Take One


"רוצים סיפור? בטח רוצים, מי לא אוהב סיפורים, כל עוד הסיפור הוא על השכן... למה לא... עליי, מה פתאום עליי...? טוב, נתראה בסוף, למי שיחזיק מעמד. אני אספר לכם סיפור ארוך, סיפור שיתפתל סביב עצמו. לעתים לא תבינו מי זה מי, בני אדם יעלו ויירדו מהבמה, כמו בסולם יעקב. לעתים תשמעו אותי היטב ולעתים תיאלצו להתאמץ כי הרעש כאן הוא בווליום כזה שעור התוף מתחנן על נפשו. וכן, מומלץ לשכור אוזניות, ותזמינו שתייה, אני ממליץ... ובלי דחיפות חבר'ה יש מקום לכולם. אתה שם, ביקשתי ממך לא לדחוף. מה אני אגיד לכם, הקהל היום שופרא דשופרא, רגע רגע שכחתי להציג את עצמי, אני בכבודי ובעצמי הבעלים, מאסטרו, סוג של אימפרסריו — מאסטרו אם תרצו של הקברט הזה, הבר הזה או מה שלא יהיה. וכן, חשוב לדעת, המוסד הזה לא זוכה לשום תמיכה מאף גוף ממשלתי. לא, אנחנו לא רשומים באגודת האמנים. מבחינתם אנחנו 'תיאטרון ללא שחקנים מקצועיים, כאלה הרשומים באגודה, ושלא משלמים דמי חבר ושמופיעים לפני קהל ללא מחזה: כלומר, ללא טקסט אמנותי כתוב'. — כך הם עונים לי על כל בקשה לתמיכה שאני מגיש, והשורה התחתונה תמיד אותו דבר — המוסד אינו עומד בקריטריונים של המשרד לתרבות. אז אנחנו תיאטרון נטול... ואתם, שם למעלה, תתעוררו, כי אנחנו התיאטרון של החיים, בלי כל... טוב אתם יודעים מה...


"וכן, פה זה לא כמו בתיאטרון שלהם... שם משתיקים אתכם. אתם לא מבינים? סותמים לכם את הפה. הטלפונים על מצב טיסה, ואתם, מה אתם עושים? לא מסתכלים על הצג ומשחקים באפליקציות? לא עונים על הודעות וקוראים חדשות? ואולי מהמרים על קריפטו וכל זה, בזמן שזאת שעומדת על הבמה צורחת את הטקסט שכתבו לה... אצלנו גבירותיי ורבותיי הכול הפוך, אבל הכול. תתרגלו. הבמה פתוחה לכל דכפין. לכולם. בלי הבדל דת גזע ומין. אנחנו פרנדלי לכל העולם, כולכם ולקאם פה. תתרגלו חבר'ה, תשכחו מחוקים, תשכחו מהגבלות, תשכחו מהפוליטיקלי קורקט הארור. תהיו אתם, תהיו מישהו אחר, בואו מחופשים, בואו מאופרים, בואו לבושים, בואו עירומים... הכול הולך רבותיי... הכול... הכלל היחיד הוא לעבור בקופה ולקנות כרטיס. ואני מבטיח לכם צחוק ודמע, אכזריות וחמלה, נדיבות ו... מה שתרצו... מה שאלת? אונס? זה מה שמעניין אותך בחור צעיר, אונס? הבנתי, יש לי כאן את מיטב הנוער, ואתה הבדחן של החבר'ה. רק זה עוד חסר לי, עוד מעט תשמיע לנו בדיחת קרש על סוס אחד שנכנס לבר, וזה, אגב, אסור כאן... וכן, אם אתה דווקא מתעקש, גם אונס היה כאן, ואני לא התערבתי, קצין מוסר אני לא.


"אני חוזר ואומר זה מקום נטול חוקים. אה נזכרתי, זה בשבילך בחור צעיר, היו כאן שלוש התאבדויות. אחת באקדח — פוף והבן אדם איננו, השנייה בשתיית כדורים, האחרונה בחיתוך ורידים לאורך. דרך אגב חבר'ה, טיפ על חשבון הבית, אם בא לכם להתאבד — תעשו את זה כמו שצריך, לאורך! שהדם ירוץ לו החוצה. ואתם יודעים מה, זה אולי יפתיע אתכם אבל בעיניי, אלה, אני מתכוון המתאבדים בסופו של יום, הם הגיבורים של החיים. לא כמונו. מעפר באת ואל עפר תשוב? בתחת שלי, Pardon my French. כולנו תולעים של החיים, ואילו הם, 'עִצרו את הקרוסלה,' הם אומרים, 'אנחנו יורדים, לנו זה הספיק.' גיבורי־על החבר'ה האלה. הבעיה איתם שצריך לנקות אחריהם. ועוד דבר אחרון, שתדעו בדיוק לאן הגעתם ואולי גם לאן אתם הולכים. את המחסן ירשתי מסבא שלי. איזה מחסן אתם שואלים? לא תאמינו, מחסן קירור, מה תאמרו? מי היה מאמין שבשכונת שפירא אפשר להפוך מחסן קירור לבשר לתיאטרון, למה זה חשוב, כי ככה יש לי כאן הרבה נירוסטה ופלדת אל־חלד שעוזרות מאוד בניקיונות, תחשבו על זה, פעם היו כאן גופות של חיות וכעת של בני אדם, מה ההבדל? פה בשר ושם בשר פה דם ושם דם. ושלא תגידו שלא מכובד כאן. שולחנות עגולים, מפות לבנות, מפיות בד מעומלנות ומקופלות, הכול מצוחצח ובוהק כמו באולם חתונות באור יהודה. ושימו לב, כל שולחן ממוספר, יש לשניים יש לשלושה, אם בא לכם שלישייה, יש לרביעייה, עד שמונה, זה המקסימום. המספרים נראים לכם מוזרים? אל דאגה, בהמשך תבינו, כי כאן, בסופו של יום תבלסו את החיים עצמם.


"הבמה ריקה וממתינה רק לכם — שולחנות יש, כיסאות יש, מלצרים מלצריות יש, אוכל בשפע יש, שתייה חבל"ז... ויסקי? יש, חמישה סוגים, ג'ין בוודאי, בקרדי רום אין שאלה, קוניאק רק מהמשובחים לא 778 כמו פעם, זוכרים אותו? אוזו ליוונים שבכם, וודקה למגזר הרוסי, נשבע לכם אורגינל לא מזויף, ערק, נו איך לא, מוחיטו ברור, הפכו לספרדים כולם, אפרול שפריץ? משקה של האליטות, קוראי 'הארץ'... משקה לאנשים חושבים... בתחת שלי... שמים להם קצת אפרול והרבה שפריץ... על אמת, מה עוד צריך בן אדם? תחליטו לעלות לבמה, לקחת את המיקרופון ולדבר את עצמכם למוות, אף אחד לא יפריע לכם, רק אל תשכחו לדבר עם שולי בקופה, שעה הופעה 1,170 ש"ח כולל מע"מ, תחליטו לעלות לבמה סולו, תפאדל, תרצו להקה שלמה, תפאדל, פסנתר, חצוצרה, כלי הקשה ואפילו כינור אחד ושתי גיטרות יש. מערכת הסאונד שלנו הכי הכי חבל"ז, זאפה ילדים על ידנו, מופע מוזיקלי, בי מיי גסט, קריוקי הולך, ריקוד עירום על עמוד מתקבל בברכה, רוצים סתם לשבת בסוטול שלכם בכיף שלכם, חופשי, רוצים לקלל, לצרוח, לרקוד, לשיר או לבכות, בבקשה, מזה דרך אגב יש לנו הרבה, מהבכי אני מתכוון, קלינקסים עלינו... פה הצ'אנס שלכם אני אומר לכם, ואתם יכולים להאמין לקשיש שראה דבר או שניים בחיים, שהפנקס שלו פתוח והיד רושמת. ואנחנו כאן מפיקים בעזרתכם את האמנות של החיים, כי כדי לעבור את החיים הארורים האלה שהם בסופו של יום לא פחות מטירונות מתמשכת בגולני, צריך להיות אקרובט בקרקס, אמן, בעצם אמן־על, ורגע לפני שאתם מסתערים על הקופה אני מבהיר מה שברור לכם — אני זה שאלווה אתכם, אני אהיה זה שיושב לכם בתוך האוזן, בסופו של יום אני כאן בשבילכם."


Take Two


המאסטרו מסיים את דבריו, מיישר את ז'קט הפפיטה, מנער את נעלי הסניקרס מחול מדומה, חוזר ומקפל את הממחטה הצחורה וטומן אותה בכיסו, מלטף את מה שנשאר מהקוקו שלו, הצבוע שחור. מזמין אספרסו קצר, בועט בדלת, ונכנס.


באולם דממה.


נידונה מספר אחד, סורי אחת, עולה לבמה.


אישה כְּבת ארבעים וחמש, דקה כגבעול, שׂערה אסוף, פניה קשים, רגליים ארוכות, חנוטה בחליפה בצבע כחול כהה. היא מדלגת בקלילות על המדרגות, שהן בעצם לא יותר מסולם ברזל על גלגלים. כשעולים על הסולם, הגלגלים משמיעים חריקות צורמות כי למאסטרו אף פעם אין זמן לשמן אותם, סולם יעקב... הזרקור מופנה אליה... למרכז הבמה, שואו־טיים.


"אני. אני, נשואה פלוס אחד... נאמר... נתפשר... נישואין על כרעיים, אבל יש פלוס. פלוס אחד. אישה. אמא. אם להודות על האמת, שהרי בשביל זה הגעתי הנה, אני אֵם במשרה חלקית. במשרה מלאה אני מנכ"לית 'חירייה השקעות בע"מ', חברה למחזור זבל. הקמתי אותה בעשר אצבעותיי, הרבה לפני שנולדו כל אלה שרצים היום להציל את העולם והם נורא ירוקים ויש להם טונות קיימוּת בראש. אם זבל זאת הבעיה שלכם הגעתם לכתובת הנכונה. אנחנו ננקה אחריכם, נשטוף, נחטא, נבריק, נצחצח ונלבין גם אתכם ואת כל החטאים שלכם, בנוסחה המנצחת שפיתחנו, פטנט רשום שלנו — תהיו כמו חדשים יעני. אני מודה, אמא שלי לא הייתה מאושרת מי יודע כמה, אם היא הייתה יודעת שהבת שלה החלה לעסוק בזבל... טוב, זה לא לעכשיו, אבל אני מבטיחה לכם שנגיע גם למכשפה הזאת. אותה לא אשכח — תקבלו פירוט מלא, פאק זה כבר הטיק השלישי בעין, חייבת שהילה תקבע לי תור לנוירולוג, ל'רופא המומחה'."


"תקשיבו זה אני שוב, המאסטרו, גם אַת זאת שעל הבמה עכשיו, כולכם, הדלקתם את האוזניות ששולי נתנה לכם? שימו לב מי שעל הבמה עכשיו, שילמה הון, באה עם סטֵפה כי רצתה מופע של ערב שלם אפילו כל הלילה. מופע רק שלה סולו, כך היא אמרה. שולי, שאחראית גם על הקופה, שאלוהים יברך אותה, אמרה לי שהיא מליאנית, ובאמת, ראיתם איך היא לבושה? מה היא חושבת לעצמה שזאת ישיבת דירקטוריון? מה זה, היא עשתה ברוגז ברוגז לעולם שולם שולם אף פעם עם המראה בבית? הייתה צריכה לשים על עצמה אוברול של מנקי זבל — כי זה מה שאנחנו עושים כאן, אוספים את הזבל של החיים. חירייה זה כאן, גברת תסתכלי על השלט, 'קברט חירייה בע"מ'. גנבת את הרעיון מאיתנו? אה, האמת היא שאת בעצמך אוספת זבל, ואת זבל בעצמך. נקודה. טוב, הבמה שלך, את שילמת. אז קדימה גברת עם נעלי עקב וחצאית שמגיעה עד הברכיים. הרגליים, יש לציין, ארוכות ויפות. ומלמעלה חולצת משי מכופתרת עד הסוף, ואפילו ז'קט. ואיך היא לא מעיפה את הז'קט הזה. חם כאן רצח, והשיער שלה, שאלוהים ישמור, אסוף בקוקו, אף שערה לא זזה. אבל אני מתערב איתכם שבסוף הלילה הזה כשהשמש תעלה, לא יישאר דבר מכל המראה המתוקתק הזה, זיעה ודמעות ישטפו אותה... טוב אני נכנס למצב של דום שתיקה, כדי שתוכלו לשמוע אותה."


Take Three


"שימו לב מי שמדבר אליכם כעת וימשיך וידבר איתכם גם בהמשך, לאורך כל הערב, יהיה גם אני, השופט. צריך להבהיר מיד, אני שופט כדורגל, שלא תחשבו שופט בית משפט עליון או משהו כזה... כולה כדורגל, ואני, שתדעו, ניטרלי לחלוטין... וכן, אם תשאלו, התפקיד שלי פשוט אך לא קל בכלל. אני צריך להעריך את הדוברים ולדווח לכם על ההערכות האלה ללא מורא וללא משוא פנים. נגיד שאני שוויצרי, או אחד מהאו"ם, משהו כזה... אז מראש אני מפציר בכם: תחסכו ממני, במטותא, את כל הקריאות הידועות: שופט יא מניאק, השופט בן זונה. ובמחילה מכם, ותרו גם על נאנוס את אחותך, כי אין לי אחות, ובמיוחד על כוס של האמא שלך, כי הוא קבור באדמה ומפוצץ בתולעים... ותימנעו גם מ'ברכות' כמו יא זבל, שיהיה לך סרטן בראש, מה אתה קַסוֹקֶר, השופט הביתה — תפנימו, זה התפקיד שלי ואני בכלל מהאו"ם, וטיפ קטן — משולחן מספר אפס תנסו להימנע מקשר עין, הוא מצליח להתפלח כל פעם ואפילו מתחמן את קרברוס הרי היא שולי אשר על הקופה, לעניות דעתי הצנועה הוא זה שאין להזכיר את שמו לשווא, אך אין לדעת. היי גברת, אל תחשבי אפילו לצלם אותו."


והגברת הנראית כעץ ברוש משולחן מספר שבעים ושלוש בוחרת דווקא לצלם את הג'נטלמן יפה התואר הישוב בשולחן מספר אפס והופס, נשמע קליק והטלפון שבידה השחיר ונדם.


ושופט הכדורגל מכניס משרוקית כסופה לפיו ושורק. המשחק מתחיל.


"תרשי לי במטותא, אצלי הקהל לא יזוז באי־נחת סלש מבוכה בכיסאות, אני מלך בזה, תני לי, גבירותיי ורבותיי..."


והשופט והפולש שולפים מידיה של הנידונה מספר אחת את המיקרופון, בעצם חוטפים אותו:


״Members of the jury, אנא מכם, הרשו לי להציג את עצמי."


"היי חבר'ה, תשימו לב יש עוד אחת כמוה, גם היא בחליפה חנוטה כמו ברוש, 'סתכלו בשולחן מספר שבעים ושלוש, זאת ששותה, יש לומר, בלגימות מעודנות, קוקטייל כתום, ומעבירה ממחטה על שפתיה הצרות הצבועות באדום. היא, לא סתמה את הפה כשהמנכ"לית דיברה על הבמה וכעת משתתקת כשהיפיוף הזה עולה וחוטף לה את המיקרופון."


החבר'ה משולחן מספר אחד פלוס שתיים מעבירים חוויות.


מנכ"לית חירייה השקעות בע"מ מפנה גב לקהל ויורדת מהבמה.


"אני הבעל של הגברת שזה עתה פינתה את הבמה. פרופסור לאסלאם, נשוי פלוס אחד. בעצם חצי אחד ועוד אחד. בעצם אחת, שאשתי המנכ"לית המכובדת טרם נחשפה לקיומה. אני מומחה לאסלאם כבר אמרתי? סליחה."


הפרופסור המכובד מכחכח בגרונו, מעביר יד על שערו המלא והמבריק, מחייך לעצמו חיוך ממזרי וממשיך.


"בעצם, אם להודות על האמת, אני המומחה בה"א הידיעה לאסלאם. נוסע ברחבי תבל והמוסלמים החביבים מספקים לי עבודה בכל חודשי השנה, סתיו חורף אביב קיץ..."


"מומחה לאסלאם..." מגחך הפרופסור לכלכלה בשולחן מספר אחד פלוס שתיים, "עוד מקצוע בפקולטה למדעי הדשא."