, ענבים, בננות, מנגו, חסות, אוכמניות, יוגורט, חומוס, סטייקים, ירך חזיר, תרנגולות שלמות, המבורגרים...
לא כולל המזווה שבוודאי היה להם בנוסף.
לשם מה הם צריכים לצוד?
בלי לבזבז זמן נוסף לקחתי את הסל שהיה תלוי בפנים, השלכתי את תכולתו ומילאתי אותו במהירות בשני בקבוקי מים, תפוח ומעט גבינה. אולי הייתי צריכה לקחת עוד, אבל לא יכולתי לשאת עוד משקל.
זינקתי אל מחוץ למקרר, סגרתי את הסל בקשר ומיהרתי אל החלון. כשהתקרבתי אליו על קצות אצבעותיי ראיתי פנסים מרקדים על פני המדשאה רחבת הידיים, וכמעט חייכתי. נותר לי זמן לחפש מעיל או סוודר ולהסתלק מכאן לפני שהם יחזרו.
הסתובבתי ופסעתי צעד אבל אז ראיתי אותו עומד ממש שם, דמות כהה נשענת על משקוף דלת המטבח ונועצת בי את מבטה.
עצרתי וליבי זינק לגרון.
לפחות חשבתי שהוא נועץ בי את מבטו. פניו היו מוסתרים בצללים.
ריאותיי קפאו וכאבו.
ואז נזכרתי... זאבים. הם מקיפים אותך.
כולם חוץ מאחד. הוא מתנפל עלייך מקדימה.
"בואי לכאן," הוא אמר בקול נמוך.
ידיי רעדו כשזיהיתי את הקול. ואלה היו בדיוק אותן מילים שהוא אמר לי באותו הלילה.
"ויל..."
הוא פסע אל תוך המטבח, הירח האיר את פניו באור חיוור, ומשהו בתוכי כאב.
בתיכון הוא היה גדול, אבל עכשיו...
בלעתי רוק וניסיתי להרטיב את פי.
טפטוף גשם קל נצנץ על ראשו הפרוע והגזוז, שיער בצבע שוקולד, ומעולם לא ראיתי אותו עם זיפים על פניו קודם, אבל זה גרם לו להיראות קשוח יותר — ומסוכן יותר — בדרכים שלא ידעתי שייראו עליו כל כך טוב.
החזה שלו היה רחב יותר, זרועותיו בסווטשירט השחור היו עבות יותר, כשהרים את ידיו ומחה את הדם שכיסה את אצבעותיו בפיסת בד. קעקועים עיטרו את גב ידיו ונעלמו בתוך שרוול הסווטשירט.
לא היו לו קעקועים בפעם האחרונה שראיתי אותו.
בלילה שבו נעצר.
מאין הגיע הדם? מהציד?
הלכתי אחורה כשהוא התקדם לאט, אבל הוא לא הסתכל עליי כשהתקרב, רק הביט בידיו כשניקה אותן.
מחבט הקריקט. איפה הוא?
מצמצתי. שיט. הנחתי אותו על המקרר כשארזתי את האוכל.
עיניי זינקו אל המקרר, ואמדו את המרחק.
סקרתי במבטי את הדלפקים, וכשהבחנתי בשלוש צנצנות שלחתי את ידיי והעפתי אחת על הדלת בינינו. היא התרסקה והתנפצה לכל עבר, והוא עצר לרגע בעיניים מחייכות, כשהמשכתי לסגת לעבר המקרר.
"הפעם זה לא ייגמר בזה שתישני בשק השינה שלי," הוא הזהיר.
תפסתי צנצנת נוספת וזרקתי אותה לעבר הדלת, כשאני נסוגה עוד קצת ומצמצמת את המרחק.
אם יסתער עליי, הוא יחליק על הזכוכית.
"אל תבטיח הבטחות שלא תוכל לקיים," הקנטתי. "אתה עדיין לא האלפא."
הגבה הכהה מעל עיניו הזדקרה, אבל הוא לא עצר, והמשיך להתקדם לעברי.
הדופק בצווארי הלם, הבטן שלי געשה אבל... כשהמשיך להתקדם לעברי בלי להוריד ממני את העיניים, גורס תחת נעליו את הזכוכית, הדופק בין רגליי פעם, וכמעט זעקתי.
"אתה יודע למה אני כאן?" שאלתי.
"היית ילדה רעה?"
נעלתי את הלסתות, והמשכתי לשתוק.
חיוך מרושע התפשט על פניו, וידעתי שזהו זה. לא חשבתי שזה יקרה ככה, אבל תמיד ידעתי שזה עומד להגיע.
"אתה יודע," אמרתי. "נכון?"
הוא הנהן. "את לא רוצה להסביר?"
"זה ישנה?"
הוא נד בראשו.
בלעתי רוק. כן, זה מה שחשבתי.
הוא ריצה שנתיים וחצי בכלא בגללי. ולא רק הוא. גם החברים הכי טובים שלו, דיימון טורנס וקאי מורי.
השפלתי את מבטי לרגע, וידעתי שזה לא מגיע לו, אבל ידעתי שגם לו יכולתי, לא הייתי פועלת באופן אחר. אמרתי לו לשמור ממני מרחק. הזהרתי אותו.
"הלוואי שלא הייתי פוגשת אותך מעולם," אמרתי, כמעט בלחישה.
הוא עצר, זכוכית נשחקה. "תאמיני לי, ילדה, התחושה היא פאקינג הדדית."
צעדתי לאחור אבל ידי השתפשפה ברגלי, והרגשתי משהו בכיס. המשכתי להתקדם אל המקרר, אבל הוצאתי ממכנסיי פיסת מתכת, וראיתי סכין מתקפלת בעלת ידית שחורה.
מאיפה זה הגיע?
לא נהגתי לשאת סכינים.
הפלתי את הסל, שלפתי את הלהב, הושטתי אותו לפנים, אבל הוא זינק ותפס את ידי ומשך את אצבעותיי בכוח עד שנפרשו. התנגדתי וניסיתי להמשיך להחזיק בנשק, אבל הוא היה כל כך חזק. זעקתי מפני שלא יכולתי לעמוד בזה יותר, והסכין נפלה לרצפה ונקשה על השיש.
הוא סובב אותי, תפס בצווארון חולצתי באגרופו, וריתק אותי אליו בכוח בין גופו לדלפק.
הוא השפיל את עיניו והביט אל תוך עיניי, ואני התנשמתי בכבדות, וקווצת שיער התחככה בפי.
"את אוהבת זכרי אלפא?" הוא התגרה בי.
חידדתי את מבטי. "אנחנו רוצים מה שאנחנו רוצים."
הוא נעץ בי מבט נוקב, הדברים האלה היו מוכרים לי מכפי שרצה לזכור, ואם לא הייתי פאקינג מפוחדת כל כך, הייתי צוחקת.
הוא נהם, הרים אותי והשליך אותי על כתפו. "הגיע הזמן לפגוש אחד כזה," הוא אמר.
