פרולוג
לוסיאן
הייתי בן חמש כשאמרתי להורים שלי שאני רוצה לעוף. ההורים שלי, כמו שהתברר לי, היו מוכנים לעשות הכול — בגבולות ההיגיון — כדי לשמח אותי. הם התייחסו לבקשה שלי כלשונה וארגנו לכולנו טיסה קצרה במטוס.
"ובכן," אבא שאל אותי כשישבנו במושב האחורי של מטוס רועש ומשקשק. "איך זה לעוף?"
זה היה נחמד והכול, אבל סתם ישבתי שם. המטוס עף, לא אני. הם היו מבולבלים והניחו לנושא. אבל אני לא הנחתי לו. השתוקקתי לעוף. הייתי צריך את זה עמוק בעצמות, אם כי לא ידעתי בדיוק למה. הבעיה היא שלא היה לי מושג איך להשיג את המטרה.
שנתיים אחר כך אבא רשם אותי לשיעורי הוקי, סתם כי התחשק לו. נעלתי זוג מחליקיים ולמדתי להחליק. נהייתי חזק יותר, טוב יותר, מהיר יותר.
ובאותו רגע הבנתי. לא אוכל לעוף באוויר, אבל על הקרח יכולתי.
הקרח.
אהבתי את הקרח. בשבילי הקרח היה כמו מאהבת — אכזרית, קרה, יפהפייה, ברוטלית, חיונית. הכרתי אותה באופן אינטימי — את הניחוח הרענן שלה, את הצינה חסרת הרחמים שלה, את כל הצלילים שהיא הפיקה, את התמיכה החלקה שהיא נתנה לי כשהסתחררתי וגלשתי עליה.
אהבתי אותה מהפעם הראשונה שהחלקתי עליה. היא שחררה אותי לחופשי, נתנה לי מטרה. כשהייתי על הקרח, עפתי. לא ריחפתי כמנותק מהכול, אלא עפתי בתנועה חלקה וזריזה כל כך עד שכבר לא הייתי אדם בשר ודם. הפכתי למשהו אחר לחלוטין — נהייתי אל.
אהבתי כל כך לעוף על פני הקרח, עד שיכולתי לבחור במקצוע אחר, למשל מתחרה בהחלקה מהירה על הקרח. ולפעמים, בימי החופש שלי, הייתי מגיע לשם ועושה בדיוק את זה — החלקתי על הקרח סביב הזירה במהירות גדולה יותר ויותר.
אבל ההחלקה לא סיפקה עבורי את האתגר שהייתי צריך. ההוקי סיפק לי אותו.
אלוהים, כמה אהבתי הוקי. אהבתי כל דבר דפוק בו. את קול החבטה כשהמקל פגע בקרח, את הרעד שעבר בו כשהוא הכה בדסקית. המשחק דיבר אליי, לחש לי באוזן אפילו בזמן שישנתי — גרם לגוף שלי לזמזם כאילו עדיין הייתי על הקרח.
ראיתי את הדפוסים, את המהלכים. גרמתי להם לקרות, תמרנתי אותם. אם החלקה על הקרח הייתה כמו לעוף באוויר, משחק הוקי טוב היה כמו ריקוד. היו לי חמישה שותפים לריקוד. וכשכולנו שיתפנו פעולה? זאת הייתה פאקינג שירה. יצירת אומנות של ממש.
שום דבר לא השתווה להרגשה שהייתה לי כשהזזתי את הדסקית על הקרח, כשתמרנתי אותה בין שאר השחקנים ובתנועה אחת קטנה העפתי אותה ישירות לתוך הרשת. זקפה מיידית. בכל. פעם.
הוקי הגדיר אותי. שחקן מרכזי. קפטן. מי שזכה פעמיים בגביע סטנלי — ובפעם הראשונה היה אחד הקפטנים הכי צעירים ששמו נחרט על הגביע המפלצתי והיפהפה הזה. זוכה גביע הקאלר לשחקנים חדשים, זוכה גביע ארט רוס למבקיע המצטיין... אני יכול להמשיך.
הנקודה היא שהוקי היה החיים שלי.
והחיים היו טובים, לעזאזל. הנבחרת שלי הייתה מכונה משומנת היטב. לא היה בינינו אפילו שחקן אחד שהוריד את הקבוצה. הגענו למשחקי הפלייאוף בדרכנו לזכות שוב בגביע. הניצחון היה בידיים שלנו.
החבר'ה ידעו את זה. היה משהו באוויר — ניצוץ מחשמל שדגדג את העור, חלחל למפרקים ועורר בהם חוסר מנוחה. כבר הרגשנו ככה פעם. וניצחנו.
בּרוֹמי היה שמח במיוחד כשלבשנו את המדים והמגינים. היד הגדולה שלו נחתה על הראש שלי ובלגנה את השיער במרץ. "אני רואה שאתה מגדל שם חתיכת ראש חסה, אוזי. אתה צריך רוטב?"
בהתחלה כולם קראו לי אוזי, כקיצור לשם המשפחה שלי אוזמונד. אחר כך הם קיצרו אותו עוד יותר, לאוז — כמו השם המקורי של הקוסם מהקוסם מארץ עוץ. כי ברגע שהדסקית הייתה אצלי, עשיתי איתה קסמים.
התעלמתי מהאורות הלבנים שהבזיקו מול העיניים שלי ומהעובדה שהחדר הסתובב אחרי האופן שבו ברומי טלטל — לרגע — את הראש שלי, לפני שהחטפתי לו בחזרה בעורף. "לא כולנו מתעסקים שעות עם השיער, בלונדי. אבל אתה צריך את כל העזרה שאתה יכול לקבל."
כמה מהבנים פלטו נחרות צחוק ידידותיות. ברומי חייך חיוך רחב, חשף את ציפוי הזהב על השיניים שלו ואת המקום הריק שבו הייתה פעם השן החותכת הימנית שלו. אם היו מעיפים לי שן, הייתי עובר את הניתוח ומתקן את השיט הזה, אבל ברומי אהב להשוויץ בה. הבחור העצום שיחק בתפקיד כנף שמאל והיה בטוח שהשן החסרה גורמת לו להיראות מאיים יותר.
הוא גם אהב לספר לנשים שהוא השתמש בדסקית בתור חוט דנטלי. הבדיחה הגרועה הצחיקה אותו בכל פעם מחדש. נשים אהבו את האופי השטותי שלו, אז מי אני שאתלונן.
"לא כולנו יכולים להיות יפים כמוך, קפטן." הוא הרים את מדליון סבסטיאן הקדוש שהוא ענד סביב הצוואר, נישק אותו פעמיים והחביא אותו שוב מתחת למדים. לא יכולתי להאשים אותו על הטקס, בעצמי כרכתי סרט הדבקה סביב המקלות שלי. אם מישהו אחר היה עושה את זה... טוב, לא הייתי מוכן לתת לאף אחד אחר לעשות את זה. או לגעת בהם לפני המשחק. אין סיכוי.
"נו, באמת. לינְז הכי יפה פה." ובדיוק בגלל זה קראנו לו מכוער. לך תבין.
"ללינז אין בחורה משגעת שהבטיחה לאהוב אותו תמיד." ברומי דחק אותי במרפק בחיוך.
כבשתי חיוך משלי. "נכון מאוד."
קסנדרה, הארוסה שלי, באמת הייתה משגעת. היא אהבה הוקי, והטעם שלה היה זהה לשלי בכל דבר. אף פעם לא רבנו. הזוגיות איתה הייתה קלה. היא טיפלה בכול, כדי שאני לא אצטרך לדאוג לגבי שום דבר חוץ מהמשחק. מילים שלה. אבל הערכתי את זה.
לא תכננתי להתחתן. אבל קסנדרה אף פעם לא דרשה ממני יותר מדי, לכן כשהיא שאלה אם אי פעם נהפוך את הקשר לרשמי, חשבתי לעצמי, למה לא? זה לא כאילו הייתי מוצא מישהי יותר נוחה ממנה. קסנדרה הייתה הדובדבן שבקצפת של חיי המושלמים.
הבחורים המשיכו לעקוץ זה את זה. הקשתי מקלות עם יורגן, הקשבתי למריו חוזר על המנון טרום המשחק הקבוע שלו — Under Pressure של דייוויד בואי וקווין — ונתתי לשוער שלנו, האפּ, כמה שיותר מרחב נשימה. מי שהתעסק איתו לפני משחק ידע שהוא יצטרך קודם לחפור לעצמו קבר.
נפשית, הייתי מוכן. פיזית, הכישורים שלי שוכללו לכדי שלמות. אבל מתחת לכול עלתה לחישה חדשה, צליל קלוש במיוחד שלא רציתי להקשיב לו. קול טורדני שהתעלמתי ממנו מאז זעזוע המוח האחרון שהיה לי ונשמע מאוד כמו הרופא שלי. שנאתי אותו.
ידעתי שאני לא אמור לשנוא את מי שבסך הכול רצה לעזור לי. אבל בכל זאת שנאתי אותו. כי מה הוא פאקינג ידע? הכרתי את הגוף שלי יותר טוב מכל אחד אחר. החיים שלי היו מושלמים. שום דבר ואף אחד לא ישנה אותם.
לכן דחפתי את הקול הקטן והחתרני הזה בחזרה למקום שממנו הוא בא — לצללים.
תמיד הייתי טוב בהתעלמות מהפרטים הלא חשובים. תתרכז בגביע. תתרכז במשחק. זה הכול. ראש צלול וגוף חזק.
שמרתי על הריכוז הזה כשהמשחק התחיל. שמרתי עליו בכל מהלך שביצעתי.
אבל כשנכנסתי למתקפה והדסקית נתקעה על החומה מתחת לשמשות המגן, שמעתי את הקול שוב. ולראשונה בחיי, הרגשתי פחד אמיתי. הוא הצית אותי מבפנים. מודעות יתר התפשטה בי, עקצצה על פני העור שלי. שבריר זמן. בקושי שתי שניות הפרידו בין החיים שידעתי ובין אסון.
פעם שמעתי שברגעים הכי גרועים בחיים הכול זז בהילוך איטי. לא במקרה שלי.
רגע אחד נלחמתי על הדסקית, כשהכתף שלי צמודה לחומת המגן ומגוננת עליי. ורגע אחר כך? המכה הראשונה הכניסה אותי לסחרור. את המכה השנייה חטפתי משחקן ההגנה — גוש שרירים בגובה שני מטרים ובמשקל מאה קילוגרמים — שהתקרב אליי במהירות שיא ונכנס בי.
הראש שלי נחבט בשמשה. פצצה התפוצצה בראש שלי. והלחישה ההיא הפכה לצרחה של ממש שאמרה משפט אחד בדיוק.
סוף המשחק.
כיבוי אורות.
אמה
החיים היו טובים. מותר לי להגיד את זה? לפעמים לא הייתי בטוחה אם זה כדאי. כאילו אם אכיר בעובדה שהייתי מאושרת ושכל מה שאי פעם רציתי נכנס לחיי בהדרגה, זה יזמין מזל רע. אבל לעזאזל עם זה, החיים באמת היו טובים.
אחרי שנים שנאבקתי להצליח בעולם המשחק — אלוהים, הפרסומת ההיא שהסכמתי מתוך ייאוש לשחק בה נערה עם שלשול... רק תנסו להזכיר משהו כזה בדייט ותראו מה יקרה — סוף כל סוף השגתי תפקיד ראשי בסדרת טלוויזיה. טירה אפלה. המעריצים השתגעו עליה. והתפקיד זיכה אותי בתהילה מיידית.
חמימות ממלאת אותי כשאני נזכרת בפגישה הראשונה של השחקנים. רובנו היינו אלמונים צעירים ותמימים, מתלהבים ונרגשים להיות שם. הבימאית שלנו, ג'ס, העבירה עלינו מבט, עיניה הרציניות הכילו בתוכן גם ניצוץ של... טוב, אני לא רוצה להגיד גאווה, כי היא לא הכירה אותנו בשיט באותה נקודה, לכן אולי אפשר להגיד שזה היה ניצוץ של הבנה וחמימות... ולאחר מכן היא הזהירה אותנו.
"תנצלו את הזמן הזה כדי לצאת מהבית לפני שהתוכנית עולה לאוויר. תעשו את כל מה שאתם אוהבים לעשות. כי אחרי שהעולם יראה את התוכנית הזאת, החיים שלכם ישתנו לחלוטין. פרטיות תהיה נחלת העבר. בכל פעם שתוציאו רגל מהבית, מישהו ישים לב."
השחקן שכיכב לצידי, מייקון סיינט, פלט נחרת בוז. "טוב שאני חי כמו נזיר." הוא היה מהמם, במובן הברברי — בדיוק בגלל זה ליהקו אותו לתפקיד המלך הלוחם, ארסמוס — אבל הקרירות המנוכרת בעיניים שלו גרמה לי להאמין לו.
אחר כך הוא התאהב. ומייקון סיינט הרגזן נהיה בן אדם אחר לחלוטין. עכשיו הוא חייך אל כולם וצחק באופן קבוע, כאילו הוא פשוט לא היה מסוגל להכיל את האושר שלו. זה היה מקסים ומעצבן גם יחד.
מעצבן, כי לי לא היה מושג איך ההרגשה להיות במערכת יחסים כזאת, שכולה "אני מאוהב מעל הראש בבת הזוג שלי שנותנת לי קבוע, וזה מדהים". רציתי לדעת איך זה. באמת שרציתי. אבל עד כה, החוויה חמקה ממני.
ג'ס צדקה — החיים שלנו השתנו מהקצה עד הקצה. פרטיות הייתה דבר חולף, משהו שהשגתי רק בעזרת תכנון מראש וטיפת מזל. עוד יכולתי לצאת פה ושם, אבל לא יכולתי להבטיח לעצמי שיעזבו אותי בשקט או שאף אחד לא יצלם אותי.
מצד שני, המעריצים אהבו אותי מאוד, וילדים חמודים ביקשו את התמונה שלי לעיתים קרובות, מה שהיה קצת מוזר בהתחשב בתוכן של הסדרה, אבל הנחתי שהם מתעניינים בעיקר בעובדה ששיחקתי את הנסיכה אניה ופחות בסצנות הסקס ובעריפת הראשים.
מי שלא היה חמוד, לעומת זאת, אלה האנשים הקריפּים שאהבו לעמוד קצת קרוב מדי ולבקש תמונת סלפי. כבר למדתי להניח קודם את היד שלי על הכתף שלהם כדי למקם את המעריץ במרחק שמונע מישוש "מקרי".
החיים שלי השתנו בדרכים נוספות. הכרתי את גרג, שחקן פוטבול לוהט ונינוח שבמקרה גם העריץ אותי — מילים שלו. הוא תמך בי, אבל לא נדבק או התלונן על לוח הזמנים הצפוף של העבודה שלי. לוח הזמנים שלו היה גרוע באותה מידה, והוא בילה הרבה זמן בנסיעות בעונת המשחקים. אבל הסתדרנו.
עד סוף העונה השלישית שלי בטירה אפלה הרגשתי מרוצה, היה לי נוח בתפקיד שלי. הנסיכה אניה הייתה פופולרית מאוד. אנשים תמיד שאלו את סיינט או אותי מתי הדמות שלו, ארסמוס, והדמות שלי, אניה, יתחתנו. קיווינו שפרק סוף העונה יענה על השאלה. הסיכויים היו גבוהים. הם הגיעו למצודה, והוא סוף־סוף הציע לה נישואים.
עכשיו נשאר רק שאניה תגיד לו כן, והם יתחתנו. הקטע המטריד בעבודה בטירה אפלה היה העובדה שהמפיקים והתסריטאים הסתירו את פרקי תחילת וסיום העונה מהשחקנים שלהם מתוך צורך פרנואידי במיוחד בחשאיות, למרות העובדה שכולנו חתמנו על הסכמי סודיות.
"את מוכנה?" סיינט שאל אותי כשהתיישבנו סביב השולחן עם התסריטים.
"עד כמה שאפשר להיות מוכנה, מאהב."
הוא פלט נחרת צחוק ידידותית. נהניתי באמת לעבוד איתו למרות האופי הרגזן שלו. הוא אף פעם לא היה אנוכי או ניסה להשתלט על סצנה. שאר השחקנים בצוות היו מעולים. העבודה הייתה מאתגרת, אבל כולנו נענינו לאתגר והסתדרנו כמו בני משפחה. טוב, בני משפחה שעשו הכול כדי להרוס זה את זה על המרקע.
ברגע שכולם היו מוכנים, התחלנו לקרוא את השורות שלנו. אבל כשהתקרבנו לסוף התסריט, כל הדם התנקז מהפנים שלי, והאצבעות שלי נהיו קרות כקרח. כי נהיה לי ברור כשמש שאניה עומדת למות.
ישבתי שם ואמרתי את השורות שלי בערפול חושים, כשאני מודעת מדי למבטי הרחמים ששאר השחקנים שלחו לי כשהתקדמנו לעבר הרגע האחרון בתסריט, שבו האויב המושבע של אניה וארסמוס עורף לה את הראש בגרזן.
אבל רק אחר כך, כשיצאתי מהחדר והתיישבתי לבד בטריילר שכבר לא יהיה שלי בעונה הבאה, המציאות סוף־סוף הכתה בי. הייתי מובטלת. המקום השמח שלי נעלם. תפקיד חלומותיי נגמר.
חזרתי הביתה מדוכאת והתקשיתי לרסן את הפחד מפני הלא נודע. השכרתי דירה לתקופה קצרה בעיירה האיסלנדית הקטנה שצילמנו בה את הסדרה. גרג הצטרף אליי בדירה מאז שעונת המשחקים שלו הסתיימה, מפני שתקופת האימונים עדיין לא התחילה.
השתוקקתי לטבילה ארוכה באמבטיה הקטנה ולהתכרבלות עם גרג, שייתן לי לבכות על הכתף שלו ויגיד שהכול יהיה בסדר.
אבל זה לא מה שקרה. הייתי שקועה כל כך בעצב שלי ולא שמתי לב לרעשים שבקעו מהדירה עד שכמעט מעדתי עליהם. וב"עליהם" התכוונתי לגרג ולמלצרית הצעירה שהגישה לנו ארוחת ערב לפני שני לילות.
זה היה מוזר, למען האמת, לראות את התחת העירום של החבר שלי עולה ויורד בין ירכיים פשוקות. ככה הוא נראה כשהוא שכב מעליי? כי הייתי חייבת להודות שהוא נראה די מגוחך, כשהוא מקפץ ככה כמו שפנפן משוגע. לעומת זאת, השיטה המסוימת הזאת שלו אף פעם לא מצאה חן בעיניי, גמרתי רק לעיתים נדירות כשדפקו אותי כמו חתיכת בשר. לשותפה שלו באותו רגע, לעומת זאת, לא הייתה הבעיה שלי. או שהיא זייפה או שהיא מתה על זה. אבל הצווחות הנלהבות שלה נקטעו כשהיא ראתה אותי, וכל הצבע התנקז מהפנים שלה.
לצערי, לגרג לקח קצת יותר זמן להבין שהיא קפאה מתחתיו, גרג תמיד היה מאהב די אנוכי. כשהוא סוף־סוף שם לב, הוא היה חלקלק כמו תמיד כשהסתכל עליי מעבר לכתף המיוזעת שלו בלי לנסות לקום ממנה.
דממה הונחתה על החדר כמו פטיש. או אולי גרזן. למה לא? גרזן יכול לגדוע יותר מדבר אחד היום. גרג בלע רוק פעמיים, העביר את המבט עליי כמתקשה להאמין שבאמת הייתי שם. בבית שלי.
הקול שלו קצת רעד כשהוא סוף־סוף דיבר. "הקדמת." היו לי כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד. או אולי לצרוח? לבכות? אבל הייתי חסרת תחושה.
לגמרי. לכן אמרתי את הדבר היחיד שיכולתי להגיד. "מוזר, לדעתי הגעתי בדיוק בזמן."
וממש כך, החיים שבניתי בקפידה והתגאיתי בהם כל כך, התפוררו והפכו לאבק.
1
לוסיאן
אם הייתה אמת אחת שלמדתי בחיים היא שטיפול מסור ואוהב מאישה שאוהבת אותך הוא המפלט הכי טוב לנפש שבורה. כמובן, לא חשבתי שהאישה שאברח אליה תהיה סבתא שלי. כן, היא אהבה אותי. וכן, הבית שלה, רוזמונט, היה מפלט מצוין. אבל האמת העצובה היא שלא נשארה לי אף סיבה ללכת למקום אחר. איבדתי את הארוסה שלי, את הקריירה שלי, והייתי שבור.
ובגלל זה הייתי ברוזמונט. ומתברר שהייתי גם נתון למרותה של סבתא שלי. אין דבר כזה פרטיות עבור מי שגר איתה. השם האמצעי שלה אולי לא היה לדחוף את האף, אבל הוא צריך היה להיות.
קולה המשעשע, המוזיקלי, הצליח לעלות מעל הרעש שעשיתי כשדפקתי בפטיש. "יש המצאה חדשה ונהדרת שנקראת אקדח מסמרים, טיטו.1 על פי מה ששמעתי."
כבשתי אנחה, הנחתי את הפטיש בצד והסתובבתי אליה. היא עמדה בתחתית הסולם שעמדתי עליו, ידיה על האגן הרחב שלה וחיוך אוהב אבל קצת נזפני התנוסס על השפתיים הדקות והאדומות שלה.
"אני אוהב את הפטיש שלי."
ניצוץ הופיע בעיניה הירוקות והצלולות. "לגבר אסור להתאהב כל כך בכלי שלו עד שהוא מתעלם משאר העולם."
בשם אלוהים. אלה היו החיים שלי עכשיו — להקשיב לבדיחות המיניות של סבתא שלי חסרת הבושה ולחרוק שיניים.
"רצית ממני משהו, מאמי2?"
היא נאנחה, והכתפיים שלה צנחו באכזבה כשהיא לא הצליחה להוציא ממני תגובה. היא לבשה אחד מכפתני המשי שלה, וכשהיא הרימה את הידיים ברוגז, היא נראתה כאילו מישהו תקע ראש קטנטן על וילון כתום־כחול מתנפנף.
כבשתי חיוך, אחרת היא תבין בדיוק למה חייכתי ותישאר עצבנית כל אותו יום.
"אתה זוכר את סינתיה מרון?"
"לא ממש."
"היא חברה מאוד טובה שלי. פגשת אותה פעם כשהיית בן חמש."
זה היה טיפוסי לסבתא החברותית שלי, לזכור את כל מי שהיא אי פעם פגשה. לא טרחתי לציין שזה כישרון שלא היה לכל אחד. "בסדר."
גם לא הבנתי לאן היא מתקדמת עם זה, אבל ידעתי שהיא תגיע לשם בסופו של דבר.
"לסינתיה יש נכדה. אמה." סבתא צקצקה בלשונה חלושות. "תקופה קשה עוברת על המסכנה בזמן האחרון, והיא צריכה להירגע."
"היא באה לפה, הא?" זה לא היה הבית שלי. סבתא יכלה להזמין את כל מי שהיא רצתה לביקור. אבל לעזאזל, באתי לפה כדי להתרחק מהכול. כולל מאורחים.
"כמובן," סבתא נשפה ברוגז. "איזו סיבה אחרת יש לי להזכיר את זה?"
זה יהיה קטנוני מצידי להתלונן.
רוזמונט תמיד היה מקום מפלט למי שהיה צריך לברוח. בית האחוזה הענק שעוצב בסגנון ספרדי וכלל כמה וכמה ביתני אורחים ניצב למרגלות הרי סנטה אינז במונטסיטו. שטח האחוזה הנרחב, שטבל באור השמש הזהוב של קליפורניה והיה אפוף בניחוח המשכר של ורדים ולימונים טריים, השקיף על האוקיינוס השקט. מי שהיה ברוזמונט הוקף תמיד בחן וביופי. זה תמיד היה מקום המפלט שלי. מקום שיכולתי להחלים בו. לאורך השנים, האורחים האחרים שסבתא הזמינה גילו גם הם את כוחות הריפוי שלו.
"בסך הכול שאלתי," רטנתי והרגשתי מייד כמו בן הארבע־עשרה העצבני שהייתי בפעם הראשונה שעברתי לגור פה.
היא צקצקה שוב ברוגז, אבל מייד נופפה בידה כמתעלמת מגסות הרוח שלי. "היא מגיעה היום. חשבתי שנוכל לשבת לקפה ועוגה בסביבות ארבע."
מייד הבנתי מה היא מנסה לעשות. אבל שיחקתי אותה תמים, כי חרדה נטפה במורד עמוד השדרה שלי וגם כי זה ירגיז את סבתא שלי. אה, המשחקים ששיחקנו. ההבנה שאלה המשחקים היחידים שאוכל לשחק מעתה והלאה העכירה את מצב הרוח שלי מהר יותר מסמרטוט אבק משומש בדלי מים נקיים.
"בסדר." ירדתי מהסולם. "את רוצה שאני אפסיק לעבוד בזמן המסיבה שלך?"
שורה של קללות מעומעמות בצרפתית בקעו מהפה שלה, והיא צבטה את צד הגוף שלי חזק כל כך עד שפלטתי צרחה.
עיניה הצטמצמו לחרכים ירוקים ומקפיאים. "הו, אתה בוחן את הסבלנות שלי בזמן האחרון, טיטו."
ידעתי את זה. חרטה התעבתה בגרון שלי. לא היה נעים להיות לידי. סבתא הייתה היחידה שהצליחה לסבול אותי. זה היה לי ברור. הבעיה היא שפשוט לא הצלחתי להוציא את עצמי מהמצב הזה. כל החיים שלי הלכו לעזאזל. ברוב הימים הייתי צריך לעשות כל מה שבכוחי כדי לא לצרוח ולהתפרץ עד שאאבד את הקול.
נראה לי שהאפשרות הכי טובה ובטוחה שלי הייתה לדבר רק כשזה היה הכרחי.
אפילו לא יכולתי להתנצל בפניה. אותו גוש ענק היה תקוע שם, במרכז החזה שלי.
היא נאנחה שוב. היא הביטה בי בעיניה הירוקות הקרירות שהיו באותו גוון כמו העיניים שלי. אנשים נהגו להגיד שלהביט בעיניים שלה זה כמו להביט במראה — הן שיקפו הכול. העיניים שלה יכלו לקרוע אנשים לגזרים במבט אחד. זה היה מדויק למדי, הרגשתי כאילו היא פושטת את העור שלי ברגע זה.
אצבעותיה הקרירות והגבשושיות ליטפו את הלחי שלי לרגע, ונלחמתי בדחף להירתע ממנה. לאחרונה לא אהבתי כשאנשים נגעו בי. בכלל.
היד שלה ירדה באיטיות, ויכולתי לראות אותה מתעשתת. "טוב. אני מצפה ממך להצטרף אלינו."
"לא."
הגבות המטופחות שלה התרוממו מייד. "לא?"
הרגשתי כמו ילד בן שנתיים, קצר רוח בערך באותה מידה. שפשפתי את הפנים שלי וניסיתי שוב. "בסוף אני אעליב את האורחת שלך בטעות או אדפוק הכול בדרך שממש תביך אותך."
זה לא היה שקר. איבדתי ממש את היכולת שלי להקסים אנשים, היא התנקזה מתוכי ונעלמה. תהיתי לגבי זה לפעמים, תהיתי איך השתניתי כל כך, מהר כל כך עד שכבר לא הרגשתי ממש אני בתוך העור שלי.
"אני מאמינה שהאורחת שלנו תצליח להתמודד עם ההתנהגות שלך," סבתא אמרה ביובש.
אל תיפול בפח.
"מה גורם לך לחשוב ככה?"
נפלתי בפח. לעזאזל.
היא חייכה בזחיחות כאילו ניצחה. "זאת אמה מארון. שמעת עליה, כן?"
אמה מארון. השם ריקד בתוך המוח החבול שלי. זיהיתי את השם שלה. אבל מאיפה? אמה... בעיני רוחי ראיתי עיני איילה רחוקות זו מזו בצבע דיו כחול כהה ופה רך ומלא. פנים אובליות מוקפות שיער לבן עם קצוות בכחול מחשמל.
הבנה הכתה בי בפתאומיות. הנסיכה אניה. אמה מארון הייתה אחת מכוכבי הסדרה טירה אפלה. הנסיכה אניה, בעלת היופי העדין והנפש האמיצה, שהובילה צבאות לצד המאהב שלה, ארסמוס, המלך הלוחם. אוקיי, הייתי מעריץ. של התוכנית. שכללה לפחות ארבע עלילות מרכזיות. למרות זאת, לא יכולתי להאמין כמה זמן לקח לי לזהות את השם שלה. אבל אחרי הכול, המוח שלי היה דפוק בימים אלה.
"הזמנת לפה שחקנית?"
"שמעתי שאנשים מפורסמים אוהבים ללקק את הפצעים שלהם בפרטיות," סבתא אמרה בפנים חסרות הבעה.
נקודה לזכותה.
"למה היא צריכה ללקק את הפצעים שלה?" הרגשתי צורך לשאול. "היא מככבת בסדרה הכי פופולרית בכבלים."
"כבר לא, המסכנה. מתברר שהיא נחתכה מהסדרה. קוסם מרושע כורת את הראש שלה בסוף העונה."
"את פאקינג צוחקת." הייתי בהלם, למען האמת. אניה הייתה פופולרית בטירוף. פרק סיום העונה עדיין לא שודר, אבל ניחשתי שתהיה מהומה כשזה יקרה.
"תשמור על הפה, טיטו."
"סליחה, מאמי." כשהיא הייתה עצבנית, היא ידעה ללכלך את הפה הרבה יותר ממני, אבל היא בכל זאת הייתה סבתא שלי.
"הממ." היא בחנה אותי לשנייה. "אמרתי יותר מדי. הפרט הזה סודי בהחלט. היא עלולה להסתבך בצרות אם מישהו יגלה."
"למי אני כבר אספר?" החוויתי בידי לעבר שטח האחוזה הריק מאנשים, שהיה תמצית חיי החברה הנוכחיים שלי.
"כן, נכון. אז עכשיו אתה מבין למה זה המקום המושלם בשבילה. פה יש לנו פרטיות מוחלטת."
"אם היא צריכה פרטיות, זה רק נותן לי עוד סיבות להתרחק ממנה."
הדבר האחרון שרציתי להתמודד איתו הוא אינטראקציות עם שחקניות בלונדיניות יפות.
"שטויות." היא נופפה ביד בביטול.
"מאמי," התחלתי להגיד, עייף מהשיחה. הייתי עייף כל הפאקינג זמן. "התשובה שלי היא לא. אני לא רוצה לתקשר עם אנשים. לא אפריע לכן ואפסיק לדפוק בפטיש בזמן שתאכלו, טוב?"
ניהלנו קרב מבטים. דבורה חלפה על פנינו בזמזום שהדהד לי באוזן. לא נרתעתי. אני לא יודע מה סבתא ראתה בהבעת הפנים שלי, אבל היא נענעה בראש וויתרה. "בסדר גמור. אני אארח לבדי. אבל אין לי צל של מושג מה אני יכולה להגיד שיבדר אישה צעירה."
סבתא שלי הייתה האדם הכי מעניין ומלא חיים שאי פעם פגשתי. ובמקצוע שלי הכרתי הרבה אנשים מעניינים ומלאי חיים. כאב שיסע את הלב שלי. המקצוע שהיה שלי.
התכופפתי ונתתי לה נשיקה על הלחי. "אני בטוח שתחשבי על משהו."
היא המהמה — צליל ארוך וממושך שהעיד שאמרתי את המובן מאליו — ונעצה בי אחד ממבטי התחינה שלה. "נצטרך משהו מתוק ליד הקפה..."
סבתא הייתה אלופה במניפולציות, אבל היא גם עשתה את זה בשקיפות מלאה. השפתיים שלי התעקלו. "אני אטפל בזה."
החזרתי את כף הרגל לשלב של הסולם, כשהיא הנחיתה את המכה הניצחת.
"אה, ואתה צריך לאסוף את אמה משדה התעופה."
עכשיו הכול היה ברור. ידעתי בלי צל של ספק שסבתא שלי המתערבת ניסתה לשחק את תפקיד השדכנית. שנינו ידענו את זה. ההבדל היחיד הוא שסבתא ממש האמינה שיש לה סיכוי טוב להצליח. היא כל כך טעתה. היא הייתה יכולה למצוא לי את האישה הכי מושלמת בעולם, וזה לא היה משנה שום דבר. כבר לא.
"מאמי..."
"הטיסה שלה נוחתת בעשר ו..."
"לא."
"אז תצטרך לצאת בקרוב."
"מאמי..."
אש ירוקה הבזיקה בעיניים שלה. "אל תבחן את הסבלנות שלי, לוסיאן. כבר הבטחתי לאמה שמישהו יאסוף אותה. אתה תלך."
כשסבתא שלי מדברת בנימה הזאת, כולם מקשיבים. בלי יוצא מן הכלל.
"בסדר, מאמי. אני אלך."
לא פספסתי את ניצוץ הסיפוק בעיניה. "יופי. היא באוקסנרד."
"אוקסנרד?!" כמעט צעקתי. "למה לעזאזל היא לא טסה לסנטה ברברה?"
היא משכה שוב בכתפיים בעידון צרפתי. "ארגון העובדים שובת או משהו כזה, אז חברת התעופה העבירה את הטיסות לשדה אחר."
"נהדר." אוקסנרד היה במרחק שעה נסיעה, אם התנועה לא תעשה בעיות.
והיא תמיד עשתה בעיות.
"אתה גיבור, מון אנז'3." כן. בטח. גיבור.
לא אמרתי עוד מילה, רק אספתי את הכלים שלי. היא מוזמנת לחשוב שהיא ניצחה. אאסוף את הנסיכה אמה משדה התעופה. אהיה מנומס אליה עד כמה שאוכל ואחר כך אתפוס מרחק. וסבתא שלי פשוט תצטרך לחיות עם האכזבה.
המשך העלילה בספר המלא
