“האובדנות לא נוצרת יש מאין, היא תמיד שם, מחכה מעבר לפינה, בסמטאות האפלות של החיים. מגיחה בגיל מסוים ודולקת אחריך כענן סערה טומן אסון.
לאחר שסבתו הולכת לעולמה, מגלה אורן, עובד סוציאלי צעיר, שאמו המנוחה השאירה לו ירושה – צרור של מכתבים. המכתבים נכתבו על-ידי אמו, לפסיכולוגית שלה, וטומנים בחובם תיעוד עשיר וכן בן עשרות שנים של התמודדות עם דיכאון.
במקביל, אורן נאלץ להתמודד עם ניסיונותיו של אביו לחזור לקשר, ועם מטופל צעיר ועזוב שלו שנכנס ללבו.
מבחוץ הכול בסדר, אבל אילה רוצה למות. שני ילדים, בן זוג, עבודה, כביכול גן עדן, אבל מבפנים גיהינום. היא מותשת והרוסה, חשה חרדה, ריקנות וניכור לעולם הסובב אותה. הדיכאון תמיד נכח, עוד לפני הנישואים והילדים, אבל הגירושים, הבדידות ועול וההורות היחידנית, מציפים אותו ביתר שאת.
הפרקים חולפים בין שתי הדמויות הראשיות, שמתכתבות זו עם זו, אורן ואמו. אורן, שירש גם הוא את גן העצבות המשפחתי, נחשף בהתחלה במכתבים לאדם שונה בתכלית מאמו, אבל גם לפרטים שיכולים לעזור לו בדיעבד לפענח אותה ובכך גם את עצמו.
הוכמן מיטיבה לכתוב, היא שזרה בסיפורה מגוון רחב של דימויים יצירתיים וציטוטי שירה יפיפיים. היא מבינה לנפש האדם, ויודעת דיכאון מה הוא. הוכמן מצליחה להסביר לאדם הפשוט (אם עוד נשארו כאלו), את חווית ההתמודדות המלאה של חיים עם דיכאון, ומיטיבה לתאר את ההתפתחות האישית רבת השנים של אילה.
אני סקרן אודות דעתה של המחברת באשר לטיפול פסיכולוגי. במשך זמן רב, אילה מביעה תלות עמוקה וספק בריאה במטפלת שלה, אולם לתחושתה, אין לה ברירה, היא זקוקה לה, שכן המטפלת היא האדם היחיד שמבין את אילה, ושאיתו היא באמת חושפת את עצמה.
אני סקפטי עד כמה קשר לא טיפוסי שכזה יכול באמת להתקיים אתית לאורך שנים. הוכמן גוללת את טענותיה לממסד הטיפולי אך נדמה כי גם מצליחה לזקק את חשיבותו.
הדיכאון הוא מחלה שדורשת התייחסות עצמית ומהסביבה, אולם גם מלווה ברגישות פנימית ייחודית להבין את העולם ואת הזולת. רגישות שנדרשת על מנת להתמודד באומץ עם העבר ולנסות לסגור מעגל.
יצירה שנוגעת בנימי הנפש,
להורים, אוהבי שירה ובני אדם,
מומלץ.”
