1.
אדה
הכרתי בחיי שקרנים, אבל אף אחד מהם לא גדול כמו גוגל. אני לא מנסה להכפיש את מנוע החיפוש חלילה, רק להסב את תשומת הלב לאי הדיוקים המעצבנים ביותר שלו. במקרה הזה, תיאור הבר בו ישבתי — המקום היחיד בעיירה הקטנה מדולארק שבוויומינג, שהיה פתוח אחרי השעה עשר בערב ביום ראשון — והגיש אוכל.
לא היה נכון.
מד הברים המטופש של גוגל טען גם שה׳דווילז בּוט׳ — לא בטוחה שאכן ככה הבר נקרא, בהתחשב בעובדה שאין שלט בשום מקום שמציין זאת — לא היה עמוס.
הוא כן.
לא בטירוף, אבל עמוס מספיק כדי לפחות לזכות בתיוג ׳עמוס למדי׳ בגוגל.
הייתה גם חבורה רועשת מאוד של זקנים בבר — גוגל לא יכול היה לומר לי את זה. אבל אם היו תמונות של המקום בעמוד העסקי שלו, כנראה שהייתי מגיעה למסקנה בעצמי.
ונמנעת מלהגיע אליו לחלוטין.
גוגל מטומטם.
הבר נראה בדיוק כמו שתיארתי לעצמי בכל פעם שחשבתי על בר בעיירה קטנה. הייתה שם מוזיקת קאנטרי מהאסכולה הישנה שהתנגנה מתיבת נגינה וכמות מוגזמת של שלטי ניאון; היה בו ריח של סיגריות מעופשות, וכתמים על הרצפה שהדוקטור מרטינס שלי נדבקו אליהם עם כל צעד שעשיתי.
אני לא סנובית. אין לי שום דבר נגד בר פשוט וטוב. רק שלא חשבתי שאמצא את עצמי באחד כזה. לא היום.
כשעזבתי את סן פרנסיסקו אתמול והתחלתי לעשות את דרכי לוויומינג, בר היה המקום האחרון בו רציתי להיות ערב לפני שאני מתחילה את הפרויקט הגדול ביותר בקריירה שלי.
אבל הייתי רעבה, ובמוטל הקטן והמוזר בו התארחתי הלילה ה־ויי־פיי לא היה טוב, אז יצאתי בחיפוש אחר מזון וגישה לאינטרנט, אבל מצאתי רק אחד משני הדברים הללו. באיזה בר אין אוכל אבל יש ויי־פיי טוב?
בר מהסוג שיש בו ברמן גבוה וחתיך מאוד שריחם עליי כששאלתי על אוכל, דג לי שקית דוריטוס מאחורי הבר ונתן לי אותה עם הוויסקי והדיאט קולה שלי. לא שאלתי כמה זמן השקית הייתה שם — לא רציתי לדעת — אבל יכולתי לנחש, בהתחשב בכך שהם היו כמעט רכים. היה להם טעם כאילו השקית הייתה פתוחה יובלות, על אף שהאריזה הייתה אטומה לחלוטין כשקיבלתי אותה.
לאחר מכן הסתפקתי בשולחן גבוה בפינה. על הקיר מאחוריו היה שלט ניאון של קאובוי רוכב על בקבוק בירה כמו על שור. התמונה המגוחכת גרמה לי לחייך, ונהניתי מהתחושה.
בכנות, לא ידעתי אם עדיף לאכול את הדוריטוס שכנראה היה זכאי להנחת אזרח ותיק או לא לאכול כלום, ועדיין, ישבתי ואכלתי אותם.
ניגבתי את שאריות גבינת הנאצ'ו מאצבעותיי שלא אלכלך את מסך האייפד שלי. גללתי את שרשורי הדואר האלקטרוני ביני ובין ווסטון ריידר, בודקת שוב את השעה בה הייתי אמורה להיות בחוות רבל בלו מחר בבוקר ומוודאת שהורדתי את המפה לטלפון שלי, ליתר ביטחון.
כזו אני, אדה הארט, מאורגנת עד לפרט האחרון.
לא ידעתי הרבה על רבל בלו — רק מה שטדי סיפרה לי בחודשים האחרונים. הכרתי את טדי מהשנה הראשונה שלי בקולג'. למדנו באותו בית ספר בקולורדו — לפחות בשנה הראשונה. לאחר מכן, עברתי ללמוד קרוב יותר לבית.
החזרה הביתה הייתה החלטה שהצטערתי עליה מאוד, כי היא הובילה למה שלנצח ייקרא ׳התקרית׳ בשבילי, מה שלאחרים ידוע גם כחתונה שלי.
ניערתי כל מחשבה על החתונה ועליו מראשי.
אחרי שעזבתי את דנוור, שמרתי על קשר עם טדי — בעיקר ברשתות החברתיות — והייתי אסירת תודה על כך עכשיו. היא זו שהפנתה אותי לווסטון, שחשבתי שהוא הבעלים של רבל בלו, אבל לא ידעתי בוודאות. כשאתה מחפש את המקום בגוגל — שוב, גוגל מטומטם — אתה מקבל רק את המידע שזו חוות בקר ושגודלה הוא כמעט שמונת אלפים דונם.
אני מניחה שיכולתי לשאול את טדי, אבל לא רציתי להציק לה. היא עשתה בשבילי מספיק.
לא הצלחתי לדמיין שמונת אלפים דונם. פאקינג מקום ענק זה מה שחשבתי, כששמעתי את אחד הזקנים בבר רוטן אל הברמן.
"לאיזה בר נגמר הקרח?" נהם בחוסר אמון.
"מהסוג שיש בו חבורה של זקנים אומללים ששותים ויסקי כמו מים," ירה הברמן חזרה. הרמתי אליהם את מבטי. לברמן היה חיוך קטן על פניו, כך שלא נראה לי שהוא היה מעוצבן יותר מדי מהטענות. "גאס מביא קרח, אז תדאג שהמשקה הזה יחזיק מעמד לעשר הדקות הבאות." הוא הצביע על הכוס שלפני האיש, והאיש זעף אליו חזרה. הרגשתי את הטלפון שלי רוטט על השולחן והרמתי אותו.
טדי: הי! הגעת בסדר?
אני: כן, רק עושה הכנות לקראת מחר.
טדי: מצוין.
טדי: עומד להיות כל כך כיף.
טדי: אעבור דרכך השבוע.
טדי: לא יכולה לחכות לראות אותך עושה את מה שאת עושה הכי טוב!
ראיתי שיש לי גם הודעת טקסט מהשותף העסקי שלי, אוון — הקבלן — ומאימא שלי, שללא ספק כתבה שאני מבזבזת את זמני בוויומינג.
אולי זה נכון, אבל משום מה, ממש לא נראה לי. הנחתי את הטלפון שלי חזרה על השולחן והפכתי אותו כך שיהיה עם הפנים כלפי מטה. אני צריכה להתמקד. בארבעת החודשים האחרונים החלפתי מאות מיילים עם ווסטון. דיברנו על החזון שלו, החלטנו על לוחות זמנים, צוותים ועלויות. אנשים תמיד חשבו שהריסת קירות זה הצעד הראשון, אבל למעשה זה היה הצעד השלוש מאות. עברתי על מדרגות אחת עד מאתיים תשעים ותשע כשכדור ענק של צמר לבן הופיע לרגליי.
"ויילון! לעזאזל," שמעתי את הברמן צועק. הנחתי שוויילון הוא הכלב שהתיישב לרגליי ובהה בי עם לשון משתרבבת ומבט מטורף בעיניו.
איזה מלאך.
רכנתי וגירדתי את ראשו הרך והפרוותי. הא, פחות מכמה שעות במדולארק והמקום הזה הוציא ממני חיוכים בקצב שיא.
"ברצינות?" שמעתי את הברמן מקטר. "מי לעזאזל מביא את הכלב שלו לבר?" הרמתי את מבטי בדיוק כשגבר נכנס בדלת.
לעזאזל. מה לכל הרוחות הם שמו במים במדולארק שבוויומינג?
מכאן יכולתי לראות שהוא לא גבוה כמו הברמן, אבל קרוב. חולצת הפלנל הפתוחה שלו כיסתה טישירט לבנה שנצמדה לו לחזה. עיניי עברו על גופו עד שהגיעו למגפי הבוקרים הבלויים שלו.
אולי בגלל העובדה שהייתי מוקפת יותר מדי זמן בחנונים טכנולוגיים באפודות, האיש הזה עשה לי משהו.
אני בטוחה שהידיים שלו מחוספסות. ידיים עובדות. לשבריר שנייה דמיינתי איך הן ירגישו אם הוא יעביר אותן על גופי.
לא. לא. ממש לא.
את ממש לא הולכת לשם.
לא נפנטז על הקאובוי המסתורי בבר החשוך והאפל — לא משנה כמה נאה הוא היה.
הגעתי לכאן כדי לעבוד.
חזרתי למציאות כשהחבר הפרוותי החדש שלי ליקק את ידי — כנראה טועם את שאריות הדוריטוס הישן.
לא יכולתי שלא להקשיב לחילופי הדברים בין הברמן לקאובוי. ציתות היה אחד התחביבים האהובים עליי. "באיזה סוג בר נגמר הקרח?" הקאובוי זרק לברמן. חבורת הזקנים הסכימה בזחיחות.
"איפה אחיך?" שאל הברמן.
"עסוק." הקאובוי משך בכתפיו.
"איפה הקרח שלי?"
"במשאית."
"לא יכולת להביא אותו?"
"חשבתי שאתה יכול לעשות את החלק הזה." הברמן הניד בראשו אבל יצא מאחורי הבר ודרך הדלת. היה ברור שיש איזשהו קשר בין שני אלה. לא חשבתי שהם אחים — הם לא נראו דומים — אבל היה משהו.
לא אחים, אבל בהחלט חברים קרובים.
"תקרא לכלב שלך," אמר הברמן בדרכו החוצה. "בבקשה."
עיניו של הקאובוי החלו לסרוק את הבר — כנראה בחיפוש אחר הכלב שלו — אבל נחתו ישר עליי. עליי, שהיד שלי עברה כרגע ליקוק יסודי, ובהיתי בקאובוי ללא בושה.
הייתי צריכה להסיט את המבט, אבל לא עשיתי זאת.
לא יכולתי לדעת מה צבע עיניו מכאן, אבל רציתי.
בהינו זה בזה יותר זמן ממה שהיה מקובל, והוא חייך אליי חיוך קטן שרמז על קיומן של שתי גומות חן משני צידי פניו.
בלי פאקינג גומות.
הן צריכות להיות לא חוקיות בעליל.
או שהן צריכות לכל הפחות להגיע עם אזהרה לפני שחושפים אותן לעיני אנשים.
אזהרה: גומות חן עלולות להופיע ולגרום להתלקחות התחתונים.
נראה כאילו הוא התכוון להתקדם לעברי, אבל נעילת המבטים המוזרה והאינטנסיבית שלנו נקטעה על ידי הברמן שהכניס קוביית קרח לתוך חולצתו של הקאובוי.
הוא השמיע רעש לא גברי בעליל שהצחיק אותי. כולם חתיכים ולוהטים עד שיש קוביית קרח בתוך החולצה שלהם.
"ברוקס! מה לעזאזל!" הוא קרא והתנועע קלות בניסיון להוציא אותה. חמוד. ממש חמוד.
הברמן — ברוקס — צחק כשעשה את דרכו חזרה אל מאחורי הבר עם שקית קרח ביד אחת, ואמר, "תפוס את הכלב שלך, ואסכים שתישאר למשקה."
הקאובוי סידר את חולצתו והעביר יד בשערו החום בהיר. "בסדר."
הוא צעד לעברי, מבטו שוב נעול במבטי. למה הוא בא לקראתי?
לשון חמה ליקקה שוב את ידי.
אה. נכון. הכלב.
הבטתי מטה, שוברת את קשר העין. הייתי חייבת. לא הייתי אחראית למה שעלול לקרות אם נשמור על קשר עין לאורך זמן. היה בו משהו — הביטחון שהוא שידר — שהיה מחשמל.
"מצטער בקשר אליו." קולו היה קרוב אליי. בן לוויתי הצמרירי כשכש בזנבו כשצעדי בעליו התקרבו. "יש לו קטע עם נשים יפות." עיניי התרוממו, חייכתי שוב, אבל החיוך הזה הופנה אל האיש שהיה עכשיו פחות משני צעדים ממני.
"הפתיח הזה אי פעם עבד לך?" אמרתי צוחקת. קולי הרגיש זר — לא ממש נינוח. כמו כשאת מדברת לראשונה כשאת קמה בבוקר.
"תגידי לי את," אמר. עיניו היו בהירות. וירוקות. כל כך ירוקות.
"לא רע," עניתי, "אבל נראה לי שניתן לשפר את דרך העברת המסר." עוד הבזק של גומה.
"איך?"
"אתה חייב להתכוון לזה," אמרתי.
הבעת פניו השתנתה. הוא נראה מבולבל. "ברור שהתכוונתי לזה." הא. הוא בהחלט היה משכנע. אולי אם היו לי חוויות טובות יותר עם גברים, הייתי מאמינה לו.
"הי!" קולו של ברוקס קטע את שיחתנו, והקאובוי הביט בו חזרה. "בקבוק או כוס?"
במקום לענות, הקאובוי הסתכל על השולחן שלי — האייפד כנראה הבהיר שאני עובדת על משהו, כי במקום לנסות לשבת או לכפות את עצמו, הוא הביט בכלב שלו ואמר: "בוא ניתן לאישה היפה לעבוד, ויילון." ויילון ציית והלך אל בעליו, שעיניו היו נשואות אליי. "אהיה בבר כשתסיימי — אם תהיי מעוניינת בחברה."
רגע. הוא לא התכוון ללחוץ עליי? לנסות לפלס את דרכו לחלל שלי? הוא פשוט... ייתן לי לעבוד?
לעזאזל. כנראה שגברים בנויים אחרת במדולארק.
הקאובוי חייך לעברי חיוך חושף גומות אחרון ופנה חזרה אל הבר. החבר החדש שלי, ויילון, הלך בעקבותיו.
התבוננתי בו מתרחק, והתאמצתי לקרוע את מבטי מגבו.
מנסה לחזור למשימה, נדתי מעט בראשי — בניסיון להתנער מכל מחשבה על הזר החתיך. זה הרגיש טוב שהוא שם לב אליי — היה נעים להיות מושא מבטו. מייד לאחר גירושיי, ההערכה העצמית שלי הייתה בשפל כל הזמנים. גם עכשיו, יותר משנה אחרי, היא לא הייתה במצב נהדר.
אז לא יכולתי להכחיש שנהניתי שמישהו מסתכל עליי כאילו אני האדם היחיד בחדר.
בעלי לשעבר מעולם לא הסתכל עליי ככה.
בהחלט קו מחשבה שאין לי כוונה להתעסק בו היום. התעלמתי ממנו וחזרתי לאייפד שלי, מבחינה במייל חדש מהבעלים של רבל בלו.
אדה,
אני מקווה שהנסיעה שלך הייתה בסדר והכל עבר חלק. נרגש לפגוש אותך ולהתחיל עם הפרויקט מחר.
בברכה,
ו.ר
נשלח מהנייד
2.
אדה
הסתכלתי על השעה: 22:32. עברו כמה שעות מאז שהגעתי לבר. אני נפגשת עם ווסטון בתשע וחצי בבוקר, כך שאני באמת צריכה לחזור למוטל שלי בקרוב. חזרתי לעבודה, כדי לוודא שאני לא מפספסת קבצים חשובים או מידע עליהם אני צריכה לעבור עם ווסטון מחר.
ברגע שנכנסתי לקצב, היה לי קל יותר לא לחשוב על הקאובוי שישב ליד הבר, אבל לא יכולתי להתנער מהמחשבה עליו לחלוטין. בכל פעם שהרמתי את מבטי, עיניו היו עליי. שוב ושוב יצרנו קשר עין לשנייה אחת יותר מדי, ואז חזרתי לעבוד.
זה היה מעגל לכאורה לא מזיק, אבל ריגש אותי יותר ויותר.
לא ממש ידעתי למה, אבל... נמשכתי אליו. האופן בו התבדח עם הברמן, הזקנים בבר שמדי פעם טפחו לו על השכם והאופן בו החזיק יד אחת על הכלב שלו — כל אלה גרמו לי לתהות מי האיש ואיך הוא היה לאור היום.
הייתי סקרנית.
זו הסיבה שעשיתי את זה.
לפחות זה מה שאספר לעצמי מאוחר יותר.
הגעתי לנקודת הסיום בעבודה, אספתי את הדברים שלי והכנסתי אותם לתוך התיק. לא היה צורך שארים את המבט כדי לדעת שעיניו נשואות אליי, אבל הרמתי את מבטי בכל מקרה — בדיוק כשהוא לגם מהבירה שלו.
שוב נעצנו מבטים זה בזה כשקמתי. עיניו עקבו אחריי וקיוויתי שגם גופו יעשה זאת. לא היה לי מושג מה עובר עליי, אבל לא רציתי להילחם בזה.
ניתקתי קשר עין כשהתקרבתי לדלת, אבל כשהלכתי הרגשתי את מבטו על גבי. במקום לצאת דרך הדלת, פניתי במסדרון ממש לפניה.
אדה, מה לעזאזל את עושה?
את באמת מזמינה אדם זר לעקוב אחרייך במסדרון חשוך בבר אפלולי ומלוכלך? זה מה שאת עושה?
כן, מתברר שזה בדיוק מה שאני עושה.
נעצרתי כשהגעתי לדלת באמצע המסדרון ונשענתי עליה. מחכה לראות אם הוא יבוא אליי. הוא בא.
הצל שלו הופיע בכניסה למסדרון, וליבי הלם בכלוב הצלעות שלי כאילו הוא מנסה לברוח. יכולתי לשמוע את צעדיו כשהוא התקרב אליי, כי כשהוא התקרב אליי, העולם שהכרתי עד כה רעד והתפורר כדי לפנות לו מקום.
למשהו חדש.
הוא נעצר כמה צעדים ממני, ועיניו הירוקות נצצו בחשכה. הם התלהטו כשספגו את המראה שלי — הייתה בהם גם דאגה, אולי?
כמוך כמוני.
"את בסדר?" שאל הזר, והמשיך ללכוד את מבטי. הוא היה קרוב עכשיו, נאלצתי להרים את ראשי כדי להביט בו. צעדתי לעברו והנהנתי. לא סמכתי על קולי. הוא יסגיר אותי. הוא יחשוף שאני לא בסדר והטראנס הזה ששנינו היינו בו יישבר.
לא רציתי בזה. רציתי משהו חדש.
רציתי אותו — את האיש שהביט בי כאילו אני מישהי ששווה להסתכל עליה.
"את בטוחה —" קטעתי אותו כשאגרפתי את חולצתו בידיי, התרוממתי על בהונותיי ומשכתי את פיו מטה אל שלי.
הוא דמם, המום, אבל רק לשנייה ואז הרים יד אחת לחפון את פניי ואת השנייה החדיר בשערי.
כן, חשבתי. זה מה שאני צריכה. ידו על פניי הייתה מחוספסת, בדיוק כפי שחשבתי שתהיה, אבל הוא היה עדין — כאילו התענג על הרגע.
פי זז כנגד שלו, והוא העביר את היד שהייתה צמודה לפניי לאורך צד גופי כדי לאחוז בירכי. ידו השאירה אחריה שובל מעקצץ. יכולתי כמעט להרגיש את האוויר מתפצפץ סביבי.
רציתי להתקרב אליו יותר.
שמטתי את התיק שלי וכרכתי את ידיי סביב צווארו בדיוק כשהוא דחף אותי אל הדלת בכוח מענג. חשבתי שראשי עומד להתנגש בדלת, אבל היד שהייתה בשערי חפנה את החלק האחורי של ראשי כדי לוודא שלא אפגע. לאחר מכן הוא השתמש באותה יד כדי לאחוז בשתי ידיי ולהצמיד אותן מעל ראשי.
גופנו היו סמוקים ולשונותינו הסתבכו יחד. כשהוא נגס בעדינות בשפה התחתונה שלי, לא יכולתי שלא לגנוח ולקוות שהצליל נבלע עם צלילי תיבת הנגינה.
היד השנייה שלו עברה מהמותן לישבן שלי, והוא החליק אותה לתוך הכיס האחורי של הג'ינס שלי. "זה בסדר?" שאל כנגד פי.
"עוד," נאנחתי. הוא אחז בישבן שלי. חזק.
"פאק, מי את ומה את עושה לי?" גנח. ירכיי נעו באופן לא רצוני, נזקקתי לעוד, ויכולתי להרגיש את הזין הקשה שלו מתחת לג'ינס. מתי בפעם האחרונה הדלקתי מישהו? מתי בפעם האחרונה אני נדלקתי?
שיעול חזק הגיע מקצה המסדרון, ושנינו קפאנו. הרמתי את מבטי אל הקאובוי, שעיניו היו נשואות אליי, הוא שחרר את ידיי ופנה אל הפולש שלנו.
"אני צריך להיכנס למשרד שלי — אם לא אכפת לכם." זה היה ברוקס. הברמן. נשמע כאילו הוא מחייך, אבל לא הסתכלתי עליו כדי לאשר זאת. לחיי התחממו ממבוכה ורציתי לזחול מתחת לסלע הקרוב ולא לצאת.
זה היה כל כך טיפשי. אני טיפשה.
תמיד עשיתי את זה. לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי להיפטר לגמרי מהחלק בי שפרח בהחלטות פזיזות ואימפולסיביות. החלטות אימפולסיביות כשלעצמן לא היו הבעיה. אני בטוחה שישנם אנשים שעושים החלטות אימפולסיביות מצוינות, אבל אני לא הייתי אחת מהם. כשקיבלתי החלטה אימפולסיבית, בדרך כלל שילמתי עליה לזמן מה — נישואיי הכושלים היו דוגמה מובהקת.
"אבל אתם מוזמנים להמשיך כנגד הקיר השני," המשיך הברמן. אלוהים אדירים. זה היה כל כך מביך. לא יכולתי לשאת את זה.
אז עשיתי את מה שבאתי לוויומינג לעשות.
ברחתי.
