רובי


לבבות, פרחים וקרני שמש הם חלק מהדברים האהובים עליי.


ובמיוחד על הלב שלי. הוא מופרע ומוזר ונפלא, וכרגע פועם בקצב של מאה ושמונים פעימות בדקה.


אולי זאת המכונית שאני נוסעת בה, ואולי זה קצב הלב הרגיל שלי. כנראה שניהם. אולי ימי הולדת נועדו מראש לטמון בתוכם הרבה הפתעות נוראות וסוערות יחד.


אני אוחזת חזק בהגה ועוצמת את העיניים, כשצליל חריקת הצמיגים על הכביש הרטוב מהדהד לי בראש. שוב ושוב. כמו סיבוב בקרוסלה שמעיף את תכולת הקיבה שלי בסחרור אל הגרון. הלב שלי פועם חזק, כל פעימה היא כמו יריית אקדח. לבסוף החלק הקדמי של חיפושית הפולקסווגן שלי פוגע בעמוד טלפון בקול חבטה.


כשהאורות בשכונה כבים אני נתקפת בהלה, ועד מהרה מגלה שעצרתי רק מטרים ספורים מ'לבלובי בלום', חנות הפרחים עם התריסים הלבנים שאבא שלי ואחי מנהלים.


אוי לא. לא, לא, לא.


לעולם לא ייתנו לי לצאת שוב מהבית.


סעי בזהירות, זה מה שאבא שלי אמר היום כשיצאתי. זה תמיד סעי בזהירות, תשמרי על עצמך, אף פעם לא תעשי חיים.


'זהירות יתר', ככה אחי הגדול מקס מכנה את התופעה. אני מכנה אותה 'נטייה מוגזמת לגונן'.


אני צריכה חמצן, גלגל הצלה, פתח מילוט, כי בעוד חמש שניות כל עיירת כרמל שבאינדיאנה תסתער עליי. אני פותחת את דלת הרכב ונופלת על הכביש הרטוב, גומעת את האוויר הלח ובודקת את הנזק — פגוש מעוקם. מכסה מנוע מעלה עשן. מילקשייק תות מרוח על כל לוח המחוונים. אני נאנחת בכבדות, כי באמת רציתי לשתות את המילקשייק. ובכל זאת, הגשם שיורד מהשמיים נעים, והייתי נותנת הכול כדי להשתרע עכשיו בתנוחת מלאך שלג ולהאזין לפסקול העדין של הגשם.


לא עוברות אפילו חמש שניות, ודלת הכניסה לחנות הפרחים נפתחת בחבטה. אבא שלי ואחי הגדול רצים החוצה בפרצופים מבוהלים. אבא מחזיק ביד את המזמרה שלו, מה שאומר שתפסתי אותו בשעת מעשה, כזה שהוא מכנה 'להרשים את ורדי הבר'.


שיט. אין סיכוי שהם יאמינו שזה לא קרה בגלל הלב שלי.


הכול תמיד קשור ללב שלי.


כי למה שזה לא יהיה?


אני פוזלת לעבר השיחים מימין וקולטת קצה נעלם של זנב אדום עבות.


אני מחייכת חיוך גדול. לפחות דבר אחד הסתדר כמו שצריך היום.


"רובי!"


פתאום אחי ואבא שלי כורעים מולי על הברכיים, והידיים שלהם נשלחות לכל מיני מקומות בגוף שלי כאילו אף אחד לא הסביר להם את החשיבות בשמירה על מרחב אישי.


"רובי ג'יין, את בסדר?" טד בלום מרעים בקול שמכווץ לי את הלב. זו תמיד אותה נימה של עצב. תמיד השם האמצעי שלי, שמזכיר לו את אימא שלי.


אני נשענת לאחור על המכונית ומסלקת בנשיפה קווצת שיער מהעיניים. "אני בסדר, אבא," אני משיבה בחיוך קורן. להדאיג את אבא שלי זה כמו לתקוע לי גרזן בלב. אני תמיד רוצה להרגיע אותו שאני בסדר. "אפילו לא שריטה."


הידיים שלו נכרכות סביב כתפיי. "נוסעים לבית חולים."


אני מנידה בראשי ומביטה בפנים המחוספסות שלו. "אני לא רוצה עוד בתי חולים. לא נפצעתי, אני נשבעת."


עיניו הכחולות של מקס מצטמצמות בחשדנות. "היה לך פרפור?"


פרפור זה הביטוי שמתאר כל אחד מאירועי ההתעלפות שלי. בכל פעם שקצב הלב שלי מרקיע שחקים, הגוף שלי מוצף אדרנלין וזה גורם לכך שאתעלף. השנה הייתה לי רק תקרית אחת של פרפור. אני לא בכוננות חירום עדיין, לפחות לא עד שאתעלף על ההגה או במקלחת.


אני חובטת בזרועו של אחי. "לא, אידיוט."


"אז מה קרה?"


"סטיתי מהנתיב כדי לא לפגוע בסנאי."


מקס נראה מבועת. "אלוהים, רובי." הוא מגיב כאילו זה דבר רע לנסות להימנע מדריסת בעל חיים חסר ישע.


אני מטה את ראשי מעלה כדי לנסות למצוא שוב את הזנב האדום המדובלל, ורואה עשן שחור שממלא את השמיים.


אני זוקרת גבה ומתרשמת. זה הכי הרבה אקשן שזכיתי לו בחיים האלה. "אוי לא, עשן נפלט מהמכונית, נכון, מקס?"


"המכונית? את דואגת למכונית? יכולת פאקינג למות!" מקס ספק לוחש, ספק נוהם, והמילים, כמו קוביות במשחק טטריס, נופלות במקום המדויק שישלים את התמונה.


באמת יכולתי למות. היום.


"טוב," אני אומרת בעליצות מדומה, "נכון, יכולתי למות. זה ממש דפוק."


אחי מסתכל עליי כאילו השתגעתי. אבא שלי נראה כאילו הוא עומד לחטוף אירוע מוחי, לפי הווריד האופייני של משפחת בלום שפועם לו ברקה. אני ניצלת בזכות גברת הֶסטר הזקנה, שיוצאת ממרכז של הלגיון האמריקני ושואלת אותו למה החבצלות שלה תמיד נובלות מהר כל כך, ובעקבות כך פורץ ביניהם ויכוח.


אם הטלפון שלי היה בהישג יד, הייתי מסתערת עליו ומנסה להרגיע את המריבה עם איזה אימוג'י של שלום. אבל אני בקושי שומעת מה הם אומרים מבעד להמולת הקהל שהתאסף סביבנו ומתלונן על הפסקת החשמל.


זה הרגע שבו אני מרימה את הראש ומבחינה בסנאי על העץ מפטפט עם סנאי אחר. דמעות חמות מציפות את עיניי בלי אזהרה.


מה שגורם לדמעות הוא המחשבה הכי מטופשת, אבל מטלטלת — אפילו לסנאי יש יותר בחיים מאשר לי. יש לו חבר הכי טוב, ואולי אפילו יותר מזה — יש לו אהבה.


הרבה יותר ממה שיש לי.


המילים של מקס שוב מרחפות לי בתוך הראש — יכולת למות.


נכון. אני יכולתי למות.


וזה לא מידע חדש.


אני יכולתי לפגוש את בוראי. היום. ומה השגתי בחיים? מה הייתי כותבת ביומן הכרת הטוב שלי בעולם הבא?


שאני, רובי בלום, אסירת תודה על לוח הזמנים המתוכנן בקפידה שלי? שאחד מענפי הספורט האהובים עליי לצפייה הוא אבא שלי ואחי דואגים לי ומכרכרים סביבי? שהמילים שמאפיינות את החיים שלי הן — מאורגנת. מסודרת. מוגנת. ירקות. שיבולת שועל. בית חולים. תרופה. עילפון. שלמרות שאני עובדת בסוכנות נסיעות יוקרתית כמנהלת המדיה החברתית והשיווק הדיגיטלי מהנוחוּת בחדר השינה שלי, אף פעם לא יצאתי מאינדיאנה. שקיימתי יחסי מין רק פעם אחת בחיים, עם גבר שהשמיע קולות של קרבורטור כשהוא גמר ושהפחדתי אותו למוות כשהתעלפתי בסוף.


אולי כל הגברים משמיעים קולות של קרבורטור, מה אני כבר יודעת על סקס טוב? אף פעם גם לא עשיתי סקס לא טוב, כמו סקס אלים, נגיד. אף פעם לא חוויתי אורגזמה. אף פעם לא הייתי מאוהבת.


אני ממצמצת. זה כמו אגרוף בפרצוף. כל הרהורי המה אם האלה.


מה אם נשארו לי רק שנתיים טובות לחיות? מה אם אמות בלי שחייתי באמת?


מה אם כל החיים שלי יעברו בלי שאחווה אהבה? בלי סקס טוב?


הלב שלי כנראה מסכים איתי כי הוא פועם כמו לב שמנסה לפלס לעצמו את הדרך החוצה מתוך החזה.


אני עוצמת עיניים ומדמיינת את הלב שלי בורח הרחק מהגוף. לאן ילך? מה יעשה?


כל כך הרבה זמן חשבתי שאני מאושרת, כשבעצם רק הייתי מאושרת בתוך גבולות האומללות.


חייתי את חיי בשקט ובזהירות, למען אבא שלי, אבל הדבר הנכון מרגיש כל כך... לא נכון. עצוב כל כך. משעמם.


העולם הזה יפה כל כך, ואני רק מתבוננת בו חולף על פניי.


אני פולטת צווחה חנוקה, ומרגישה את הגרון שלי מתכווץ כמו בהתקף חרדה.


ואז אני מבינה.


אני לא פוחדת למות. אחרים פוחדים שאמות.


"רובי?" הקול של מקס מרחף אליי.


"יש לי יום הולדת היום," אני אומרת לו.


"נכון, רוּבס." הוא נשמע מודאג. "אני יודע. יש לנו בפנים עוגה שנמסה."


אני נמסה.


חם לי ואני מזיעה למרות הגשם שלא מפסיק לרדת. אבא שלי מדבר בטלפון ועכשיו אני שומעת את האמבולנס, שרק גורם לי לרצות להתכרבל באיזו פינה ו... טוב, לא למות, לא בדיוק, כי כבר הייתי בסרט הזה היום. אני רוצה לשקוע לתהום של ייאוש קיומי, כי אני רוצה שכולם פשוט יניחו לי.


יניחו לי לחיות את החיים שלי.


"את בסדר?" מקס שואל. "רובס?"


בתגובה, אני מתרחקת מהמכונית, נשכבת על המדרכה הרטובה ופורשת את הזרועות לצדדים. אבן קטנה נלחצת לכתפי בזמן שהגשם של מאי נספג בשמלה שלי ומצנן את עצמותיי.


אני מניחה שתי אצבעות על הגרון. אני חיה עם SVT — הפרעת קצב לב — זמן רב מספיק כדי להיות מסוגלת לנטר את פעימות הלב שלי. אני עוקבת אחרי התקתוק המהיר של הדופק, והוא נשמע כמו...


עוד זמן. עוד זמן. יש לי עוד קצת זמן.


"פאק." מקס רוכן מעליי. הידיים שלו תחובות בשערו הבלונדיני הפרוע, כאילו בעוד רגע יתלוש את כולו. אני רואה את הכחול הרך בעיניו, כמו שלי, כמו של אימא שלנו. "איפה כואב לך?"


אני מסתכלת על הסנאי, עכשיו הוא רק מצייץ מעליי על העץ. השמש חזקה יותר. קולו המבוהל של אחי מטרטר לי בראש. מזווית העין, השיער שלי, בצבע בלונד־תות זהוב, מתערבב עם מי הגשם ולאט הופך לאדום־חום בוצי.


הלב שלי מאיץ את פעימותיו.


אני מניחה כף יד על החזה ונאנחת. "איפה לא?"


1
רובי
כעבור חודש


הגיע הזמן להתקשר לאחי ולתת לו סימן חיים.


אני מחנה את הביואיק סקיילארק החדשה שלי, מכונית ענקית ומגושמת, ליד משאבת הדלק ומתקדמת בצעדים רועשים על פני מגרש החניה המאובק של תחנת הדלק כדי למצוא את הטלפון הציבורי היחיד שנמצא בסביבה מאז שנות השבעים. למרות שיש לי טלפון נייד, משהו בשימוש בטלפון ציבורי מעניק חוויה מובהקת של טיול.


סיימתי את המשמרת האחרונה שלי במשרה החלקית במסעדה המקסיקנית המשפחתית 'ריטה', שממוקמת במרכז העיר וינסלו באריזונה. זאת הייתה עבודה רגועה במלצרות, עם טיפים טובים ובמאמץ מינימלי. במקביל המשכתי לעבוד מרחוק בסוכנות הנסיעות היוקרתית בניהול חשבון המדיה החברתית, אבל אני אוהבת עבודת שטח, להרגיש את הרגליים על הקרקע, כמו בעבודה בעסק מקומי. כולם צריכים ידיים עובדות, ואם אני יכולה להיות האדם עם הידיים האלה — אעשה זאת בשמחה. דיינרים וברים הם חלטורות קלות במשרה חלקית שמאפשרות לי להמשיך הלאה כשאני רוצה.


ותאמינו לי, המשכתי הלאה לא פעם.


שבוע לאחר חוויית הפגע־וברח־בסנאי הכמעט־קטלנית שלי, הלכתי לקרדיולוג שלי בפעם האחרונה, ואז עזבתי את אינדיאנה. בחודש האחרון ראיתי ועשיתי דברים שאף פעם לא חוויתי. בצ'רלסטון עשיתי קעקוע קטן של גרף אק"ג בחלק הפנימי של הקמיצה. בניו אורלינס השתתפתי בריקוד חתונה מסורתי. בגלווסטון ראיתי בתים על עמודים ובקי ווסט אכלתי את הפאי הכי טעים בעולם.


לראשונה בחיי, אחרי עשרים ושש שנים על הכדור הזה, אני מרגישה חיה.


כאילו תיקנתי בתוכי חור שלא ידעתי שדולף.


אני מרגישה תאוותנית, פרועה ומאוהבת בחיים האלה. ואני רוצה לראות עוד, לראות הכול, לקחת סיכונים.


לפעמים — ולעולם לא אספר את זה למקס — אני לא רוצה לחזור הביתה.


אני רוצה להמשיך לברוח ולעולם לא לעצור.


כשאני משלשלת מטבע לחריץ בטלפון הציבורי, עובר על פניי גבר במכנסי ג'ינס קרועים ומטה לעברי את שולי כובע הבוקרים המאובק שלו. קמטים עדינים, תוצאה של פגעי מזג האוויר, מעטרים את פניו השזופות ומעניקים לו מראה חכם ומושך.


אני מחייכת אליו מוקסמת ומנופפת בידי. אחר כך אני תוחבת מתחת לזרוע את המפה שקניתי בתחנת הדלק, מרימה את השפופרת הדביקה ומחייגת מספר שאני זוכרת בעל־פה.


מקס עונה בקוצר רוח, "תחזרי."


אני נושמת עמוק, ומחייכת מהדרך המתוקה שבה הוא מתאמץ כל כך להקסים אותי. "ממש לא."


"איפה את?"


"אתה יודע שאני לא יכולה לספר לך. עניינים סוּפר־סודיים של אחיות."


לא שלאבא שלי או לאחי יש זכות חוקית להכריח אותי לעשות משהו אם יאתרו אותי. אני אדם בוגר עם מחשבה צלולה, אבל יש להם את היכולת וההשפעה לגרום לי להרגיש אשמה עד כדי כך שאחזור הביתה, וזו הסיבה שאני שומרת בסוד את מקום הימצאי.


בהיעדרי, אבא שלי ואחי יכולים להתרכז בחיים שלהם, בלי לדאוג לי ובלי לכרכר סביבי ללא הפסקה. יש להם כוונות טובות והם בסך הכול רוצים להגן עליי, אבל עכשיו שאני רחוקה מהם, אני מרגישה שמשקל כבד הוסר מכתפיי. סוף־סוף אני יכולה לחיות.


וגם הם.


מקס נאנח בתסכול, ואני עוצמת את העיניים ומשעינה את המצח על זגוגית תא הטלפון.


אני לא יכולה לנצח. כך או אחרת, אני לא יכולה לנצח. אני פוגעת בהם כשאני קרובה אליהם, ואני פוגעת בהם כשאני רחוקה.


הוא אומר בנימה קודרת, "אני דואג."


אני ממהרת להרגיע. "אל תדאג, מקס. יש לי תרסיס פלפל. ולא היה לי פרפור מאז ינואר, אתה יודע. אני לוקחת את כל התרופות שלי, ויש לי זום שבועי עם הרופא. ככה שאני במסלול הנכון." אני עוצרת לרגע להתפעל מקאדילק שחורה שחוצה את מגרש החניה, ומוסיפה, "אני לא מתכוונת להשתולל. אני מתכוונת לחיות, מקס."


וההשלכות לא מעניינות אותי.


"מה יקרה אם תהיי לבד כשמשהו יקרה?"


"אז אמצא קאובוי לוהט שיעשה לי הנשמה מפה לפה."


"מצחיק מאוד."


אני מדמיינת מעבר לטלפון את הפנים הזעופות של מקס. הוא דואג, אבל הדאגה מיותרת. אני כבר מכירה את הסימנים שהגוף שלי משדר כשהוא עומד לקרוס — כמות זיעה לא אנושית, דופק מהיר וקוצר נשימה, שמלווים את הפעימות החזקות שאני חשה בצוואר ובחזה. כדי להימנע מלהתעלף, אני רק צריכה לשים לב לכללים קטנים שקשורים לגוף שלי — להפחית צריכת אלכוהול וקפאין ופעילות גופנית.


במקרים קיצוניים של מתח, תשישות או פעילות מאומצת — במקרה הטוב, אתעלף.


במקרה הרע, הלב שלי יפסיק לפעום.


"במה את עובדת?"


"מלצרות."


"כן, טוב, שימי לב שאת לא מגזימה, שהלב שלך לא יתפוצץ."


אני מגלגלת עיניים. המוות לא מפחיד אותי כמו שהוא מפחיד את אבא שלי ואת אחי. כעס על הלב שלי ועל מצבי מעולם לא עזר לי בחיים.


מאז האבחנה נאמר לי שאני לא יכולה לעשות את הדבר הזה ואת הדבר ההוא, נאסר עליי לרכוב על אופניים עם ילדי השכונה ונאלצתי לוותר על שיעורי הריקוד שאהבתי כל כך. הכול כיוון שאבא שלי ואחי דאגו כל הזמן עם המחשבות הבלתי פוסקות שלהם, שכללו את צמד המילים "מה אם". ובכלל לא משנה שהם לא באמת ידעו אם זה ישפיע עליי או לא. הם פשוט הניחו שכן, ולמען הבריאות שלי, הם גוננו עליי יתר על המידה. העברתי את החיים שלי בלי לדעת מה אני יכולה לעשות. בלי לדעת מי אני באמת.


עכשיו הגורל נמצא בידיים שלי. הבחירה היא שלי. מחשבות ה"מה אם" הן שלי.


למעשה, אני מעדיפה לסכן את חיי מאשר לחיות בפחד שמישהו — או משהו — ייקח אותם ממני.


בדיוק כמו שיש לי כללי אצבע בנוגע ללב שלי, יש לי כללי אצבע בנוגע לחיי החדשים. מדובר ברשימה של משאלות שכתבתי לעצמי ביומן, ואני מוסיפה בה בקביעות סעיפים חדשים. בזמן שמקס ממלמל את כל המחשבות השליליות שלו על הטיול שלי, אני כותבת על הדף שעל גבי הזגוגית בתא הטלפון כל דבר משמח שאני מתכננת לעשות בטיול שלי מחוף לחוף.


הרשימה הגדולה של רובי בלום (אז קדימה, לכי על זה!)


לעשות קעקוע.
לעשות סקס. סקס טוב.
להישאר ערה כל הלילה ולראות את הזריחה.
לראות שקיעה בקליפורניה.
לשחות באוקיינוס השקט.
להגיד כן.


להגיד כן לכל דבר, כי כל כך הרבה זמן אנשים אחרים אמרו לא.


חוץ מאשר בענייני אהבה.


הזמן שלי מוגבל. אני לא יכולה להרשות לאף אחד לאהוב אותי. ראיתי לאן זה הוביל את אבא ואת אימא שלי.


אני מעבירה אצבע זהירה על צמיד הכסף העדין עם אבני האופל שעל מפרק כף ידי, הדבר היקר ביותר שנותר לי מאימי. היא יצרה אותו בעצמה, שיבצה בצדדים אבני אופל שנראות כמו השמיים, הים והחול ורקעה את הכסף למרקם מחוספס, כמו אבנים קטנות. זה קרה כשהיא הייתה אומנית יפה וענייה במאליבו, בקיץ לפני שפגשה את אבא שלי והתאהבה בו ובוורדים הסגולים שלו.


מקס נוהם ומיירט את החלום בהקיץ המטורף שלי. "אני רוצה שתחזרי הביתה."


אני חורצת לשון להשתקפות שלי בתא הטלפון. "אלה החיים שלי, מקס. אל תיקח אותם ממני."


"לעזאזל, רובס." נימת קולו משדרת תסכול. "אני לא מנסה לקחת שום דבר. אני מנסה להגן עלייך, להשאיר אותך בסביבה."


"אני לא הולכת לשום מקום," אני אומרת, גם כשהריאות שלי מתכווצות. "ככל הנראה יימאס לך ממני ברגע שאחזור ואבעט בתחת הכחוש שלך."


הוא צוחק. "כמה זמן את חושבת שתיעדרי?"


"למה? אתה מתגעגע?" אני מסתכלת על האיש עם כובע הבוקרים יוצא מהתחנה עם בקבוק משקה קל. הוא הולך למשאבה שלו, לוגם לגימה ארוכה ומכניס פייה של נטול עופרת לפתח התדלוק ברכבו.


"מה פתאום. אני פשוט שונא לעשות את העבודה שלך."


כשסיימתי את הלימודים בקולג' לפני חמש שנים עם תואר בשיווק, פתחתי את העסק הקטן שלי בשיווק דיגיטלי. הצמחתי אותו משני עוקבים לחמשת אלפים.


מעבר לקו אני שומעת חבטה על המקלדת. "אני לא מבין איך את עושה את זה. כולם מתלוננים על משהו, כשהם סתם פאקינג עוקבים."


"הם לא סתם עוקבים, מקס." אני מחייכת. עוקבים הם דבר בטוח. הם עדינים כמו ורדים, אבל יכולים לדקור אותך אם תטלטל אותם. "הם האור בתוך החושך."


בכל דבר יש אור, צד חיובי. אפילו במצב שלי, אפילו כשהאידיוטים ברשתות החברתיות מתפרעים בתגובות, אני תמיד יכולה לשפר את המצב. אני תמיד יכולה לשרוד את זה.


"קח עצה בחינם, מקס. אל תאכיל את הטרולים. ותחייך."


תמצא לעצמך חיים. צא לדייט. תעשה סקס טוב.


"אני לא בנאדם שמחייך," הוא רוטן. אחר כך, בקול כנוע, הוא אומר, "הספקת לקטוף חמנייה היום?"


המשחק הישן שלנו משפר לי מייד את מצב הרוח. "הממ." אני מחליטה לא לספר לו על השור המכני בנאשוויל. "ראיתי בתול ים בחוות תנינים והייתי בפינת ליטוף בגן חיות. משהו מדהים ומפחיד בקטע טוב."


"אה, כן?" יש חיוך בקול שלו. "איפה זה היה?"


אני צוחקת. "ניסיון יפה. אני מנתקת עכשיו. אוהבת אותך. תמסור לאבא שאני אוהבת גם אותו."


אני מסיימת את השיחה ויוצאת מהתא.


מלאת תקווה, אני מותחת את הזרועות שלי לפנים, מטה את הראש כלפי השמש וסופגת את קרניה החמימות. אני אוהבת את דרום־המערב. אני אוהבת את השמש היוקדת ואת האבק ואת עצי הדקל שמתנופפים בשמי התכלת הבהירים ומאשרים לי שאני חיה. אני אוהבת ללבוש גופיות ולנעול כפכפים ולהרגיש חצי עירומה ופרועה וחופשייה. המדינה הקשוחה הזאת לא מתאימה לכל אחד, אבל חייתי כאן שבוע ושרדתי.


מה הלאה?


חוף ים או הרים. אבל איך בוחרים?


יש לי רעיון.


"סליחה," אני ממהרת אל מר כובע־בוקרים כדי לאסוף את בקבוק השתייה הריק שלו. "אני יכולה לקבל את זה אם סיימת?"


הוא ממצמץ ומרים את שולי הכובע שלו כדי לראות טוב יותר. "זה זבל, סניוריטה."


"נכון, אבל זה הזבל שלי."


הוא נראה מבולבל כשהוא מושיט לי אותו. בצעדים קופצניים, אני פונה באושר למכונית שלי ופורשת את המפה על מכסה המנוע שהשמש חיממה. אני מניחה מעליה את הבקבוק. ומסובבת.


החיים הם לא משחק, אבל הנסיבות המיוחדות שלי מאפשרות לי לקחת אותם פחות ברצינות. אני יכולה לשוטט, להתגלגל עם החיים, ובמקביל לקוות ולחלום.


כשאני מסתכלת על פיית הבקבוק מסתובבת עוד ועוד אני מהרהרת בגורל ובייעוד.


את לא יכולה לעשות הכול, אבא שלי הזכיר לי תמיד. שימי לב למה שמפעיל אותך. את לא רוצה להתעלף על ההליכון, נכון? דוקטור לי היה מזהיר. את פסיכית שאת בכלל עושה את זה, מקס היה אומר לי. את יכולה לחיות חיים טובים למרות הלב שלך, או חיים גרועים בגללו, דודה ג'וני נהגה להגיד. אז תבחרי, בובה.


אני בוחרת בחיים הטובים.


אני בוחרת בחיים שלי.


כל הכדורים הלבנים הקטנים בתיק שלי, המפה המרופטת, השמלה בעשרים דולר, רשימת המשאלות הגדולה שלי — כל אלה יובילו אותי לאיזו הרפתקה פרועה ומופלאה.


אני עדיין מתקשה לדמיין.


הבקבוק נעצר.


הוא מצביע צפונה. הפייה שלו נוחתת על מדינה שמטלטלת אותי מבפנים.


הלב שלי רועד, ותחושה מוכרת של תקווה מכה שורש בנשמתי.


מונטנה. להרים.


כובע־בוקרים מתקדם לעברי, והעיניים שלו מתכווצות בחיוך מפתה. הוא מושיט לי את משקפי השמש שלו. "את צריכה את אלה, סניוריטה, אם את רוצה ליהנות קצת."


אני פוגשת בעיניו המחייכות של האיש, ודמעות חמות של הודיה מציפות את עיניי. משקפי השמש הזולים מפלסטיק שנקנו בתחנת דלק מעולם לא נראו יפים כל כך. אני מקרבת אותם אל ליבי. "תודה."


הוא מהנהן.


אני מתיישבת במכונית ונושמת נשימה עמוקה ואיטית. אימא שלי אמרה פעם, שנים לפני שמתה, שנים אחרי שכולם הזהירו אותה לא ללדת את התינוקת האחרונה ההיא, "כבדי את הלב שלך עד שתתמזגי איתו."


טוב, הלב שלי פתוח לרווחה.


ואני מתכוונת להשתמש בו.


2
צ'ארלי


כפכפים. הן נועלות פאקינג כפכפים.


אני מסתכל על התיירות — שתי אחיות בלונדיניות עם ניצוץ בעיניים — מצחקקות באחת מפינות האכסניה בזמן שהן בוחרות מקל הליכה מתוך מעמד המטריות. נגר מקומי גילף את ידיות העץ של המטריות, ועיצב את הראשים של כל אחת מהן בצורת יצור יערות פרוותי כלשהו.


הבנות ממשיכות לצחקק.


אלוהים. הגופיות והמכנסונים הקצרים שהן לובשות לא מתאימים לטיולים. אני מבחין שגם אין להן בקבוקי מים או מימיות, ונחרד. הן ימותו על השבילים שם בחוץ.


זאת חוות עבודה, לא חוויית גלמפינג.


אני כמעט מתפרץ עליהן בזמן שהן חופרות בדלי הקרח עם פחיות הבירה שאנחנו משאירים בחוץ בשביל האורחים שלנו. נהדר. הן ישתכרו וייפלו לתוך פאקינג מפל.


אני עוצם עיניים ונושם דרך האף.


פאקינג בלגן. עבר רק שבוע מאז שהחווה נפתחה לעונה וכבר יש לנו אורחות סוררות.


אני מקשיב היטב לשיחה שלהן, שומע אותן אומרות "מפלי קרייבייבי" ו"בוקרים לוהטים".


הבנות בוחרות מקל הליכה ופונות לדלת האחורית.


אני שולח יד למכשיר הקשר שעל הירך שלי. "קולטון."


"מה קורה, בוס? איך אני יכול לעזור?"


אני מעסה את המצח. קולטון הוא עובד חדש, תיכוניסט שהגיע לחווה בתחילת הקיץ לחפש עבודה. העסקנו אותו במקום. כצעיר ולהוט לרַצות, יש לו את האנרגיה וההתלהבות לבצע עבודות מוזרות שאף אחד אחר לא רוצה לקחת על עצמו.


"אל תקרא לי בוס." אם מישהו ראוי לתואר — זה דייוויס, אחי הבכור וה'בוסי' ביותר. "תקשיב, יש לנו שתי חדשות בדרך למפלי קרייבייבי, בכפכפים."


קולטון צוחק צחוק פרוע. "אני אשים עין."


"תודה." אחרי רגע אני מוסיף, "ותיקח מהן את הפאקינג בירות."


"אין בעיה, צ'ארלי."


"קרא לי אם אתה צריך משהו."


"סגור."


אני מעביר את מכשיר הקשר לערוץ ארבע ומחזיר אותו לנרתיק.


כשאני חוצה את החדר הגדול, אני מנופף לטינה, מנהלת השירות שלנו. היא עומדת מאחורי שולחן הקבלה, ותלתליה החומים מקפצים כשהיא מדברת עם קבוצה של שמונה על הזמנה. אני זוקר סנטר אל קבוצה קטנה אחרת של תיירים. הם מצלמים את נברשת קרני הצבי שתלויה בכניסה לאכסניה.


האכסניה — או הבית המרכזי, כמו שאנחנו מכנים אותה לפעמים — משתרעת על פני חמש מאות מטרים רבועים בסגנון כפרי. האכסניה היא החלק הבולט ביותר בחווה, ומשקפת את רוח המערב הפרוע באמצעות יצירות אומנות עתיקות בנושא רודאו, תקרות גבוהות עם קורות חשופות וספות עור מפוארות. החדר הגדול הוא הלב של האכסניה, ובו האורחים יכולים לנוח או להזמין פעילויות. בצד אחד נמצא 'בר M' עם כיסאות בר מרופדים עור פרה ואלכוהול מקומי תוצרת בית הכי משובח שיש. ממול נמצאים הכניסה לחדר האוכל, מכון יופי וחנות מזכרות. אבל האכסניה לא תהיה שלמה בלי החלונות הענקיים שמציגים נוף פנורמי מרהיב של מאה שמונים מעלות ליערות עצי אורן וצפצפה צפופים.


אני מחליק יד על זקני ומתבונן באורחים הנוהרים פנימה. עונת הקיץ פירושה תיירים. לא החלק האהוב עליי בחווה, אבל זאת פרנסה. אני מעדיף את השקט של הסתיו.


את הבדידות.


סיילס קרייג, השף שלנו, מגיח מהמטבח כשאני מתקרב לדלת הקדמית. "היי, צ'ארלי."


אני משיב בהנהון קל. "מה יש בתפריט הערב, שף?" אנחנו מגישים את כל הארוחות בסגנון בופה באולם האוכל, חוץ מארוחת הפרידה של הערב האחרון, שאותה אנחנו עורכים סביב המדורה.


"צלי בקר, לחם תירס ולקינוח סמורס. אנשים אוהבים את החרא הזה." הוא מחליק יד מקועקעת על קדמת הסיר שלו ושואל בחיוך עקום, "להשאיר לך כמה לארוחת ערב?"


"אשמח," אני אומר לו. כשאתה מחזיק באתר שף, זה בא עם יתרונות. שלושה חודשים בשנה אתה פטור מבישולים.


אנשים טובים. כולם, ללא יוצא מן הכלל. לא משנה כמה גדול או קטן הצוות שלנו, בכל עונה העובדים מתמודדים עם מה שהחווה מזמנת. משירותי האירוח ועד לרועי הבקר ולמגדלי הבקר, לאחר חמש שנים של פעילות, החווה מעסיקה עשרה אחוזים מהתושבים בעיירה הקטנה שלנו.


עדיין מרוגז מהבנות בכפכפים, אני טורק את הדלת הקדמית, יורד במדרגות וכמעט נתקל בגור חתולים שמתאמץ להיכנס לשיח צפוף בצד הדרך. אני נושם עמוק ונעמד במקומי כדי להביט בנוף הסלעי הפראי של מונטנה.


שמיים כחולים שחוצים כל גבול. פסגות הרים משוננות שמזמינות את האנשים ההרפתקניים ביותר לכבוש אותן. שמש יוני של אחר הצהריים קופחת עליי בזווית מושלמת, שאפילו כובע הבוקרים המאובק שלי לא יכול לגונן עליי מפני קרניה האכזריות. קיץ במונטנה הוא פיסת גן עדן.


הנכס שלנו שוכן למרגלות שמורת הטבע הר מדו, מוקף משני צדדיו ביער לאומי צפוף. במרחק, שלט המתכת המיוחד של 'חוות החופש' מתנוסס מעל הכניסה לחווה, כבוי. 70,000 דונם של טבע פראי ובלתי נשלט.


פעם ג'ורג'יה הייתה הבית שלי, אבל לא עוד.


רזורקשן, מונטנה, היא המקום שבו אני תולה את הכובע שלי היום. ולעזאזל, אני אוהב את זה.


אני יוצא אל השטח, ורעש גריסת החצץ תחת מגפיי מלווה אותי בכל צעד, כשאני רושם לעצמי בראש כמה דברים שצריך לתקן — עמוד שבור בגדר, עשבים שוטים שצריך לעקור. אני מוצא פלייר על האדמה וזורק אותו לערוגת הפרחים כדי לאסוף אחר כך.


בשבילי החיים האלה הם הדבר האמיתי. לוודא שהעובדים והאורחים שלנו מרגישים שהם חלק ממשפחה, לבדוק את החווה, לעבוד מהזריחה עד השקיעה, להוביל את הבקר, לאלף את הסוסים.


גידול בקר, סוסים ורודאו זורמים לי בדם. נולדתי וגדלתי לתוך זה. ההורים שלי הפעילו את אחת מחוות ההרבעה ואימון הסוסים המצליחות בארצות הברית. לפני עשור התחריתי בזירת רודאו עם אחי הצעיר יותר ויאט.


בגיל עשרים וארבע היה לי הכול.


האישה שאהבתי, תארים, פרסים וכסף. העתיד היה סלול לפניי.


אבל אז, ברגע אחד, הכול השתנה.


מותה של ארוסתי פורר את החיים שלי וניפץ אותי לרסיסים.


עשיתי הכול כדי לברוח מזכרה של מאגי. הפרזתי בשתייה, קיללתי את אלוהים וניסיתי למכור כל סוס ארור שבבעלותי, עד שאבא שלי שכנע אותי להפסיק. שישה חודשים אחרי מותה ידעתי שאני לא יכול להישאר בוויילדהארט. בכל פינה שם היו צרובים זיכרונות שלי ושלה. הנחל שהתנשקנו בו עד הזריחה, זירת הרודאו המשפחתית שלנו שבה היא מתה. אם הייתי רואה עוד חיוך עצוב אחד על הפרצוף של אימא שלה בחנות המכולת או מוצא עוד גומיית שיער אחת שלה בטנדר שלי, הייתי זורק את עצמי לנהר מהגשר שברחוב ג'קסון.


הרגשתי שאני צריך לייצר לעצמי זיכרונות חדשים, שאני צריך לעבור למקום חדש.


הייתי חייב להזיז את המגפיים שלי על הקרקע השבורה שהייתה חיי, לפני שאתפרק.


אז הלכתי לאיבוד.


ומצאתי תקומה.


מתוך גחמה, קניתי את החווה.


אבל גיליתי שזה לא כל כך עזר. בחמש השנים הראשונות חייתי את חיי בלעדיה שפוף. הייתי כאב לב מהלך עם הרגל רע של שתיית ויסקי. קשה לתאר כמה התגעגעתי אליה. כמה נואש הייתי לשמוע את הקול שלה, להרגיש את מגע עורה, לקלוט מרחוק את השיער האדום שהיה כרטיס הביקור שלה, הישועה שלי.


בסופו של דבר האחים שלי, שהתפזרו לכל עבר, באו בעקבותיי.


ויאט היה הראשון שהגיע. רק שבועיים עברו והוא כבר התדפק על דלתי.


"אתה לא עושה את זה לבד," הוא אמר. ונשאר.


אחרי שנה הצטרף אלינו פורד, ושנה אחר כך גם אחינו דייוויס.


זה היה רעיון של דייוויס להפוך את חלקת האדמה המכוסה צמחייה פראית לחווה פעילה.


"תקשיב לי," הוא אמר בסגנון הצבאי הקשוח והענייני שלו. "אתה יכול לשקוע בדיכאון לשארית חייך המזוינים, אבל אנחנו צריכים פאקינג להתפרנס."


אז זה מה שעשינו.


חוות החופש, האחים שלי ורזורקשן הצילו אותי.


לפעמים אני עדיין כועס על זה.


הזמזום של מכשיר הקשר חותך את הדממה, ואני שולח אליו את היד.


"צ'ארלי?" קולו העמוק של דייוויס נשמע בין רעשי הרקע שבוקעים מהמכשיר. "אתה שם?"


"כן, אני פאקינג כאן," אני אומר בעצבנות.


"מה תקוע לך בתחת?"


אני רואה משפחה בת חמש נפשות, כולם בכובעי בוקרים, צווחים ומצביעים על המרעה הירוק הרענן. הקולות מעוררים בי צמרמורת, ואני חושק שיניים כשאני מרגיש את המתח הולך ונבנה לי בתוך העצמות.


"יש כאן יותר מדי אנשים."


"אנחנו צריכים אנשים," דייוויס נובח. "הם משלמים את החשבונות שלנו, זוכר? אתה זה שהלך וקנה פאקינג חווה."


אני מגרד במצח בעצבנות, מתוסכל מהתזכורת המציקה.


"חוץ מזה, אולי בקרוב כבר לא יהיו פה אנשים."


אני מכווץ את הגבות. "על מה אתה מדבר?"


"תביא ת'תחת שלך לחדר הסודי ואספר לך."


אלוהים. מה עכשיו?


"ויאט. פורד," דייוויס אומר מבעד לרעשי הרקע בערוץ שאחיי ואני חולקים בקשר, "תזיזו את התחת שלכם לכאן גם אתם."


אני משנה מסלול, סוטה ימינה ופונה לעבר החדר הסודי שבתוך צריף ממתכת גלית שמשמש אותנו כמטה. מאחר שהוא שוכן בלב החווה, ליד הבית המרכזי, הוא מאפשר לנו לעשות את העבודה המשרדית ותוך כדי כך לפקח על כניסות ויציאות.


כשאני עובר דרך הדלת הגדולה, אני רואה את קינה, כלבת הרועים הבלגית שדייוויס הציל, קורעת קופסה בפינת החדר. היא נבהלת ונובחת עליי כשאני מופיע. אני מלטף את פרוותה, ומבחין בדייוויס שיושב מול המחשב בלבוש הסטנדרטי שלו, חולצת טריקו צבאית צמודה, מכנסי ג'ינס כחולים ומגפיים. על המסך מופיע סרטון שנעצר באמצע, והוא נראה דרוך.


בגיל שלושים וחמש דייוויס הוא ניגוד קיצוני לאחיו התאום פורד, במראה ובאישיות. הוא גבוה ושרירי, חייל מרינס לשעבר שקט ורציני — ענייני ובשליטה — עם הרבה נחישות בעיניים.


כבעלים משותף של חוות החופש וכראש מערך האבטחה, וגם כמי שעומד בראש יחידת החילוץ וההצלה במחוז קסקייד, דייוויס מטפל בכל ענייני הבטיחות של החווה. מי שמנסה לעבור את אחי הבכור כנראה נושא משאלת מוות או תפילה.


דייוויס לא מוריד את עיניו ממסך המחשב כשהוא אומר, "שמעתם שאחותנו עומדת להתפוצץ?"


"בשביל זה הבאת אותי לכאן, כדי לדבר על איימי לוּ?" אחותנו הקטנה בהיריון עם תאומות ואמורה ללדת בכל רגע.


אני מתנער מהדאגה שמציפה אותי, ומתמקד במה שתוקע אותי בפנים בזמן שאני יכול להיות בחוץ, בשטח. מאז מותה של מאגי אני משתדל לא לגונן מדי על המשפחה. אני לא מעוניין בהרגשה הזאת, שכל מה שיכול להשתבש ישתבש ושאין דרך לעצור את זה.


"אין מצב. ברגע שוַויי ופורד יגיעו לכאן, ניכנס לזה." אני רואה בבירור את הווריד שפועם ברקה שלו. "מערכת האבטחה מנוטרלת. ניסיתי כל היום להפעיל אותה. יש לי חדשה בדרך." הוא מתרחק מהשולחן ומביט בי. "גדולה וטובה יותר."


אני נאנח, לא מופתע. האבטחה של החווה מחורבנת עוד מאז שהגענו לכאן. אבל כולנו החלטנו יחד — מצלמות רק על האכסניה, האסם והשערים. נראה לנו לא נכון להבהיל את האורחים או לפלוש לפרטיות שלהם על ידי התקנת מצלמות שמכוונות לבקתות. ולכלוא אותנו בפנים בגדרות חשמליות נראה לי דפוק.


אני מחכך את השיניים הטוחנות שלי בזמן שאני מתיישב בקצה השולחן וסורק את החדר. המשרד נראה כאילו התפוצצה בו פצצה — חשבונות לא משולמים מפוזרים על השולחנות, כתב חרטומים לא קריא משורבט על הזמנות רכש באופן שהופך את התיוק שלהם לסיוט, קופסת תחמושת מונחת קרוב מדי למפזר החום, ובצד החדר הקטן תלוי לוח קליעה למטרה שמשמש ליישוב ויכוחים ולחלוקת מטלות שאיש לא רוצה לבצע.


"מי בצרות?" אני שואל ועוקב מקרוב אחר דייוויס. אחי הוא אדם שמציית לכללים, הוא ההגדרה של רוגע, אבל הייתי איתו כל חיי ואני יודע לזהות מתי הוא עצבני. הוא לוקה באותה עווית בלסת שאופיינית לבני מונטגומרי ומסגירה הכול. "פורד או ויאט?"


"מי אמר שזה לא אתה?" הוא מקשה.


לפני שאני מספיק להגיב במילים — או באצבע משולשת — ויאט מתפרץ פנימה דרך הדלת הפתוחה. "היי, מזדיינים," הוא קורא לנו בצחוק, כשהוא מכוסה באבק מכף רגל ועד ראש, היישר מזירת הרודאו של קלגרי.


ויאט בן שלושים ושתיים, צעיר ממני בשנתיים. בעוד שכל הגברים במשפחת מונטגומרי מתהדרים בגובה מרשים ובכתפיים רחבות, ויאט ואני דומים זה לזה יותר מהתאומים. יש לנו אותו חיוך עקום ואותן עיניים כחולות. ויאט הוכתר פעמיים לאלוף העולם ברכיבת רודאו, ועכשיו הוא עובד בחווה במשרה חלקית כמאמן בוקרים בעונת החורף.


דייוויס מגניב מבט חטוף אל ויאט. "משהו נשבר?"


אני מגחך בביטול. אם עצמות שבורות או נגיחות בחלקי הגוף היו מפריעות לוויאט, הוא היה מפסיק לרכוב מזמן.


"רק השיא הקודם שלי."


אני מגלגל עיניים. חתיכת שחצן.


ויאט מביט בי ושורק. "אלוהים, צ'ארלי, אתה נראה כמו סוס עבודה שחוק. לא לקחת הפסקה מאז שעזבתי?"


אני משלב זרועות בהתגוננות. "אני לא צריך הפסקה." אני נאבק בדחף להיזכר בפעם האחרונה שעזבתי את החווה כדי לבלות ולא כדי לנסוע לעיירה להביא אספקה.


ויאט צונח לתוך כיסא ומניח את המגפיים המלוכלכים שלו על השולחן. "אנחנו יכולים לגמור עם זה כדי שנוכל להתחיל לשתות?"


אחי הקטן שונא כל סוג של שיחות עסקים. הוא מעדיף לרכוב או להתחיל איזה קרב אגרופים, אבל בשבילי עסקים זה התחום שאני מצטיין בו. למרות הקאובוי שבי, במהלך החופשה שלי מהרודאו השלמתי את התואר במנהל עסקים. בין משאים ומתנים על חוזי ספקים וניהול הוצאות, זה הביא לי תועלת יותר פעמים מכפי שאני יכול לספור.


"תוריד את הרגליים מהשולחן," אני מתפרץ על ויאט ודוחף לעברו ערמת מסמכים. "ותנקה ת'חרא הזה."


"צ'ארלי צודק," דייוויס אומר.


"אידיוטים. שניכם." ויאט רוטן ומושך את המגפיים שלו לרצפה בחבטה, ומסדר באי־רצון את הניירות בערמה מסודרת.


כעבור רגע פורד נכנס פנימה. הידיים שלו שחורות משמן מנועים.


הוא מושך כיסא, מסובב אותו וצונח ליד השולחן. "קראת לנו?" הוא אומר לדייוויס.


דייוויס נראה מרוגז, ואני מסתיר חיוך. אין דבר מספק יותר מלראות את דייוויס מתעצבן, ופורד הוא המומחה הגדול ביותר בלחיצה על הכפתורים שלו, כי הוא התאום שלו.


פורד, מגיש בייסבול מקצועי בדימוס ששיחק עם הפיניקס רנגיידס, התברך באותו מבנה גוף רזה ושרירי כמו של ויאט ואותה גישה של מכור לאדרנלין. אין הרבה אנשים בעולם שאוהבים את העבודה שלהם כמו פורד. כשאנחנו נותנים לו סוף שבוע חופשי מדיג או מרכיבה, הוא כועס.


האח היחיד שחסר בחווה הוא גריידי, הצעיר מכולם והתינוק של המשפחה. הוא קטן ממני בשש שנים, ועזב לנאשוויל בקיץ שעבר כדי לנסות את מזלו בתעשיית המוזיקה, עם מעט עזרה מגיסנו, הבסיסט של האחים קינקייד, ג'ייס טיילור.


"יופי," דייוויס אומר בהנהון קצר. "כולכם כאן."


הם בהחלט פאקינג כאן.


כבר עשר שנים ארוכות ועוד לא הצלחתי להיפטר מהם.


אם לא האחים שלי, הייתי ממשיך לאבד את השפיות.


בזה אחר זה, הם באו לאסוף את השברים שלי ולהחזיר אותי למוטב. ויש לי לא מעט רגשות אשמה בגלל זה.


הם ויתרו על החיים שלהם כדי לבנות מחדש את החיים שלי, ועכשיו הם תקועים פה.


לפעמים אני מרגיש שסיבכתי הכול.


לפעמים אני שואל את עצמי אם יהיה לנו טוב יותר בלי החווה, אם הם יוכלו לחזור לחיים שלהם.


"מוכנים?" קולו המתוח של דייוויס מהדהד בחדר הסודי כשהוא פותח את היוטיוב. "תחזיקו את הכובעים שלכם שלא יעופו."


הוא לוחץ בנחישות על 'נגן'. כעבור מספר שניות הסרטון מתחיל להתנגן, ואני מתקרב למסך. הסרטון, שצולם על ידי אורח בלתי נראה, מראה את פורד, שמשמש כמנהל הפעילויות והטיולים שלנו בחוץ, עם קבוצה של אורחים באחת מהרכיבות היומיות. ההוראות שלו חותכות את אוויר הבוקר כשהוא מדגים איך לעלות על הסוס שלו, איפוּס.


"אוי, שיט." פורד מזדקף בעניין. "זה היה אתמול."


דייוויס מעיף מבט יבשושי אל אחיו התאום. "ואין בזה שום דבר לא בסדר?"


הפנים של פורד משדרות בלבול מוחלט.


הבטן שלי מתהפכת. שיט. זה רע.


האישה שבסרטון — בשיער בלונד־פלטינה, לבושה בקפידה, מכנסונים שחורים וחולצת פולו לבנה — מושכת ברסן שבפיו של הסוס כשהיא מנסה לעלות על גבו ונכשלת. צלם הסרטון צוחק.


פורד מתקדם לעברה ביהירות ובחיוך מקסים שחושף שיניים לבנות. "תקשיבי, גברתי, אני רואה שאת קצת מתקשה, אם תרשי לי לעזור לך —"


"אני יודעת איך לעשות את זה, אדוני." הטון שלה מתנשא. "אני רוכבת כל חיי."


שריר נמתח בלסת של פורד, אבל הוא מקפיד על יציבה נינוחה בזמן שהוא מתבונן באישה מכניסה רגל אחת למשוורת. זה השלב שבו איפוס מתחיל לרוץ.


למשך שנייה ארוכה האישה תלויה שם וצווחת בזמן שהיא מנסה לאחוז בקרן האוכף. ואז, פאקינג רעיון רע, היא מצליפה בסוס במושכות. חזק.


ויאט נושף בבהלה.


ואני בעקבותיו. כל מי שמכיר סוסים ואוהב אותם כמונו יודע שזאת פאקינג טעות חמורה. היא לא עוזרת לסוס למקד את תשומת הלב, היא מכאיבה לו.


האישה מנסה למשוך את גופה למעלה על איפוס, נכשלת כישלון חרוץ ונופלת על הרצפה בחבטה. איפוס מתרחק בריצה קלה.


ואחר כך פורד שבסרטון צוחק.


פורד שבחדר הסודי צוחק גם הוא. ויאט והוא פורצים בצחוק פרוע.


"לעזאזל," פורד צועק ומכה בברך. "זה אפילו טוב יותר בפעם השנייה."


אני רוצה לשאול את דייוויס למה הוא מתעצבן, כשבדיוק פורד שבסרטון מסתכל על האישה בשלולית הבוץ ונובח, "קדימה, גברת. תרימי את התחת המפונק שלך ובואי לרכוב."


קולות התנשפות נשמעים מצד האורחים. האישה בוכה. פורד עומד שם בזרועות שלובות ובוהה בה בחוסר סבלנות. בזלזול.


דייוויס עוצר את הסרטון.


אני מקלל בשקט לפני שאני מפנה לאט את הפנים אל פורד. "אמרת לה להרים את התחת המפונק שלה?"


"זאת חוות עובדים, אחי הקטן," פורד מתגונן. שנה בלבד מפרידה בינינו, אבל הוא ודייוויס משתפים פעולה כשהם רוצים לעצבן אותי. "זה לא גלמפינג. האורחים שלנו לא מקבלים נצנצים וקשת בענן. הם מקבלים בוקרים ובוץ ואבק, ואם זה לא מוצא חן בעיניהם, הם יכולים לחזור לניו יורק או ללוס אנג'לס או לכל פאקינג מקום אחר שהם באו ממנו."


"היא לא נפגעה," ויאט אומר ומביט בי. "כל האורחים חותמים על חוזה, הם לא יכולים לתבוע אותנו."


"הם לא יכולים," דייוויס מתערב, "אבל זה רץ בטיקטוק. זה נהיה ויראלי ברשתות החברתיות."


אני מזעיף פנים. "מה זה לעזאזל תיק תק?"


ויאט מגחך. "טיקטוק. הרשת החברתית, בנאדם. זה העתיד."


אחרי כמה קליקים במחשב דייוויס פותח דפדפן חדש.


טיקטוק.


"הנה..." הוא מראה לנו את החשבון המקורי של המשתמש. Lassomamav76. "תקראו את הפאקינג תגובות."


את כל 2,483 התגובות.


כולנו רוכנים קדימה.


#מחרימים_את_חוות_החופש


המפלה שלכם קרובה.


תודה שחשפתם את הפרצוף האמיתי שלכם. דוחה.


#מבטלים_את_הבוקרים


מגעיל לחשוב שאתם מתייחסים לבני אדם בצורה הזאת!!!


כעס מציף אותי כשאני קורא את זרם התגובות. הכול לגמרי זר לי. אני לא מבזבז זמן על טכנולוגיה, לא כשיש לי חווה לנהל וחיות לטפל בהן. אני שם זין על סוג האנשים שמשתוללים על המקלדת בלי לשים לב במי הם פוגעים, ואין לי שום עניין לשמוע את שני הצדדים של הסיפור. רק רכילות מעניינת אותם, ונקמה. בריוני מקלדת עם פאקינג מקלות שתקועים להם בתחת.


פורד מעביר יד בשערו הבלונדיני שמתעגל מאחורי האוזניים ועל העורף. "פאקינג נודניקיות חמומות מוח," הוא מסנן.


"שיט." ויאט נסוג לאחור כאילו תגובות הנאצה קפצו מתוך מסך המחשב וסטרו לו בפרצוף. "הן רוצות שאנשים יחרימו את החווה, המזדיינות האלה."


דייוויס מצביע בסנטרו על הפוסטים. "אנחנו היינו צריכים לנהל מראש את החרא הזה של המדיה החברתית."


אני משפשף את הרקה בתגובה לתזכורת המרה. אחי הגדול תמיד משמיע את קול ההיגיון.


"דיברתי עם טינה." קולו הצרוד של דייוויס נשמע מפוכח עכשיו. "יש לנו כבר ארבעה ביטולים."


הרצינות הפתאומית שהוא משדר מצלצלת לי באוזניים.


פאק, זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים.


זה השבוע הראשון שלנו בעונה. אנחנו לא סיפור הצלחה, אבל אנחנו שורדים. מדי שנה אנחנו משקיעים דם, יזע וכסף באדמה ובבעלי החיים שלנו, ועכשיו אישה אחת עם אצבע קלה על ההדק רוצה לשרוף את הכול.


המחשבה שנאבד אורחים, כבוד, כסף, כבר מעייפת אותי.


אני מביט פעם אחרונה בסרטון ואחר כך מכבה את המסך.


רשתות חברתיות מחורבנות.


דייוויס מביט בפורד ומצמצם את עיניו. "אני לא מרוצה ממך עכשיו, אידיוט."


פורד כבר פותח את הפה, אבל ויאט קם מהכיסא ונראה חדור מטרה להדוף מריבה. האח הצעיר תמיד מוכן להתחיל מריבות, אבל הוא גם תמיד זה ששם להן סוף. "די, אנשים. בואו נשתה משהו."


אני משפשף את הזקן כשרשימה של בעיות שנצטרך להתמודד איתן כבר רצה לי בראש.


ויאט מרים אצבע. "אני מכיר את המבט הזה, אתה לא עושה את זה. ערב שישי היום, גבר." הוא מצביע בסנטר אל פורד. "אתה מאמין על הבחור הזה? מבלה רק עם הסוסים בזמן שיש לו שלושה אחים ממש בסדר גמור."


אני פולט אנחה של השלמה כשפורד טופח על כתפי וגורר אותי החוצה. קינה יוצאת בעקבותינו ורצה לצד דייוויס. האחים שלי לא מוכנים לסגת, אז אני צריך כנראה לוותר.


אני פוגש את פניו הלהוטות של ויאט ומהנהן. "הולכים ל'שומקום'?"


ויאט מאשר. "הולכים לשומקום."