לְוַאי וְלִפְעָמִים
עֲבוּר תְּשׁוּבָה
הָאַלְמָוֶת פּוֹקֵחַ עֵינָיו
כְּמוֹ יָרֵחַ
וּמַזִּיל דִּמְעוֹתַי
עֲבוּרִי
את ארוחות, ספר שיריו החדש של ענן קניג, קשה להניח מהיד. לא רק בגלל אורכו, אלא בשל בשלותו. זהו ספר רווי שפה, חוכמה, דינמיקה שירית; ספר מטלטל, אשר נוגע בלב המתח שבין האני ("אֲנִי לֹא אָכַלְתִּי / אֶת מָה שֶׁבִּשַּׁלְתִּי") לבין העדרו ("יִתָּכֵן שֶׁתַּמּוּ חַיַּי / יִתָּכֵן שֶׁבְּדִיחָה") – ספר אשר ארוג בתוך מסגרת של חושניות עזה ("הֶעֱלֵיתִי גֵּרָה / מִמַּאַכְלֵי יַלְדוּתִי"), חלימה פנטסטית ("סָעַדְתִּי חֲלוֹם. / עֲנָנוֹת שָׁם הָיִינוּ בְּכָל הַצְּבָעִים, / שָׁתִינוּ אֲגַמִּים בְּקַשִּׁים, / צַפְנוּ בֵּין דּוּכְנֵי חַיִּים מְתוּקִים, / וּכְשֶׁהִבַּטְנוּ עֲנָנָה לְבַנְבַּנָּה בְּעֵינֵי עֲנָנָה כְּתַמְתַּמָּה"), ריאליזם חד ("הַיּוֹם הַזֶּה, / הַשְּׁבִיעִי לְמֶרֶץ / עֶשְׂרִים עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, / אוּקְרָאִינָה מְכֻתֶּרֶת כְּמוֹ חֲצִי אִי"), הגות פילוסופית ("בַּעֲצִימַת עֵינֶיךָ / אֶל מוּל הָאֵינְסוֹף / אַתָּה נְקֻדָּה / מְאֻפֶּסֶת / בִּפְקִיחָתָן") והרבה הרבה ספרות טובה: אזכורים ליוצרים/ות, מחוות ספרותיות, ספירלות, הימנונים, חזיונות, צורות פתוחות, סגורות, פרגמנטים, טרצינות, משקלים, חריזה, מוזיקה מעגלית, לשון מכושפת, עטורת מצלולים – כל זאת בשפע של מעוף לשוני מסחרר... היש קורא שיישאר רעב?