פרולוג
אמה
"חזק יותר!" אני צועקת באושר כשהנדנדה האדומה מטפסת גבוה, כמעט עד לשמיים.
"את לא פוחדת?" היא שואלת אותי ודוחפת אותי שוב בחיוך גדול.
"לא, לא, זה הכי כיף בעולם." אני מציצה לאחור, אל פניה היפות שקרני השמש שמציצות מבין העצים מאירות. "גם הדובי שלי לא מפחד," אני מרימה את הדובי שלפות בין אצבעותיי.
"את ילדה אמיצה." היא מנצלת את שבריר השנייה שאני קרובה אליה ומלטפת את ראשי, ואני שוב רחוקה ממנה, מתנדנדת בין שמיים לארץ. "את הנסיכה הכי אמיצה בעולם." אני מיישרת את ראשי בגאווה, ודואגת שהכתר המקושט שעל ראשי לא ייפול.
"אני הנסיכה הכי אמיצה בעולם, והיום יש לי יום הולדת. אני כבר גדולה! אני בת שש." החיוך שלה, הנוכחות שלה והאור שבוקע מהעיניים שלה משרים עליי ביטחון.
"תחזיקי חזק," היא מצווה כשאני ממשיכה להסתכל עליה, וידי כמעט נשמטת מהשרשרת הארוכה שמחוברת למושב האדום. "עיניים על המטרה, לא להסיט את המבט." אני מייד מחזירה את ראשי קדימה, ובזכות הגובה שאליו אני מגיעה, צריח הכנסייה נגלה לעיניי.
"אני רואה אותה, אני רואה את הכנסייה." אין גבול לאושר שלי. "עוד קצת ואוכל לראות את האגם." הרוח מצליפה בפניי, אבל לא אכפת לי. אני עטופה, מכף רגל ועד ראש, בבגדים חמים ובכפפות.
אני עוצמת את עיניי ומתמסרת לתחושת הריחוף המרגשת.
"עוד, עוד."
לפתע, פיצוץ אדיר מטלטל את האדמה, אותי ואת הנדנדה שנתלשת ממקומה. "לא, לא!" אֵימָה בוקעת מגרוני כשאני לא מצליחה לאחוז בשרשרת יותר. "אהההה..." זעקה איומה משתחררת מתוכי כשכדור אש מסנוור את עיניי וגופי נחבט באדמה. הדובי שלי מתגלגל רחוק ממני. "אל תלכי, בבקשה." אני לא מצליחה לראות דבר מבעד לעשן הסמיך שמקיף אותי, חונק אותי וצורב את עיניי.
אני נעה בתוך מעגל אֵימָה שלא מפסיק להסתובב, אבל לא משנה כמה אני מנסה, אני נותרת שרועה על האדמה והבזקי תמונות פולשים לתודעתי. רגע אחד אני על הנדנדה, ובזה שאחריו אני שוב על הרצפה. צלצול פעמוני הכנסייה לא מפסיק להדהד סביבי. ואז, שוב יש שקט, ואני עומדת לצד האגם הקפוא שבמרכזו מחליקים ילדים מאושרים.
"לא, לא! אל תלכי." זיעה קרה מכסה את גופי הרועד. "לא..."
"אמה, אמה," קול פולש לכאוס שבמוחי ועיניי נפקחות. "ילדה שלי, היה לך סיוט." אימא יושבת לצד מיטתי ומבטה נעוץ בי. היא מחכה בסבלנות שאכיר בעובדה ששוב חלמתי את אותו חלום נורא.
"אימא, אני בסדר." אני מתיישבת במיטה ומזהה את חדר השינה שלי.
"מתי זה חזר?" היא אוחזת בידי ברוך.
"אחרי הפציעה." אין טעם להסתיר זאת ממנה.
"למה לא אמרת לי? למה לא שיתפת אותי?" עצב משתלט על עיניה.
"כי חשבתי שזה משהו חד־פעמי שיחלוף."
"אולי את רוצה לחזור לדבר עם דוקטור שולץ?" היא מגישה לי כוס מים ואני שותה מעט.
"אימא, זה רק סיוט. אני כבר לא ילדה קטנה, ואני לא רואה דרך שבה היא תוכל לעזור לי עכשיו."
"אחרי השיחות שלך איתה היה לך שקט שנמשך שנים רבות." אני מניחה את ידי על ידה בעדינות. אין שום סיבה בעולם שאגרום לה דאגות מיותרות. היא לא יכולה לעזור לי, ולשתף אותה שהסיוט מעולם לא נעלם לחלוטין, רק יכאיב לה.
"אני יודעת, אבל לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה. הסיוט חזר בגלל הפציעה, כנראה. הוא היה מוזר יותר הפעם, כאילו היא מנסה להגיד לי משהו." היא לא שואלת על מי אני מדברת, היא מכירה את הסיוט שלי בעל־פה. מעט אחרי שחגגתי שבע, החלום החל להופיע בכל לילה במשך חודשים. זאת הסיבה שהתחלתי להיפגש עם דוקטור שולץ, פסיכולוגית קלינית שליוותה אותי תקופה ארוכה. "הלוואי שהייתי יכולה לצלם לך אותה מתוך החלום שלי. אולי, אם היית רואה אותה, היית יכולה להגיד לי למה היא מגיעה אליי כל הזמן."
"לא לכל החלומות יש הסבר."
"נכון, אבל גם כשאני מתעוררת יש לי תחושה שאני מכירה את המקום הזה ואת האישה הזאת. אני לא מפחדת מדבר כשהיא נוכחת בו, אני מרגישה בטוחה."
"זה בהחלט עדיף מסיוט על מפלצות ושדים."
"אני כבר לא בגיל שחולמים על מפלצות, נראה לי שאת שוכחת שבקרוב אחגוג עשרים וארבע." היא צוחקת כשאני מתחכמת, "הלוואי שהיית יכולה להגיד לי שאני לא חולמת על המקום הזה סתם, שאת גם מכירה אותו ושהיינו שם פעם."
"היינו בכל־כך הרבה מקומות בעולם, ובלא מעט יש כנסייה או אגם. קשה לי לדעת לאיזה מקום את מתכוונת."
"בכנסייה הזאת יש משהו אחר. הצריח הימני שלה שבור, והאגם שצמוד אליה נושק לשביל הכניסה." ייאוש מאיים להשתלט עליי. חיפשתי ללא הרף באינטרנט ובכל מדיה אפשרית, אבל לא מצאתי את המקום שעליו אני חולמת.
"סיפרת לי. אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור."
"את לא צריכה להצטער." אני נשכבת לאחור ועוצמת את עיניי. "מה השעה?"
"שבע, את צריכה לקום. אכין לך ארוחת בוקר בזמן שתתארגני."
היא יוצאת מהחדר כשאני שולחת את רגליי מחוץ למיטה, "פאק," אני נושכת את שפתיי בכוח ונושמת עמוק, כשהכאב החד מפלס את דרכו מהרגל הפצועה שלי היישר אל מרכז גופי.
"לא מקללים בבית הזה." אימא צועקת מהמטבח וגורמת לי לחייך. כן, היא בהחלט שוכחת בת כמה אני.
פרק 1
אמה
ברוכים הבאים לדלרון. שלט גדול קבוע בכניסה לעיירה. אני עוצרת את המכונית השכורה מול השלט, יוצאת מהמכונית ומסתכלת עליו. משהו בו מוכר לי, כאילו ראיתי אותו בעבר, אבל אני יכולה להישבע שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו.
אני חוזרת למכונית ונוסעת בכביש הארוך שמוביל לעיירה, גומעת בעיניי את המראות שעד לפני כמה ימים ראיתי רק באינטרנט, כשחקרתי את המקום.
אני בוחנת את המבנים. הם קטנים ובעלי גגות רעפים. אני נחושה לעורר את הזיכרון שלי, אבל דבר לא קורה. אני לא מזהה את המקום, אך תחושה נעימה פושטת בגופי ומפתיעה אותי.
"היי," אני עוצרת מול גבר צעיר שעומד לצד אופניו מול מעבר חצייה. "איך מגיעים לסאנשיין?" אני שואלת אותו והוא מכוון אותי בחיוך מסביר פנים. "תודה." אני נוסעת בהתאם להוראות שהוא נתן לי, ומגלה שחציתי בכמה דקות את כל הרחוב הראשי של העיירה.
אני מגלה בית קפה אחד או שניים לאורך הכביש הראשי, ואפשר גם לספור את מספר המסעדות שמפוזרות משני צידי הכביש. "פאק." אני בולמת במהירות. סוס שעליו רוכב, דוהר במרכז הכביש כאילו היה באיזה שטח פתוח, וזה מצחיק אותי. הייתי בכל־כך הרבה מקומות בעולם כשהצטרפתי לאבא בנסיעות העסקים שלו, אבל מעולם לא נתקלתי במחזה כזה. אולי אני צריכה להבין שהמקום הקטן ושכוח האל הזה רחוק מלהיות עיר, או אפילו עיירה. זה לגמרי כפר.
עוברים ושבים מתנהלים באיטיות ומפנים בסבלנות את הדרך לסוס ולרוכבו. מימין יש פארק קטן, ללא גדרות או צמחייה סביבו. אני מאיטה, ושלוש נשים מבוגרות שיושבות על ספסל וסורגות, מרימות את מבטן אליי, מנופפות לי לשלום ומחייכות. כן, זה כפר.
"היי, אימא," אני עונה כשהנייד שלי מצלצל, "אני בסדר. הגעתי כבר לעיירה, או לכפר המוזר הזה. הדרך לא הייתה קשה במיוחד," אני מדווחת לה.
"יופי, אני שמחה."
"יש לי הרגשה שהמקום הזה לא ממש התפתח בשנים האחרונות, הכול נראה מיושן ומתאים לתקופה אחרת. אני בספק אם יש כאן Wifi או טכנולוגיה מתקדמת."
"זה לא הגיוני, אין היום מקום שאין בו Wifi." היא לא ראתה לאן הגעתי, אבל אני לא מנסה להתווכח איתה או לתקן אותה. "עכשיו אני דואגת יותר. לא הייתי בעד הטיול הזה, וקשה לי שאת נמצאת לבד בסוף העולם, שלא לדבר על כך שקטעת את תהליך השיקום שלך." היא שוב מדברת על החששות שלה. מהרגע שהחלטתי להגיע לכאן, היא ניסתה כל דבר אפשרי כדי לשכנע אותי להישאר בישראל.
"אני אסתדר, אל תדאגי," אני מרגיעה אותה. אחרי ויכוחים רבים בינינו הצלחתי להבין את החששות שלה לבתה היחידה, לי. "וואו, אני רואה אותה. אימא, היא מולי, אני ממש רואה אותה." צריחי הכנסייה מולי. "אני לא מאמינה שפספסתי את זה, היא גדולה וגבוהה כל־כך. אני רואה אותה, את מבינה מה אני אומרת?"
"אני שומעת את ההתרגשות שלך."
"אני חייבת לראות אותה מקרוב." המבנה נראה מרשים יותר ככל שאני מתקרבת. "אני חייבת לעצור, אדבר איתך אחר כך." אני לא ממש שומעת את התשובה שלה, מנתקת את השיחה ועוצרת מול הכנסייה. "וואו." אני יורדת מהמכונית ונעמדת על המדרכה מולה.
אני עוצמת את עיניי בניסיון לזמן לראשי את התמונות מהחלום, כדי להבין מאיזה זווית ראיתי אותה בחלומות שלי, אבל לא ממש מצליחה. אף פעם לא באמת הצלחתי לשחזר את התמונות שראיתי אחרי שהתעוררתי. החלום שלי תמיד הסתיים בפיצוץ ובאש גדולה, שעל־פי הפסיכולוגית שלי כנראה נלקחו מהתאונה שעברנו כשהייתי ילדה. כתוצאה מהתאונה עפתי מהמושב האחורי דרך החלון הקדמי, ונחבלתי קשות בראש. המכה העלימה מזיכרוני את שנותיי הראשונות בעולם הזה, והן נמחקו לחלוטין. נאדה, זירו, שום שביב של זיכרון, נזק בלתי הפיך, לדברי הרופאים.
התאונה אילצה אותי ללמוד הכול מחדש בגיל שש בערך — איך הולכים ואיך מדברים ואיך בכלל, לעזאזל, מחזיקים עיפרון או טוש ביד. למדתי על חיי מתוך אלבומי התמונות המשפחתיים שלנו, והודות לגילי הצעיר הצלחתי לצמצם פערים במהירות, אבל את השנים שאבדו לא קיבלתי חזרה. חיי התחילו בגיל שש, ולא מינקות כמו אצל אחרים.
אני עוצרת את המכונית השכורה במגרש חנייה קטן בהתרגשות מטורפת. הוא כמעט ריק וליד ניצב השלט סאנשיין. יש לי כל־כך הרבה תוכניות לחופשה הזאת, שאני חסרת סבלנות לחקור כל פינה במקום הזה ולהתרכז במיזם שלי.
אני מוציאה את המזוודה מתא המטען, עולה את שלוש המדרגות בכניסה ונכנסת היישר למבואה חמה ונעימה. הקירות מחופים בלוחות עץ חומים, מולי ניצב דלפק מעץ תואם שעליו מחשב בצד החלל הרחב, ותמונות נוף תלויות על הקירות.
"אפשר לעזור לך?" גבר מבוגר בעל זקן עבות ניגש אליי בחיוך. "אני ג'ייקוב." הוא מייד מושיט את ידו ואני לוחצת אותה בחום. "הידיים שלך קפואות," הוא לא מפסיק לחייך. "שרה, תביאי כוס תה, יש כאן מישהי שזקוקה לזה."
"אמה שטיין." אני מציגה את עצמי כשאישה בעלת שיער שיבה לבן יוצאת מתוך חדר קטן וצדדי. היא לבושה בשמלה אפורה וצעיף צבעוני כרוך סביב צווארה. היא מניחה בידי כוס תה חמה.
"אני שרה, מה מביא אותך אלינו?" היא נעמדת לצד הגבר.
"הזמנתי מקום."
"את בטוחה?" שרה מקמטת את מצחה, "לא ראיתי הזמנה על השם שלך. זה מוזר, אנחנו מסודרים מאוד." היא מחליפה מבטים עם ג'ייקוב בזמן שאני שולפת את הנייד שלי מהתיק.
"אני בטוחה. כבר אמצא את ההזמנה שלי ואראה לך." אני מחפשת במיילים שלי את אישור ההזמנה ומוצאת אותו במהירות. "מצאתי." אני מבינה במהירות את הבלבול של האישה שמולי. "הנה, פשוט ההזמנה על שם לילי ברמן." אני מושיטה לה את המכשיר.
"אמרת שקוראים לך אמה, או שאני מבולבלת."
"לא, לא, את לא מבולבלת. אני אמה, אבל חברה שלי עשתה את ההזמנה עבורי. היא שכחה לרשום שאני האורחת ולא היא, כנראה."
"אני צריכה לבדוק, אבל קודם תשתי ותתחממי. אל תדאגי, יהיה בסדר." אני לוגמת מהתה החם ונושמת לרווחה. ההחלטה לעזוב את הכול ולטוס לכאן התגבשה בתוכי במשך זמן מה, אבל לילי היא זאת שעודדה אותי לאזור אומץ ולהפסיק לפחד. הייתי בטיפול בבריכה כשהגעתי להחלטה, וביקשתי ממנה להזמין את החדר עבורי. היא שילמה מהכרטיס שלה, ולאחר מכן העברתי לה את הכסף שגבו עבור החדר.
"אני מודה לכם כל־כך," ג'ייקוב לוקח את המזוודה שלי ומניח אותה בצד החדר.
"מאיפה את באה? מה מביא אותך לכאן?" שרה שואלת, בזמן שהיא נעמדת ליד הדלפק ומציצה במחשב.
"תפסיקי להיות חטטנית, היא הרגע הגיעה." ג'ייקוב מתערב וחוסך ממני את המענה על השאלות שלה.
"תן לי להתרגש, אתה יודע שאני אוהבת אורחים שמגיעים לכאן בפעם הראשונה. זה לא קורה הרבה." היא מרימה אליי חיוך מתנצל.
"אל תתרגשי מאשתי, היא אוהבת לחקור את כולם. את לא חייבת לענות לה," הוא גוער באשתו, אבל הקריצה והחיוך שהוא שולח אליה מעידים על החיבה העמוקה ביניהם. היא רק מושכת בכתפיה, כלא ממש מתרגשת מהעקיצות שלו.
"במקום לבלבל את המוח, תסביר לה קצת על המקום." שרה מדרבנת אותו, ואני מביטה בהם בשעשוע ומחייכת.
"בואי, אראה לך," ג'ייקוב מניח יד על כתפי ומושך אותי אחריו כמה צעדים, "זה חדר האוכל." חדר האוכל בגודל של הסלון בבית החדש של הוריי, אבל תחושה חמימה שוב פושטת בי כשאני סורקת את המקום. חלונות גדולים מקיפים את החדר, ודרכם משקיפים על גינה קטנה ומטופחת ואל הרחוב הראשי של העיירה. "העיירה שלנו קטנה מאוד. יש שני בתי קפה ומסעדות מועטות, אבל יש לנו צרכנייה שמוכרת כל מה שתרצי." הוא ממשיך להוביל אותי חזרה לשרה במבואת הכניסה. "יש לנו חדר כושר משוכלל מאוד, והוא גדול יותר מחדר האוכל שלנו. הוא ממוקם בקומת המרתף ליד הבריכה."
"זה נפלא," אני מתלהבת. כך אוכל לבצע את התרגילים שאני חייבת להמשיך ולתרגל במקום נוח ומסודר.
"אני חייב להגיד שאנחנו שומרים על המקום הזה כפרי ופחות מודרני. אין טלוויזיה בחדרים, ואינטרנט יש בחלקים מסוימים במלון, לא בכל החדרים. הדבר המשוכלל היחיד שיש לנו זה חדר הכושר."
"זה לא ממש בזכותנו, צריך להודות על כך לאית'ן," שרה ממלמלת ממקומה, עדיין ליד המחשב.
"מעולה. אני אשמח להכיר את אית'ן, הוא נשמע בחור כלבבי." אני מחייכת, ושרה מחניקה שיעול מוזר שפורץ מגרונה.
"את יכולה לתת לי את הדרכון שלך?" היא מבקשת ואני מוציאה אותו מייד מהתיק, ומניחה אותו על הדלפק לידה. "אני בטוחה שנוכל לתקן את בעיית הרישום שלך באתר שלנו." היא לא נשמעת ממש משוכנעת ואני מתחילה להילחץ.
"אני יכולה להתקשר ללילי. תדברי איתה, היא תסביר לך שהיא עשתה את ההזמנה בשבילי."
"אני מבינה, אבל אני חייבת לבדוק את זה עם הבעלים. יש לו מדיניות בנוגע לאורחים ולהזמנות, אנחנו מקפידים מאוד על הפרטים הקטנים. גם באתר מצוין שמבצע ההזמנה צריך להיות האורח שמגיע אלינו, או לציין שההזמנה נעשתה עבור מישהו אחר." היא נושכת את שפתיה בחוסר נוחות, "אבל אולי בינתיים תשוטטי בעיירה ותכירי את המקום. האמת היא, שבסך הכול לוקח שעה וקצת כדי להכיר את דלרון הקטנה שלנו." היא באמת אוהבת לפטפט, אבל זה מסביר פנים ולא מעיק כלל. "אני אדבר עם הבעלים ונראה מה אפשר לעשות."
"אני ממש מתנצלת, לא חשבתי שזאת בעיה. אני מגיעה ממרחק רב מאוד, בבקשה, תדברי איתו. אם את רוצה אסביר לו בעצמי." אני פותחת את האתר שדרכו לילי הזמינה את המקום, ומחפשת את ההערה שהיא מדברת עליה בעמוד של מדיניות המלון.
"הנה, מר אית'ן אוונס מגיע," ג'ייקוב אומר כשקול צעדים כבדים נשמע במדרגות מאחוריי, ואני מסתובבת במהירות.
"קראת לי?" קול צרוד ועמוק נשמע. הגבר שמופיע בראש גרם המדרגות יורד, נעצר שתי מדרגות מהסוף ומשתתק כשהוא מבחין בי.
החיוך גווע על שפתיי כשאני פוגשת עיניים שחורות קרות כקרח, שגורמות לי להשפיל במהירות את מבטי ולסגת לאחור. דממה משתררת בחדר. אני בוחנת את הנוכחים ומחזירה את מבטי לגבר המאיים שעומד מולי ולא זז.
האוויר הידלדל בחדר מהרגע שהוא הופיע, כאילו נוכחותו שאבה את כל החמצן ממנו. איש לא מדבר, ואני מנצלת את השניות הבודדות הללו כדי לבחון את הגבר מולי, בדיוק כמו שהוא בוחן אותי. אין לי ספק שהוא בשנות הארבעים לחייו, למרות הדבר היחיד שמסגיר את גילו — כמה אניצי שיער לבנים השזורים בשערו הפרוע והשחור כפחם. הוא בנוי להפליא, חטוב וחזק למראה. שרירי זרועותיו מתפרצים משרוולי החולצה הקצרה שלגופו. אני מאלצת את עצמי להרים את עיניי, וכשמבטינו מתלכדים נדמה לי שרוח פרצים חדרה לחדר החמים והקפיאה אותו ברגע.
"שרה," הוא לא מנתק את מבטו ממני, אבל בהחלט מתעלם ממני בהפגנתיות ונותן לי הרגשה שהוא מביט דרכי. רעד מוזר עובר בגבי. הוא מצליח להוריד את הטמפרטורה במקום, הרבה מתחת לגבול האפשרי. "מה קורה פה?" עווית קטנה מסיטה את קצה שפתיו, והוא מפגין אי־שביעות רצון מהסיטואציה. הוא לא טורח לרדת את שתי המדרגות האחרונות, וממשיך לעמוד בביטחון ובעליונות. אם אהיה כנה עם עצמי, החזות שלו והנוכחות שלו משדרות איום, אולי סכנה. מה שבטוח, הוא שכל עווית קטנה וכמעט בלתי מורגשת בפניו מאותתת לכל מי שברדיוס שלו לברוח, ומהר.
"שלום," אני מגייסת את האומץ שנזקקתי לו אלפי פעמים במהלך השירות הצבאי שלי, ומחזירה את מבטי אל עיניו, על אף העובדה שהוא מצליח לזרוע בי פחד לא מובן.
אית'ן מתעלם ממני לחלוטין.
הוא יורד, סוף־סוף, את שתי המדרגות האחרונות ונעמד ליד שרה, מתנשא מעליה. הוא בטח מטר ושמונים וחמישה סנטימטרים, אם לא יותר, וגופו הגדול גורם לה להיראות קטנה לידו. "מה הבעיה?" הוא שואל אותה, ואני כמעט מזנקת ממקומי מחשש שהוא יכעס על המבוגרת המקסימה.
"אין שום בעיה," היא מדברת בקול רגוע. אין ספק שהיא מכבדת אותו מאוד. "תכיר את גברת אמה שטיין." הוא ממשיך לעמוד במרחק קטן מאוד ממני ולא מסב לעברי את פניו, אפילו לשבריר שנייה. "היא הזמינה חדר לחודש דרך האתר," היא מסבירה לו בסבלנות.
"לא ראיתי הזמנה על שמה, או שלא שלחת לי?" הוא שואל בקול נמוך מאוד, כאילו לא מעניין אותו כלל אם שומעים אותו או לא.
"לא. ההזמנה לא על שמה, חברה שלה הזמינה את החדר."
"הבנתי. הסברת לה את הכללים הפשוטים שכתובים באתר בנוגע להזמנות ולאורחים שלנו?" הוא מפנה את מבטו אליי.
"כן, אבל היא לא ידעה, והיא עברה דרך ארוכה. היא מגיעה מרחוק," שרה מנסה להסביר, אבל לא נראה שזה מזיז לו במיוחד.
הוא סוף־סוף מסתובב אליי ונועץ בי מבט ישיר. "כפי שאת מבינה, הטעות היא שלך. לא נוכל לקבל אותך אצלנו." הוא לא מתנצל, מפנה לי את גבו ויוצא במהירות מהמלון, משאיר אותי לעמוד שם חסרת אונים.
"רגע, לאן הוא הלך?" אני מסתכלת על שרה, שנראית המומה לא פחות ממני.
"יהיה בסדר, הוא תכף יחזור," היא מתלחשת עם ג'ייקוב, "אולי תעשי סיבוב בעיירה?"
"אני לא זזה מכאן. אני אחכה לו, גם אם זה ייקח כל היום." גם כך אין לי לאן ללכת.
