1
אביב
המשרתת הקטנטונת עסקה שוב בניקוי חדרו.
ארֶס נכנס כדי להתכונן להרמת כוסית עם חתנו, ושם היא הייתה, על ברכיה, לפני אח האבן הענקית, גורפת אפר מתוך האח ומזמזמת לעצמה איזו נעימה.
והיא המשיכה לזמזם כשהוא סגר אחריו את הדלת, ניגש אל הכורסה שניצבה לפני האח והתיישב.
היא המשיכה לזמזם, כאילו שהוא כלל לא נמצא בחדר.
הוא היה בטוח שהזמזום שלה ירגיז אותו, כשהיא הופיעה כדי לנקות את האח בפעם הראשונה, אבל לא כך היה. זה אפילו מצא חן בעיניו. הצליל החרישי של קולה היה אוורירי, עם מין צרידות קלה. נשי מאוד. מרגיע ומלטף.
אבל יותר מכול, הוא אהב את העובדה שהיא מזמזמת כאילו שהוא לא נמצא שם. ארֶס ארֶיסטידס, המנכ"ל של חברת האבטחה הרקולס, אחת מחברות האבטחה הפרטיות הגדולות, ששירותיה מבוקשים על ידי ממשלות בכל רחבי תבל.
ארֶס ארֶיסטידס, יוצא לגיון הזרים הצרפתי, המצולק והשבור, הנוקשה יותר מהרי הטרשים של יוון, שביניהם הוא נולד.
ארֶס ארֶיסטידס, שליבו ונשמתו מתו כבר לפני שנים, כך שהוא כבר לא נאלץ להתמודד בכלל עם לב או נשמה.
תחושת חובה, מאידך, נותרה נר מנחה לרגליו, כי הוא היה בביקור אצל המחותנים שלו, כאן במתחם המגורים ההררי הזה, לא רחוק מחופי הים השחור. כמו שהוא עשה כמעט בכל שנה, מאז מותה של מאיה. או לפחות, בכל השנים שבהן הוא לא היה בבית החולים או בלגיון הזרים.
המשרתת הספציפית הזאת ניקתה את חדרו בכל פעם, בחמש השנים האחרונות, אם כי רק בשנתיים האחרונות הוא שם לב לזמזומים שלה. ובשנה שעברה הוא שם לב להיותה אישה, ולכך שהשמלה השחורה הפשוטה שהיא לבשה לא הצליחה להסתיר את הקימורים העסיסיים, שהזכירו נערות זוהר משנות החמישים של המאה הקודמת.
היה לה שיער ארוך, זהוב כדבש, אותו היא אספה על עורפה בפקעת הדוקה, ופנים עגולים ומתוקים. פיה היה מלא, אפה סולד קמעה וריסיה הארוכים נראו כאילו נטבלו בזהב נוזלי.
על הצוות כאן נאסר לפגוש את עיני האורחים, כך לפחות אמר לו החותן שלו – מנהג משונה לצוות, שארֶס לא מצא בו שום טעם אבל גם לא היה לו די עניין בזה בשביל להתווכח – והמשרתת הקטנטונת לא הישירה אליו מעולם מבט.
למעט פעם אחת, בשנה שעברה, בעת שהיא מיהרה לצאת את החדר כשהדלי שלה מלא באפר מהאח. הריסים הללו, הטבולים בזהב, התרוממו, והיא הבזיקה לעברו מבט מלא בתדהמה.
גם עיניה היו זהובות.
היא נעצה בו מבט ממש חטוף לפני שמיהרה להסתלק משם, אך לא היה שום פחד במבט הזה. רק מין סקרנות מלאת יראת כבוד.
מה שהיה מפתיע. לא ככה אנשים הגיבו כלפיו בדרך כלל. לרוב, אנשים נראו... מוטרדים, אם לא ממש מבוהלים. זוהי ההשפעה שיש בדרך כלל לצלקות על הפנים, כפי שהתברר לו.
הוא היה בטוח שהיא לא תשוב לנקות את החדר שלו אחרי המפגש ההוא, אך הנה היא פה כעת, שנה לאחר מכן, כורעת לפני האח, גורפת שוב את האפר.
הוא לא ידע מה לחשוב על זה.
הוא לא ידע מה לחשוב על התשוקה, שהתעוררה ברגע שבו עיני הזהב הללו פגשו את עיניו. הוא היה בטוח שהתשוקה הזאת גוועה מזמן, ביחד עם אשתו, אבל מבט אחד של המשרתת הקטנה, והתשוקה ניעורה לחיים בשאגה רמה, פראית ורבת עוצמה כמו שהייתה בצעירותו.
הוא לא ידע מדוע הוא מרגיש אותה עדיין, גם אחרי ששנה תמימה חלפה מאז המבט החטוף ההוא, אך התשוקה הזאת עדיין הייתה שם.
מה כל כך שונה בה, באישה הזאת, הוא לא היה בטוח, וגם לא רצה בכלל לחשוב על זה יותר לעומק. זה גרם לו להיות מודע לשנים שחלפו, ולכך שהוא לא נעשה יותר צעיר. ולזכור שהוא העניק הבטחות מסוימות.
הבטחה לאביו, שהוא לא יתן לדם של משפחת אריסטידס לגווע ללא יורש.
הבטחה לאשתו המנוחה, שהם ימלאו את ביתם בילדים.
גם אביו וגם אשתו הלכו מן העולם, אבל ההבטחות הללו היו כמו כבלי פלדה שהוא לא התכוון – לא היה מסוגל – לנתק.
המצפון שלו גווע ביחד עם אשתו, וכעת מה שהותיר אותו על דרך הישר היה רק זכרה וזכר ההבטחות שהם העניקו זה לזה.
אביו, ניקו, עמד בתוקף על כך שהשושלת של משפחת אריסטידס חייבת להימשך, בעיקר לאור העובדה שהם צאצאים ישירים של הרקולס הגיבור. ולמרות שאת ארֶס עצמו, שושלות וקשרי דם לא ממש עניינו, בכל זאת היה אכפת לו אם הוא האחרון לשושלת אריסטידס או לא, והוא הבטיח שישמר את השושלת.
אבל למען זכרה של מאיה, הוא עמד בעצם לעשות את זה. תמיד היא אהבה ילדים, והם התכוונו שתהיה להם משפחה גדולה, ולמרות שהיא איננה כבר, התוכניות הללו לא השתנו. כל חייו מאז מותה סבבו סביב רצונו לכבד את זכרה, והולדת ילדים תהיה עוד חוט אחד במארג המורכב הזה.
העניין הוא, שאם הוא באמת ירצה אותם, הוא יזדקק גם לאישה, ובאמת, עדיף שזה יהיה במוקדם ולא במאוחר.
החדר שהוקצב לו היה עשוי אבן, ואת הקוים הקשים שלו ריככו שטיחי משי יקרים על הרצפה, וגם וילונות של קטיפה. לא שהיה אכפת לו בכלל מווילונות ושטיחים, או מכל מה אמור להיות "רך."
אבל המשרתת הקטנה הזאת נראתה רכה, וזה מצא חן בעיניו הרבה יותר מכפי שהוא צפה.
"איך קוראים לך?" הוא שאל ברוסית, מתוך הנחה שהיא רוסיה, מאחר והיא עובדת כאן. קולו נשמע חלוד ונוקשה, בהבקיעו את הדממה כמו מפולת סלעים בעמק שקט, אבל הוא לא הבחין בזה בכלל. מיתרי הקול שלו נפגעו בשריפה, והוא התרגל לזה כבר מזמן.
היא קפצה בבהלה. "רוז," היא ענתה, בקול צרוד קמעה. ואז היא סובבה את ראשה והביטה בו מעבר לכתפה. "ואתה?"
עיניה היו בדיוק כמו שהוא זכר אותן מלפני שנה, כמו זוג מטבעות זהב גדולים, ושוב, לא הייתה בהן אימה. גם לא רחמים, או אפילו אהדה בגלל הצלקות הענקיות שהותירו הכוויות בעורו. היא הביטה בו כאילו לא הבחינה כלל בצלקות שלו.
עיניים כה יפות.
להבת תשוקה פראית התלהטה בתוכו עוד יותר, אבל הוא לא עשה דבר. הוא כבר לא היה נער הנתון לחסדי תאוותיו, לא משנה כמה עמום היה כיום הזיכרון של התאוות הללו. הוא היה גבר עם שליטה עצמית מלאה. גבר שמסוגל להפגין איפוק וסבלנות, כשהמצב דורש את זה.
גבר שלא מסתיר את הצלקות שמכערות את פניו, התזכורת התמידית לסכנות שיכולות להיות בגאווה.
לא היה אכפת לו מה היא חושבת עליהן. לא היה אכפת לו מה מישהו חושב עליהן. הצלקות הללו לא היו עניינו של איש, מלבדו.
הוא הביט בה בחזרה. "את לא יודעת?"
מבטה לא ניסה לחמוק ממבטו. "לא. לא אומרים לי את שמות האורחים שלנו."
ארֶס היה אמור להיות למטה תוך חמש דקות, וזה היה לגמרי לא ראוי לעכב איזו משרתת בשיחת חולין. אבל איבן, חותנו, היה יכול בהחלט להמתין.
איבן היה אוליגרך רוסי שתחב אצבעות רבות מדי ליותר מדי עסקים, ולא סלח לארֶס מעולם על כך שבתו התאהבה ברועה הצאן היווני חסר המעמד, במהלך חופשתה באתונה. איבן התנגד לנישואים, אבל מאיה הייתה תמיד אישה חזקה והיא רצתה את ארֶס. לא הפריע לה בכלל שהוא גר בבקתה קטנה בהרים, בלי דרכמה בכיסו.
במהלך השנים, ערכו של ארֶס בעיני איבן גבר, אחרי שהוא עזב את הבקתה והפך למי שהוא כיום, אל מלחמה, כמו שהוא נודע בקרב חוגים מסויימים.
אבל ארֶס לא חיבב בכלל את איבן. לא שהוא היה פה בגלל איבן. הוא היה פה בגלל שמאיה הייתה רוצה שהוא יהיה פה, ורק בגלל זה.
"למה את רוצה לדעת?" הוא שאל, בהחליטו לא להגיד לה עדיין את שמו. היא הייתה רק משרתת, אם כי הוא היה חייב להודות שהיא בכלל לא מתנהגת כמו אחת.
היא לא השיבה מיד, וקמט קטן הופיע בין גבותיה הזהובות. ואז היא שמטה את האת המלא באפר ואת המברשת, והסתובבה לגמרי לכיוונו. היא קמה, ואפר לכלך את המדים שלה, אבל היא לא הברישה אותו מעליה. למען האמת, נראה היה שהיא כלל לא הבחינה בו.
הבעת פניה התקבעה, כאילו שהיא מחשלת את רוחה כדי לעשות משהו. "אני... צריכה את עזרתך," היא אמרה.
ארֶס הביט בה, כשהוא מודע למין תחושה לא מוכרת שהתפשטה בתוכו. ולקח לו כמה רגעים להבין שמה שהוא מרגיש היה הפתעה
זמן רב מאוד עבר מאז הפעם האחרונה בה מישהו הצליח להפתיע אותו, מפני שבימים אלו, הוא פשוט לא הרגיש שום דבר. שום שמץ קטן של רגש. כך שהיה משונה שהמשרתת הקטנטנה הזאת מסוגלת להוציא ממנו רגש שכזה.
רגליו היו מתוחות קדימה ושלובות בקרסוליהן, והעור השחור של נעליו – מלאכת ידיים, פרי עמלו של סנדלר עילית ממילאנו – בהק באור השמש שהסתנן מהחלון. היא עמדה ממש לפני רגליו. ממש קרוב.
קרוב בשביל משרתת קטנה, שלא חוששת כלל מהגבר היושב רק כמה סנטימטרים ממנה. גבר ששווה מיליארדים, שמחזיק ממשלות שלמות בכיס שלו.
גבר מצולק, אבל עדיין בעל עוצמה גופנית רבה, שמסוגל למחוץ אותה ללא שום מאמץ.
גבר שיכול, לדעתה, לסייע לה.
ארֶס לא היה רגיל לכך שמבקשים את עזרתו, ועוד פחות מכך הוא היה רגיל להעניק אותה.
"עזרתי," הוא חזר אחריה, וטעם על לשונו את המילה. "את חושבת שאני יכול לעזור לך."
"כן." היא כאילו לא הבחינה כלל בכך שהוא לא אמר את זה כשאלה. "אין לי אף אחד אחר."
אם היא פונה אליו, כנראה שבאמת אין לה אף אחד.
הוא הטה את ראשו אחורה קצת, בבחנו אותה.
היא לא הייתה גבוהה, ולמען האמת, אפילו שהיא עמדה והוא ישב, עיניה בקושי הגיעו לגובה של עיניו. אבל הייתה בה איזו נחישות, איזו עקשנות, שהוא ראה בהטייה של סנטרה. מבטה פגש את מבטו ללא שום רתיעה, אם כי הוא היה מסוגל להבחין במעמקיו בשמץ של נואשות.
שמלתה השחורה לא עשתה לה שום טובות, אבל היא גם לא הסתירה את ההבטחה העסיסית של קימורי גופה. הייתה לה גיזרה נשית מתוקה, שבאמת הייתה כל מה שיכול להיות נחוץ לו ברעיה, אם כי מדוע הוא חושב שהמשרתת הקטנה שניקתה את האפר מהאח יכולה להתאים לתפקיד, לא היה לו שום מושג.
מצד שני, למה לא בעצם? הרי לא שינה בכלל איזו אישה הוא יבחר, לעולם היא לא תוכל להיות מאיה, כך שכל אישה יפה יכולה להיות טובה כמו כל אחת אחרת. אבל ברור היה שהצלקות שלו לא מטרידות אותה בכלל, מה שהיווה נקודת זכות משמעותית אצלה. לא עניין אותו בכלל מה אנשים חושבים עליהן, אבל הוא לא רצה להיתקל בסלידה או פחד כל יום, מצידו השני של שולחן ארוחת הבוקר. או במיטתו, כל לילה.
"ובכן?" היא שאלה. ידיה היו מאוגרפות משני צידי גופה, אם כי את הבעת תווי פניה הקטנים והמעודנים לא ניתן היה לקרוא.
אישה שרגילה להסתיר את מה שהיא מרגישה, הוא חשד בליבו.
"עזרה עם מה?" באמת שמוטב היה לו לא להמשיך בכלל את השיחה הזאת, בהתחשב באיבן הממתין לו, אבל בשלב הזה הוא היה סקרן עוד יותר משהוא שמח לתת לחתנו לשבת ולחכות לו קצת.
פיה היפה התכווץ והיא נעה קצת על רגליה לבסוף. עצבנות, כמובן. ואז היא ירתה מבט לעבר הדלת, כאילו חששה פן מישהו מצותת להם. "הם מתכוונים למכור אותי," היא אמרה, והמילים צנחו מפיה במהירות, ברצונן לחמוק. "מחר, אני חושבת, או מחרתיים אולי. אני לא בטוחה. אני לא יודעת לאיפה אלקח ומה אאלץ לעשות שם, אבל אני לא רוצה להישאר ולגלות. אני צריכה לברוח איכשהו, אבל אין לי כסף, ומעולם לא הייתי מחוץ למתחם המגורים הזה, וממילא אני לא יכולה לצאת מפה ללא עזרה, ואני יודעת את זה בגלל שניסיתי. מישהו צריך להוציא אותי מפה, ואין אף אחד אחר שממנו אני יכולה לבקש." היא לקחה שאיפת אוויר שהרעידה את גופה. "בבקשה, אדון. בבקשה, עזור לי."
כבר ברגע שבו המילים יצאו מפיה, רוז ידעה שהיא אמרה יותר מדי. המילים פשוט חמקו כאילו שמישהו לחץ על מתג בתוכה, מה שגרם לכל הפחדים שלה להשתחרר ולהישפך החוצה.
היא לא רצתה להישמע כמו ילדה קטנה ומפוחדת. ילדות קטנות ומפוחדות הן קורבנות, ולה נמאס כבר להיות קורבן. היא הייתה קורבן במשך כל חייה, וזה היה חייב להיפסק. כאן. עכשיו. היום.
האיש לא אמר שום דבר, רק הוסיף לשבת מולה בפישוט איברים, כאילו שאין לו שום דאגה בעולם הזה. כי כמובן שאין לו, באמת. לגברים מסוגו אף פעם אין. העשירים, רבי העוצמה, הנודעים לשמצה. כל הסוגים הללו הגיעו להתארח במתחם הזה, והיא ראתה את כולם. היא הייתה חדרנית משרתת, ומתפקידה היה להציע את מיטותיהם ולנקות את האפר מהאחים שלהם, לקרצף את חדרי הרחצה ולאסוף את בגדיהם מהרצפה.
חלקם היו מחרידים, התנפלו עליה והכו בלי שום סיבה, אחרים שלחו ידיים, רק בגלל שהיא הייתה בקרבתם, והם סברו שזאת זכותם המלאה. חלקם צרחו עליה בגלל איזו מעידה מדומיינת שלה, חלקם השמיעו רמיזות מגעילות, ואז צחקו. חלקם התעלמו ממנה, כאילו היא לא קיימת בכלל.
אבל האיש הזה... האיש הזה היה שונה, וכך הוא היה תמיד.
רוז נעצה בו מבט יציב.
הוא היה גבוה מאוד, רב-עוצמה מאוד. רחב גוף ושרירי כמו השומרים שהשגיחו על דלתות המתחם. רק שלמרות כל כוחם הפיזי, השומרים הללו נראו קטנים ועלובים בהשוואה לאיש הזה. הם חשבו את עצמם לזאבים, ואולי באמת היו, אבל האיש הזה היה דרקון.
הוא הקרין עוצמה של ענק, יהירות של מלך וביטחון עצמי של אל, ולא היה לה שום מושג מי הוא או מה בדיוק זיכה אותו בביטחון עצמי כביר כל כך, אך בדבר אחד היא הייתה לגמרי משוכנעת: הוא היה מסוגל לעזור לה.
היא ניקתה את חדרו בחמש השנים האחרונות, ורק בשנה שעברה היא העזה להסתכן בעונש והביטה בו ישירות. עוד קודם, היא ידעה שהוא גבה-קומה ושקולו נשמע סדוק וחורק. הוא התהלך בדממה מוחלטת ובחן שהיה כמעט מדהים בשביל גבר בממדיו.
גם הצלקות שלו היו מדהימות, אם כי רק בגלל שהיא לא ציפתה למשהו כזה.
לה לא הפריעו הצלקות הללו על פניו. הדבר היחיד שעניין אותה היה שהוא היה הגבר היחיד שלא ניסה לשלוח ידיים, שלא ניסה לגעת בה, לא אמר דברים מגעילים ולא השמיע בדיחות גסות כל פעם שהיא הייתה בחדרו. הוא לא צעק עליה או ניסה לפתוח בשיחה.
אם כי הוא גם לא היה אחד מהגברים הללו שמתעלמים ממנה.
היא הרגישה שהוא הביט בה, ולמה הוא עשה את זה, היא לא ידעה בדיוק, אבל זה לא הפחיד אותה. תשומת הלב שלו הרגישה לה סקרנית, לא מאיימת, אם כי שוב, למה בדיוק, היא לא ידעה. אולי זה היה בגלל שהיא זמזמה. אולי זה מצא חן בעיניו.
אבל זה לא היה חשוב. מה שכן היה חשוב זה העובדה שמעולם הוא לא עשה שום ניסיון להתחיל איתה. אף פעם. זה לא הבטיח שהוא טוב יותר מכל השאר, אך זה העיד על כך שלפחות הוא לא יותר גרוע, וזה היה המיטב שהיא יכלה למצוא במקום שכזה.
לא שהייתה לה איזושהי ברירה עכשיו. הם עמדו למכור אותה, מחר, והוא היה הסיכוי היחיד שלה להימלט.
היא הביטה בו בלי למצמץ, התפללה שהוא יגיד כבר משהו, והלמות ליבה ממש הכאיבה לאוזניה.
הוא הביט בה בחזרה, ללא שום חיפזון, כאילו שלא שמע בכלל את הנאום הקטן שהיא נשאה.
היא בלעה, והרגשה שלא הייתה מובנת לה החלה להבהב בתוכה כמו להבה.
הוא היה לבוש בחליפה תפורה ממש היטב, מבד צמר אפור כהה; היא ידעה לזהות תפירה מעולה כשנתקלה בה, תשומת לב לפרטים הייתה המעלה העיקרית שלה. חולצתו הייתה צחורה כשלג, והצווארון שלה היה פתוח – הוא לא טרח לענוב עניבה.
היא מצאה את עצמה מהופנטת במידה ממש מוגזמת למראה גרונו החשוף, אם כי לא יכלה להעלות בדעתה מדוע זה קורה. עורו היה שחום מאוד, ולובן חולצתו הדגיש את זה היטב, ושערו היה שחור משחור, ומסופר קצר מאוד. עיניו היו בגוון ירוק כסוף מדהים ומשונה, כמו כתם במי הים.
הוא היה גבר שחושל בפלדה, הכול בו היה קשה מאוד. אבל היו סדקים גדולים בפניו, צלקות שמתחו צד אחד שלהם, בהותירן את הצד השני כמעט ללא סימן. הצד הזה היה יפהפה, עם עצמות לחיים גבוהות, פה יפה, אף ישר, בעוד שהצד השני היה...
מחריד. מרתק. מפחיד. ממגנט.
היא לא הצליחה להחליט מה מכל אלו, אבל זה גם לא היה חשוב. היא הייתה זקוקה לעזרתו והיא הייתה זקוקה לה עכשיו.
"מי עומד למכור אותך?" קולו היה עמוק ונוקשה. זה נשמע כמו אבנים גדולות שמתחככות זו בזו.
"הבוס," היא אמרה. "איבן ואסילייב."
הבעת פניו ביטאה רק קצת עניין מתוך נימוס, אם כי קשה היה לדעת בדיוק, עם הצלקות הנוראיות הללו שהיו חקוקות בפניו. מה שבטוח היה שהוא כלל לא נראה מוטרד או מודאג, או אפילו כועס, כשהיא הזכירה את שמו של ואסילייב.
אולי הוא ידע שאיבן ואסילייב רכש שתי ילדות מרשת לא חוקית לסחר בבני-אדם, ושאחת מהן נבחרה לשמש כבתו, בעוד שהשנייה מצאה את עצמה בתפקיד של משרתת. אולי זה לא הפריע לו. אולי הוא בעצמו היה אפילו מעורב בזה.
צינה אחזה ברוז מעצם המחשבה הזאת, אך היא לא הרשתה לחששה להיראות בשום צורה. הסתרת רגשותיה הייתה אחד הדברים הראשונים שהיא למדה לעשות כשהגיעה הנה, וזה היה כל כך טבוע בה, שהיא עשתה את זה באופן אוטומטי.
לא שינה לה, אם הוא מעורב בזה או לא. מה שחשוב היה רק יכולתו להוציא אותה מפה. את'נה אמרה לה שהיא עומדת להימכר, ורוז האמינה לה ללא שום פקפוקים. אבל את'נה לא ידעה לומר לה מדוע או למי, אם כי אף אחת מהן לא ידעה מעולם פרטים כאלה.
רוז הובאה לכאן בתור ילדה, קיבלה את החינוך המינימלי ביותר, ונשלחה לעבוד. היא לא הורשתה לעזוב מעולם, אפילו לא פעם אחת, וכל אמצעי התקשרות עם העולם הגדול נמנע ממנה לחלוטין. כל מה שהיה ידוע לה נרכש מתוך ציתות בהחבא לשיחות של אחרים, ומהשיחות שלה עם את'נה.
היו רגעים, במהלך השנים האחרונות, שבהם היא חשבה לנסות להימלט, אך זה היה כל כך לא אפשרי שהיא פשוט ויתרה ונשארה. יחד עם זאת, היא לא שכחה מעולם שהיא בעצם אסירה.
וכעת, ואסילייב עומד להיפטר ממנה, כך שאפילו אסירה היא כבר לא הייתה. היא הייתה רכוש.
"אני מבין," אמר האיש בקולו החורק והצרוד, וההבעה על פניו ההרוסים לא ביטאה שום רגש. "ומה גורם לך לחשוב שאני אסייע לך, רוז?"
"אני לא חושבת שתסייע לי," היא השיבה ישירות. "אני רק מקווה."
הוא דמם לרגע, ועוצמת הריכוז בעיניו הירוקות כסופות הייתה ממש מלחיצה. "למה אני?"
רוז הידקה את אגרופיה שלא מדעת. "אין אף אחד אחר שממנו אני יכולה לבקש. אין פה אורחים נוספים ו... אתה היחיד שלא ניסה לגעת בי. אפילו לא פעם אחת."
הוא השמיע צחוק קצר, נטול שמחה לחלוטין. "זה הכול? דרישות האמינות שלך מבן-אדם הן נמוכות מאוד."
רוז התעלמה מהמתח שהחל להתהדק במעמקי קרביה. היא הייתה חייבת לשכנע אותו לעזור לה. פשוט חייבת. הוא היה תקוותה האחרונה. "אני לא צריכה לבטוח בך. אני צריכה רק שתוציא אותי מפה." היא לקחה נשימה מחשלת. "אני אעשה כל מה שתבקש. ממש הכול." היא לא התכוונה להציע את עצמה, אבל הייתה מוכנה. אם זה מה שיוציא אותה מפה, היא מוכנה לתת לו לעשות לה כל מה שיעלה בדעתו. את'נה הגנה עליה מפני רוב תשומת הלב הגברית הלא רצויה – בניגוד לכמה מהנשים האחרות שעבדו פה בניקיון – כך שבעצם, תומתה נשמרה עדיין. אבל זה לא אומר שהיא לא יודעת מה גברים רוצים מאישה.
"ממש כל דבר," הוא חזר אחריה חרש, ובקולו היה משהו שהעביר רעד בבשרה, אם כי היא לא הייתה בטוחה מה בדיוק זה היה. וזה גם לא היה רעד לא נעים. משונה. מבטו נותר יציב מאוד, לא ירד לבחון ולהעריך את גזרתה, כמו מבטיהם של גברים אחרים. הוא הביט ישר אל תוך עיניה.
רוז לא הייתה רגילה לכך שמישהו רואה אותה. ממש רואה אותה. ולא רק כמי שתפקידה לנקות את האח או להציע מיטה, או כמישהי שניתן למשש או להכות. לא כחפץ, אלא כבן-אדם.
היא לא הייתה בטוחה שזה מוצא חן בעיניה. זה גרם למין מועקה להופיע בקרבה, כאילו זה היה איזה אתגר שהוא הציב בפניה, והיה בה חלק שרצה להיענות לו. אבל זה היה קשה, כשההשפעה של מבטו הייתה כמו משקל כבד אשר דוחק אותה אט-אט לתוך הרצפה.
עיניו ממש יפהפיות.
היא חרקה שיניים. לא היה לה מושג מה פתאום היא חושבת על עיניו, אך היא ידעה שהיא לא מסוגלת להסב את מבטה. זה היה מסגיר את הפחד שהיא חשה, ולהסגיר פחד היה בערך הדבר הגרוע ביותר שהיא יכלה לעשות. פחד מזמין מכות, או משהו נורא יותר. עוצמה הייתה חזות הכול במקום הזה, כך שעוצמה זה מה שהיא עמדה לתת לו.
"אז את תעניקי לי את הגוף שלך, אם אבקש את זה?" נימת קולו הייתה אגבית מאוד, כאילו שזה משהו שהוא שואל נשים כל יום, עם המבט הלא ממצמץ הזה. "את תתפשטי מהמדים שלך ותשתרעי עירומה על המיטה שלי?"
זה מבחן.
היא לא ידעה איך היא יודעת; היא רק ידעה שזה נכון. בדיוק כשם שהיה ברור לה שהיא תעבור אותו. היא התמודדה עם מבחנים כאלה בעבר, ומעולם היא לא נכשלה באף אחד מהם.
"כן," היא אמרה, ואז, בגלל שהיא לא הייתה היחידה שניתן לבחון, היא הוסיפה, "אם כי, אתה תצטרך לעזור לי עם הרוכסן." והיא הסתובבה והציגה לו את גבה.
דממה השתררה.
הלמות ליבה הדהדה באוזניה. מודעותה התמקדה באיש העומד מאחוריה, בהמתנה לשמוע אותו קם ממקומו ומתקרב אליה, תופס את הרוכסן שלה ומושך אותו מטה.
עורה הצטמרר.
היא קיוותה שהוא יהיה עדין, אם כי הוא לא נראה כמו גבר שבכלל יודע עדינות מהי. אז אולי הוא יהיה מהיר. מהיר זה טוב, או כך היא שמעה לפחות, מהמשרתות האחרות.
תודה לאל על ההגנה של את'נה, שהצילה אותה מזה עד כה. את'נה הובאה לפה באותו הזמן שהיא הגיעה, שתי ילדות קטנות ומפוחדות פחד מוות, שנאחזו זו בזו לאורך כל הנסיעה הארוכה אל ביתו של ואסילייב. גם את'נה נאספה מהרחוב. רק שאת'נה לא נלקחה כדי להיות משרתת. היא נבחרה על ידי אשתו של ואסילייב, לשמש כתחליף לבתם שמתה.
היא חיה כעת בפאר ובנעימים, אם כי נותרה עדיין אסירה, בדיוק כמו רוז. ואת'נה הייתה זאת שדרשה שרוז תבלה איתה בחלק מהזמן, למרות שזה לא היה לרוח אשתו של ואסילייב. ואת'נה שהבהירה לכולם שאסור לגעת ברוז, כי זה ממש ירגיז אותה. ואף אחד לא רצה לראות את את'נה נרגזת, כי זה היה מרגיז את אשתו של ואסילייב, ואיבן ואסילייב היה מוכן לעשות הכול בשביל אשתו.
כן, לרוז היה מזל. רוז הייתה מוגנת. אבל לאף אחד לא יוודע, אם אחד מהאורחים של ואסילייב יחליט לנצל אותה, וזה עמד להיות רק המילה שלו מול המילה של מישהי שממש לאף אחד כלל לא אכפת ממנה, פרט לאת'נה.
רוז בהתה בגושי האבן הגדולים של האח שניקתה זה עתה. הכול בתוכה היה מתוח. לסתותיה כאבו. אך רק דממה הגיעה מאחורי גבה.
"הרוכסן," היא אמרה לבסוף, קצרת רוח ומעוניינת לסיים כבר עם העניין הזה. "אני לא יכולה לפתוח אותו בכוחות – "
"הגוף שלך לא מעניין אותי, משרתת קטנטונת." המילים היו כבדות כמו מפולת סלעים, והיא נדהמה לחוש דקירה קטנה. כאילו שהייתה מאוכזבת, מה שבטוח לא היה יכול להיות נכון. הרי היא לא רצתה שהוא יגע בה.
היא הסתובבה אחורה בתנועה חדה. הוא ישב עדיין במקומו, בכורסה שלו, ולא הזיז אפילו שריר, ומבטו היה יציב כמו סלע.
"אני אשלם לך," היא אמרה, והייאוש גרם לבטנה להתהדק. "אין לי כסף, אבל ברגע שאהיה חופשיה, אני אשיג עבודה ואני – "
"גם את הכסף שלך, אני לא צריך." הוא הטה את ראשו כמו ציפור טורפת, והבעה מהורהרת הופיעה במבטו, וגרמה לרעד לחלוף בה שוב. "אבל מצד שני, אני גם לא עושה שום דבר ללא תמורה."
"אז מה אתה רוצה?" נימת קולה הייתה חדה מדי, מילותיה בוטות מדי, והיא ידעה שהיא מתנהגת בצורה שהייתה גורמת לה להיענש בדרך כלל. מהמשרתות ציפו להיות בלתי נראות, והיא למדה את הלקח שלה בשלב מוקדם מאוד. אבל היא לא לקחה בחזרה את מילותיה.
"אני אצטרך לחשוב על זה." הוא השפיל את מבטו אל שעון הפלטינה הגדול שענד על אחת מידיו החזקות. "אבל נוכל לדון בזה אחר כך. יש לי פגישה, שכבר עכשיו אני מאחר להגיע אליה."
רוז לקחה נשימה חרישית ונרעדת, וידיה התהדקו לאגרופים באופן לא מודע. תקווה היא דבר מסוכן, אך התקווה הייתה כל מה שיש לה, והיא הייתה חייבת לדעת ברגע זה. "זה אומר שתעזור לי?"
הוא הרים את מבטו מהשעון, ועיניו הירוקות הכסופות ברקו באור הערב הגווע. "כן," הוא אמר. "למה לא?"
