בהחלטה של רגע קפצתי לפרויקט שנתי. כל יום חתול. לא תיארתי לעצמי שאימא שלי תמות חודשים אחר כך, ושהעולם שהכרתי ישתנה כל כך. נכנסתי לפרוייקט אישה אחת - יצאתי אחרת.
אני ענבל, בת 49, קיבוצניקית, שגידלה את ילדיה לפי עקרון הרצף, נשואה לאלעד, הקטני בבית משפחת בר־שלום.
בגיל 12 אובחנתי כחולה בטורשון דיסטוניה וחיי השתנו לעד. מילדה רוקדת ומנגנת הפכתי לילדה חולה עם ידיים זזות ועם צריכת כדורים יומית שיכולה להספיק לשבעה אנשים (היום איני נוטלת תרופות כלל). בגיל 25 החלטתי ללמוד אומנות אבל לא ללכת בדרכה של אימי, ולא להתמחות בקרמיקה. שנים אחר כך - התחלתי ללמד קרמיקה בסטודיו של אימא, לצד אימא, ואחר כך קיבלתי בירושה (והפעם טובה) את הסטודיו המדהים שלה, שבו אני עובדת ומלמדת עד היום.
כשהחלטתי על הפרויקט שלי לא ידעתי בכלל למה אני מכניסה את עצמי. עם התמסרות בלתי מתפשרת, עם התמדה שלא הייתה מביישת ספורטאי מצטיין, יום־יום במשך שנה שלמה: יצרתי חתול. בהתחלה לא הבנתי עד כמה הטקסט יהיה משמעותי, אך מהר מאוד הוא הצטרף והיה לחבר קבוע ורצוי בחבילה.
"שנת החתולים שלי" הוא ספר על כוחה של היצירה. על האיכות המרפאת שלה. הוא גם יומן חיים או פיסת חיים של שנה אחת מחיי, שנה מטלטלת והפכפכה בחיי ובחיי רבים מאיתנו - בה מצאתי כוחות אין־סופיים דרך היצירה החזותית והכתובה.