רְדִיד רְגָשׁוֹת
מֵאֵיפֹה בָּאִים הָרְגָשׁוֹת?
שָׁאַלְתִּי,
וְרַק צְרִימָתוֹ הַמִּתְהַפֶּכֶת שֶׁל הַכָּאוֹס
נִשְׁמְעָה מִמֶּרְחָק.
יֵשׁ לִטְווֹתָם מִתּוֹךְ סִיבֵי הַגְּלִימָה הַשְּׁחֹרָה
שֶׁל סְעָרַת הַתֹּהוּ,
עָנִיתִי.
מֵאָז בַּנּוּל אֲנִי אוֹרֶגֶת בְּחוּטֵי גּוֹרָל
דֻּגְמָה רְצוּפָה בְּזָהָב וּבָרֶקֶת,
זִירְקוֹנִים מְרַשְׁרְשִׁים שֶׁל אַהֲבָה נוֹצֶצֶת
וְכַמָּה תִּלְיוֹנֵי דִּמְעָה כְּסוּפָה –
רְדִיד יְפֵהפֶה לְכַסּוֹת בּוֹ
אֶת עֵינַי.
זהו אחד מהשירים בספר שיריה השני של אפרת אור, שנולדה בהתנחלות דתית ויצאה למסע של נוודות וגילוי עצמי בעולם יחד עם בן זוגה. בספר היא נעה בין מגוון סגנונות, החל מכניסה לפרטים העדינים והרגישים של הקיום, ביניהם המלחמה וכאבי הזוגיות, לבין פרובוקטיביות מינית ועודף פירוט הנגזר מהמחשבה הרפטטיבית של המיינד. היא ציורית כתמיד, לעיתים מפורשת עד כאב, לעיתים מרומזת, ובשיריה מסתתרות שכבות עמוקות הנוגעות לתודעה ולהכרה עצמית.
הספר ללקק את הרוטב מסיר השירה מהווה המשך בוגר ומפוכח מעט יותר לספרה טיבה הכואב המתוק של האהבה ויחד הם מייצרים קו סיפורי יפהפה של התפתחות והתבגרות של אישה במסע החיים.