בסתיו 1946 נשלח סטיג דאגרמן על ידי העיתון השוודי "אקספרסן" לדווח על החיים בגרמניה בימים שאחרי נפילת הרייך השלישי, שהיתה לעיי חורבות בתום המלחמה. המאמרים קובצו ב"סתיו גרמני", שראה אור לראשונה בשוודיה ב-1947.
בעוד שמרבית העיתונאים ממדינות בעלות הברית ועיתונאים זרים אחרים טוו את כתיבתם סביב האמונה המקובלת שהגרמנים ראויים לגורלם, דאגרמן דיווח על אנושיותם של אלה שחייהם נהרסו במלחמה.
סטיג דאגרמן הצליח לתאר את השלכותיה האכזריות של מלחמת העולם השנייה באופן שהפך את כתיבתו לעל־זמנית: גרמניה החרבה שאותה הנכיח בכתיבתו יכולה להיות כל מקום בעולם המתמודד עם תוצאותיה הבלתי נמנעות של תבוסה במלחמה: אדישות וציניות.
מאמריו של דאגרמן על השלכותיה הטרגיות של מלחמה, על סבל ועל אשמה, רלוונטיים להחריד גם היום, בעידן של עימותים גלובליים, ממש כשהיו בתום מלחמת העולם השנייה.
אלפרידה ילינק, זוכת פרס נובל, כתבה בהקדמה לספר: ״סטיג דאגרמן מתבונן ב"קריסה" – מילה שמעולם לא הבנתי אותה כך, כי היא נאסרה לשימוש זמן רב; לא היה תקין פוליטית להגדיר את התבוסה של גרמניה ההיטלראית מנקודת מבטם של הפושעים. זה היה ניצחון בעלות הברית, זה היה "השחרור מעול הנאצים", רק כך – ובצדק! – היה מותר להגדיר את תקופת הקור והרעד בגרמניה שמיד אחרי סוף המלחמה. דאגרמן מחזיר מילה לרעבים ולקוֹפאים מקור בזמן ההוא, מילה שאמנם אין להם זכות לה, אבל מבטאת גם אמת.
״העבר מקבל עדות בדמות הווה של צופה כמו דאגרמן, שראה וכתב את הדברים, וכך הקורא מושם במעמד חדש, זה של הצופה בעֵד שהספיק לחוות ולראות במו עיניו דבר שהיה.״