למה אני כותבת את הספר הזה וגם קצת עלינו
החלטתי לכתוב את הספר כי עמי, בעלי היקר, מתמודד עם דיכאון כבר למעלה משלושים שנה. במהלך תקופה זו חווינו גם רגיעה שנמשכה כחמש-עשרה שנה, אך לפני כשנתיים, לאחר שעבר אירוע מוחי, הוא שוב שקע בדיכאון, שנמשך ונפסק לסירוגין.
בקרוב נהיה נשואים חמישים שנה. כשנישאנו הייתי בת עשרים ושתיים ועמי היה בן עשרים ושש. הייתה לו סוכנות ביטוח מצליחה ואני עבדתי בתחום המחשוב, כמתכנתת, מנתחת מערכות ומנהלת פרויקטים. במקביל לעבודתי למדתי הנחיית הורים, תחום שקרוב לליבי, ועם הזמן התחלתי להנחות קבוצות הורים. במשך השנים למדתי שיטות טיפול רבות ושונות (גשטאלט, שיטת העבודה של ביירון קייטי, התמקדות, תיפוף – eft והמצפן), שעזרו לי בעבודה עם אנשים ואפילו עם עצמי.
לפני כשנה כתבתי ופרסמתי ספר ושמו "ילד שווה – לא פחות ולא יותר", שבו שיתפתי את הקוראים בתחושת ה"שווה פחות" שחוויתי בילדותי, ובאופן שבו היא הלכה והתפוגגה בעקבות תהליכים שעברתי במשך השנים. היה חשוב לי לשתף בתובנות שעזרו לי להשתחרר מתחושה זו, הנפוצה ומוכרת בקרב ילדים ומבוגרים.
גם הפעם חשוב לי לשתף בחוויותיי אנשים הנמצאים במצבי, שתומכים בבן-זוג (או בבת-זוג) החווה דיכאון או כל מחלה קשה אחרת.
הפעם הראשונה שבה עמי חווה דיכאון הייתה כשהיה בשנות הארבעים לחייו.
שנינו הרווחנו יפה, דבר שאיפשר לנו לחיות ברווחה. אך אז הגיעה תקופה שבה הרגשתי שאני לא אוהבת את מקום העבודה שלי ורציתי לקחת לי חופשה לזמן מה.
הייתי בטוחה שנסתדר כלכלית באמצעות ההכנסות של עמי. הוא נתן את הסכמתו לכך, אבל כשיצאתי לחופשה הוא נבהל מאוד.
הביטחון של ההכנסה הקבועה שלי כבר לא היה, ובעמי התעורר פחד גדול שלא איפשר לו להמשיך בעבודתו כפי שהיה רגיל, וכך החל מעגל של פחד וירידה בתפקוד בעבודה, שהוביל להכנסה נמוכה יותר.
התקופה הקשה הזו גרמה למתחים בינינו, ורק לאחר שפנינו לטיפול, הבנו שהוא סובל מדיכאון.
הפעם הראשונה הייתה קשה במיוחד, כי לא ידענו הרבה על התופעה ולא היו לנו כלים להתמודד איתה.
בתקופה זו חשבתי על פרידה, אך הבנתי שלמרות הקושי, אני בוחרת בו כבן-זוגי להמשך החיים.
באותה תקופה למדתי דברים רבים על בן-הזוג שלי. כל מה שלמדתי עליו היה אנושי ונוגע ללב, גם אם לפעמים הוא עצבן אותי ורציתי להרוג אותו.
הבנתי שמכיוון שהוא גדל במשפחה דלת אמצעים, ומכיוון שהוא זכר את הזמנים האלו כקשים במיוחד לאביו, שרצה כל כך לתת לילדיו את כל מה שצריך ולא הצליח, הוא בעצם שִחזר את הזמנים האלו תוך כדי סבל גדול.
גם לו היה חשוב כל כך לתת לילדיו את כל מה שירצו ויצטרכו. הוא עצמו היה מוכן לחיות באוהל, אבל היה חשוב לו לתת לילדים את כל מה שתכנן וחלם, ופתאום הגיעה תקופה שבה היכולת החשובה הזו הייתה מאוימת מאוד.
גם כשלמדתי בקורס מטעם לשכת העבודה ואחר כך קיבלתי משכורת חודשית לא רעה, הוא לא נרגע והמשיך לסבול מדיכאון.
כשהבנו שמה שהוא עובר זה דיכאון, פנינו לפסיכיאטר שליווה אותנו במשך שנים רבות בתקופות נוספות של דיכאון וסייע לנו באמצעות כדורים ושיחות.
עמי התגבר על הדיכאון הראשון בעזרת הכדורים או בעקבות חזרתי לעבודה מסודרת וקבועה, ואולי בגלל הצירוף של שני הדברים.
במהלך השנים חווינו את תופעת הדיכאון פעמים אחדות, בדרך כלל בזמנים שבהם הוא הפסיק לקחת את התרופות. כשמגיעים ימים טובים יותר, אנשים רבים הסובלים מדיכאון, חושבים שהכדורים כבר מיותרים, ומפסיקים לקחת אותם כדי לא לסבול מתופעות הלוואי.
הפסקת לקיחת הכדורים נעשית על ידם בדרך כלל מבלי ליידע את המשפחה הקרובה ואת הרופאים. כשהדיכאון חוזר ומתגלה עניין הפסקת הכדורים, עולה אצל בן-הזוג, נוסף על הקושי, כעס גדול. כך לפחות זה היה אצלי.
למעשה, ניתן לומר שחיינו שני סוגים של שגרה: שגרה רגילה ושגרה של תקופות הדיכאון.
המעבר משגרת הדיכאון לשגרה הרגילה היה, כמובן, קל יותר מהמעבר מהשגרה הרגילה לשגרת הדיכאון, אבל גם בתקופת הדיכאון היו כמה דברים מבורכים. אחד ההבדלים הבולטים בין שתי השגרות היה המצב הכלכלי שהוחמר בזמן הדיכאון, הן מכיוון שעמי הרוויח פחות והן מכיוון שראייתו את המצב הייתה "שחורה" יותר מכפי שהמצב היה באמת, והיות שהוא היה האחראי העיקרי לכסף במשפחה, הוא הצליח להשפיע על כולנו והתגייסנו להתנהל בחסכנות רבה. בכך הייתה גם ברכה, כי הפכנו למסתפקים במועט, לצנועים, לתחרותיים פחות, ואני זוכרת שהייתה לכך השפעה חיובית במיוחד בנושא גידול הילדים, כי היה לכך ערך חינוכי.
היו גם התחשבות ואכפתיות. לא שיתפנו את הילדים בכל הפרטים, ניסינו להתאים את המידע לגילם הצעיר, אבל הם היו מודעים למה שקורה, גילו אכפתיות רבה ורצו לעזור ולשמח את אביהם.
וקצת עלינו כמשפחה:
יש לנו שלושה ילדים ושמונה נכדים. ילדינו אינם גרים קרוב אלינו, אך היחסים בינינו קרובים מאוד ולכן אנו זוכים לתמיכה גדולה מהם.
חשוב לי לציין שעמי הוא אדם שמח וטוב לב בבסיסו, למרות הדיכאון שתוקף אותו לעיתים, ושהוא גידל את ילדינו באהבה גדולה ותמך בהם, ולשמחתי, הוא זוכה היום לתמיכה ולאהבה רבה בחזרה.
אז מה זה דיכאון?
לפי מילון אבן שושן, דיכאון הוא "שיברון רוח". איזו הגדרה קשה. רוח האדם, שהיא הדבר החזק ביותר שבאדם, נשברת.
זה לא אומר שלא ניתן לתקן אותה, אבל בזמן דיכאון הרוח פשוט שבורה, וכשהרוח, שהיא הדבר המרכזי שבאדם שבורה, אז הכול שבור.
בספרו "חשכה נראית" מתאר ויליאם סטיירון* את הדיכאון כמשהו שאי אפשר לתאר אותו למישהו שלא חווה אותו. ובכל זאת, הוא משתמש בתיאור הבא:
"התחלתי לגלות כי זרזיפי האימה האפורים היורדים עלינו בהשפעת הדיכאון מקבלים איכות של כאב גופני, אולם אין זה כאב שאפשר להגדירו מיד, כמו זה של רגל שבורה. אולי יהיה מדויק יותר לומר שכתוצאה מאיזה תעלול מרושע שהנפש מעוללת למוח החולה שבו היא שוכנת, הייאוש מתחיל להידמות למצוקה הנוראה שאנו חשים כשאנו כלואים בחדר שחיממו אותו יתר על המידה, ומכיוון שאף רוח קלה אינה מגיעה אל הקלחת הזו, ואין כל פתח מילוט מהכלא המחניק הזה, יהיה טבעי לגמרי שהקורבן יתחיל לחשוב על חידלון ועל מוות בלי הרף". (עמוד 64).
קטע נוסף בספר "חשכה נראית" מבטא את הניסיון להסביר כמה שונה חוויית הדיכאון מכל חוויית כאב אחרת:
"השעה הייתה אחרי ארבע והמוח התחיל להיכנס לתוך המצור המוכר שלו: בהלה ופיזור, ועימם התחושה כי תהליכי החשיבה שלי אפופים במין רעל ובנחשול חסר שם שהרס כל אפשרות לתגובה של שמחה כלפי העולם החי.
באופן ממוקד יותר פירוש הדבר הזה הוא, כי במקום עונג הרגשתי בנפשי תחושה שהייתה קרובה לכאב ממשי, אם כי שונה ממנו באופן שאי אפשר לתארו.
העניין הזה מוביל אותי להעיד שוב על טבעה החמקני של המצוקה מן הסוג הזה. העובדה שהביטוי 'שאי אפשר לתארו' אכן מופיע כאן אינה מקרית, מפני שאנו חייבים להדגיש את הנקודה הבאה:
אילו הכאב היה משהו שניתן בפשטות לתיאור, רוב הסובלים מן המחלה העתיקה הזאת היו מסוגלים לתאר בפני חבריהם ובפני אהוביהם (אפילו בפני הרופאים שלהם) כמה מן ההיבטים של העינוי שהם חשים, וכך אולי להשיג לעצמם את ההבנה שכל כך חסרה בדרך כלל; חוסר הבנה אשר כזה הוא בדרך כלל לא תוצאה של מחסור באהדה, אלא של חוסר היכולת הבסיסית של אנשים בריאים לדמיין לעצמם סוג של עינוי שהוא כה זר לחוויות היומיום.
במקרה שלי, הכאב קשור באופן מאד ברור לטביעה או לחנק – אלא שאפילו הדימויים האלה מחטיאים את המטרה". (עמוד 27).
ויליאם ג'יימס, שנאבק בדיכאון במשך שנים רבות, ויתר על הניסיון להסבירו באופן נאות, ואפשר להבין מדבריו שהוא מסיק שהדבר כמעט בלתי-אפשרי; וכך הוא כתב בספרו "החוויה הדתית לסוגיה"*: "זהו סבל ממשי ופעיל, מין כאב עצבים נפשי אשר לחלוטין אינו מוכר בחיים הנורמליים".
* * *
בספר "נפש לא שקטה"* מופיע התיאור הבא:
"לא הייתי מוכנה לעבור שוב מצב ממושך של דיכאון עמוק. הוא מקיז את הדם ממערכות יחסים, בגלל החשדות, היעדר האמון והביטחון העצמי, אי היכולת ליהנות מהחיים, ליהנות או לדבר או לחשוב בצורה נורמלית, התשישות, ביעותי הלילה, פחדי היום.
אי אפשר לומר אפילו דבר אחד בזכות הדיכאון, למעט זאת שהוא מאפשר לך לחוות איך זה להיות זקן וחולה, לגסוס, להיות איטי במחשבה, להיות חסר חן, ליטוש וקואורדינציה, להיות מכוער, להיות חסר אמונה באפשרויות של החיים, בהנאות המין, בנפלאות המוסיקה, או ביכולת לגרום לעצמך או לאחרים לצחוק.
אנשים אומרים לפעמים שהם יודעים איך זה להיות בדיכאון, מפני שעברו גירושין, איבדו את מקום העבודה, או נפרדו ממישהו, אבל החוויות האלו מלוות ברגש. הדפרסיה לעומת זאת היא שטוחה, חלולה ובלתי נסבלת. היא גם מעייפת מאד. אנשים אינם מסוגלים להיות במחיצתך כשאתה בדיכאון.
הם אולי חושבים שהם מוכרחים, והם עשויים אפילו לנסות, אבל אתה יודע והם יודעים, שאתה מייגע בצורה שלא תיאמן..." (עמוד 161).
* * *
כמה מדויק...
שאלתי את עמי איך הוא מתאר את הדיכאון שלו, וביקשתי ממנו שינסה לתאר אותו בלשון ציורית.
וכך הוא תיאר אותו: "זה כמו להיות במקום חשוך מתחת לאדמה, ולדעת שגם אם אצא משם יגיע הסוף, אין שום אור, חשכה טוטלית. וכמה שישכנעו אותי שמעל האדמה יש אור, אני יודע שאין."
או: "אני נמצא בשואה ויודע שההמשך יהיו תאי הגזים, אין שום סיכוי לצאת מכאן."
חברתי שחוותה דיכאון תיארה זאת כך:
"פתאום, יום אחד, אני קולטת שאני לא כתמול שלשום. התחילו מחשבות נגטיביות ועצובות שאפילו לא קשורות למציאות שלי. כל רגע נתון המוח שלי התרכז רק במצבים עצובים ונואשים, שום דבר שמח ואופטימי לא חדר אלי. רוב הזמן הפנוי בהיתי. לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות שום דבר מעבר לחובות החיים המינימליות. איבדתי תיאבון ורזיתי 12 קילוגרם בחודשיים. אז הבנתי שהמצב לא טוב ושאני חייבת עזרה. הלכתי לרופא ששלח אותי לבדיקות מקיפות שהיו תקינות. הלכתי גם לפסיכיאטר שרשם לי תרופות שלא עזרו באופן מיידי. במקביל, המשכתי לחפש טיפול מתאים. עברתי כל מיני מטפלים שלא עזרו לי ולא התחברתי אליהם.
כך עברה כמעט שנה ולא ראיתי שיפור גדול. רוב הזמן הייתי בבית והרגשתי כאילו בתוך קונכייה גדולה, עמוקה וחשוכה. לא ראיתי שום אור באופק.
עשיתי הכול כאילו על טייס אוטומטי. המשכתי לעשות פילאטיס כל יום והלכתי לעבודה שהצילה אותי קצת מעצמי. הבנתי שאני צריכה עזרה מקצועית."
כל אחד מאיתנו חווה לפעמים רגעים שבהם עצוב לו, ריק לו, משעמם לו, וישנם עוד רגשות לא קלים, אך זה לא דיכאון.
כשזה קורה לי, אני קוראת לזה דיכי (דוקי בדיכי). זה קשה, אבל זה עובר.
דיכאון זה לא דיכי, אף על פי שיש סוגים שונים של דיכאון. אני מתכוונת לדיכאון שאורך חודשים ושבמהלכו האדם מרגיש שהוא בחושך.
יש דיכאונות שנובעים מנסיבות החיים הקשות, כמו למשל בעקבות אובדן של אדם קרוב, גירושין, פיטורין, הפסד כלכלי גדול, ועוד. דיכאון כזה נראה לנו טבעי, ואפילו נתפלא אם האדם יעבור אירוע כזה בלי שיחוש דיכאון (כמובן, יש גם אנשים ששום אירוע קשה לא יגרום להם לדיכאון. הם ימצאו את הדרכים להתמודד עם האירוע, למרות הקושי, הכאב והסבל שהם חווים).
עמי חווה אובדן קשה של אמו האהובה בגיל ארבע, גיל שבו האם היא משמעותית ביותר, ואולי האובדן הזה נתן את אותותיו בגיל הרבה יותר מבוגר בצורה של דיכאון.
יש גם דיכאון שלא ברור מהו המקור שלו, וכמה שנפשפש וננסה להבין, לא נצליח. דיכאון כזה נוטה גם לחזור מדי פעם בפעם. במקרים כאלו נוטים להגיד שהוא גנטי, שיש מחסור כימי מסוים במוח.
במקרה של עמי, אמנם ידענו מתי הדיכאון התחיל וחשבנו שיש לכך קשר לפחד מנפילה כלכלית, אך מעולם לא היינו בטוחים בוודאות שאכן זו הסיבה היחידה לכך, והבנו שכנראה גם לגנטיקה היה חלק בכך.
אני יכולה לומר בוודאות שכשעמי לא היה בדיכאון, שום אירוע קשה, למשל, פטירת אחת מאחיותיו האהובות, לא הביא אותו למצב של דיכאון, ובתקופות שבהן היה בדיכאון שום אירוע משמח, למשל, הולדת נכדים, לא הוציא אותו מהדיכאון.
היות שיש לנו ניסיון עם תחלואים קשים אחרים, אני יכולה להגיד בביטחון שהדיכאון הוא התחלואה הקשה ביותר שחווינו. עמי היה חולה סרטן במשך כמה שנים, עבר ניתוחים רבים בחייו, נפל מסולם ושהה במשך שבעה חודשים בבית חולים כשהוא על סף כריתת רגל בגלל סיבוכים, ובכל זאת הקושי בתקופות האלו לא היה דומה כלל לקושי בזמן דיכאון.
זהו מין מצב מוזר, כי האדם ששרוי בדיכאון מהסוג שאינו מתרחש בעקבות אירוע קשה, נראה לסובבים אותו כאדם שאין לו, לכאורה, שום בעיה רצינית. יש לו עבודה, יש לו משפחה, מצבו הכלכלי תקין, אף אחד יקר לו לא מת, ובכל זאת הוא סובל כל כך. זה לא ברור לעיתים לאנשים סביבו ולכן תגובותיהם יכולות להיות, למשל: "מה אתה עושה עניין?"; "קח את עצמך בידיים"; "תראה את יעקב שפיטרו אותו/שנהרג לו הבן והוא מתפקד", וכולי.
הערות כאלו ממש לא עוזרות, כמובן, או עוזרות לכמה דקות, ומשאירות את הסובל מדיכאון לבד, בלתי מובן ובהרגשה שהוא "סתם עושה עניין".
אז מה מאפיין את הדיכאון? ומה נלווה לדיכאון?
אפריד בין מאפייני הדיכאון והתופעות הנלוות המתקיימות אצל האדם הסובל ובין התופעות הנלוות המתרחשות אצל בן-הזוג.
א. מה חווה האדם המדוכא?
המאפיין המרכזי של הדיכאון אצל האדם המדוכא הוא עצב גדול, חוסר רצון וחוסר חשק לעשייה כלשהי, חוסר תיאבון, קושי להירדם, תחושת חוסר ערך וחוסר תקווה לשינוי, גם אם כבר חווה דיכאון בחייו והצליח לצאת ממנו. הדיכאון הוא, לעיתים, ארוך ונמשך חודשים ואף שנים.
פעמים רבות מופיע רצון למות, שבדרך כלל אינו ממומש, אך במצבים קיצוניים רצון זה עלול לצאת לפועל.
הרגשות הדומיננטיים הנלווים לדיכאון אצל האדם הסובל ממנו, הם:
תחושת בושה – כמעט כל הסובלים מדיכאון מתביישים בו, ולכן אינם משתפים אחרים במצבם או משתפים רק את הקרובים להם ביותר. אני חושבת, שהקושי העיקרי הנלווה לדיכאון הוא הבושה. משום מה, אף שהדיכאון נפוץ מאוד בשנים האחרונות ואנשים רבים כל כך עושים שימוש בתרופות להעלאת מצב הרוח, זהו נושא שאין מדברים בו ואין משתפים בו. אם במחלות אחרות האדם הסובל זוכה לסימפטיה, להתעניינות ולביקורים לרוב, בדיכאון האדם הסובל מרגיש שהוא לבד, והבושה היא תמיד תוספת מכובדת לסבל.
עמי תיאר את תחושת הבושה שלו כך: "אני מתבייש בעצמי, אני מרגיש אפס, לא ראוי, כמו סמרטוט, כאילו יש עלי אות קין. כולם רואים בדיוק מה קורה לי, איך אני מסתובב חסר ביטחון בעולם."
אם הבושה היא גורם דומיננטי כל כך בזמן דיכאון, משמע שהאדם חש פחות ערך, "לא שווה", פחות מאחרים. יש קשר ישיר בין דיכאון ובין תחושת הערך של האדם. בנושא של תחושת הערך העצמי עסקתי בהרחבה בספרי הראשון, "ילד שווה", שסייע לאנשים רבים לשפר את תחושת הערך שלהם ולהרגיש שווים יותר.
תחושת אשמה – אנשים רבים הסובלים מדיכאון חשים אשמה על הסבל שהם גורמים לסביבתם הקרובה. ביקשתי מעמי שישתף אותי בתחושת האשמה שהוא חש, והוא סיפר: "האשמה הגדולה ביותר שאני חש היא לגבי הדור הבא. אני ממש מרגיש אשמה נוראית ופחד גדול אם אחד מצאצאיי יסבול מדיכאון. אני פשוט לא יכול לשאת את המחשבה הזו שמישהו מהם יסבול וזה בגללי."
אשמה נוספת אך קשה פחות הוא חש בעקבות כך שכל הזמן אנחנו דואגים לו, עסוקים בטיפול בו, משקיעים זמן וכסף רב כדי להוציא אותו ממצבו. למעשה, הוא מרגיש שהוא "עצר לנו את החיים".
תחושת קנאה – האדם הסובל מדיכאון חש בדרך כלל שכולם ממשיכים בחייהם, ואילו אצלו החיים נעצרו. ביקשתי מעמי שישתף אותי גם בתחושה זו, והוא אמר:
"אני מקנא בכל אדם. אני הולך ברחוב ורואה אנשים שאני לא מכיר ואומר לעצמי: איזה כיף לו, גם אם קשה לו הוא מתמודד. אני לא מסוגל לעשות כלום. זו תחושה כל כך קשה לקנא. כשהחברים באים, אני גם שמח שבאים להיות איתי ואני גם מקנא. אני רואה אותם עסוקים, עובדים, נוסעים לטייל, ואצלי כלום כלום כלום."
תחושת חרדה – פעמים רבות מלווה הדיכאון בהתקפי חרדה. החרדה היא כמו בת הדודה של הדיכאון, היא מאותה המשפחה, וכשהיא מתלווה לדיכאון זה כמו גיהינום בריבוע. לעצב העמוק של הדיכאון מתווספים רגעי חרדה, מעין פחד אימתני מפני המוות, או מפני דברים אחרים שלעיתים אפילו אינם ברורים. עמי סיפר: "הרגשתי אבוד, מפוחד, מבוהל, אין טעם להמשיך לחיות כך. זה כל כך קשה להיות בחרדה. אני רועד בכל הגוף. זה ממש משהו לא מהעולם הזה, כאבים בנשמה ובכל הגוף."
תחושת הבדידות – כולנו מכירים את תחושת הבדידות וחווים אותה מדי פעם, אך אצל האדם הסובל מדיכאון תחושת הבדידות נמשכת כל הזמן, גם כשהוא עטוף ביקרים לו.
לדברי עמי: "אני מרגיש לבד במלחמה, המשפחה נמצאת איתי ותומכת בלי סוף, אבל אני רוצה יותר תמיכה והתעניינות מהסביבה. שישאלו אותי מה קורה איתי מתוך אכפתיות ושאני ארגיש שמי ששואל ומתעניין, באמת חשוב לו."
ב. מה חווה בן-הזוג?
חשוב לי לתאר מה חווה בתהליך גם בן-הזוג, כי אני עצמי שייכת למחלקה הזו. בדרך כלל, כשאחד ההורים סובל מדיכאון, גם הילדים מעורבים במה שקורה ו"מגויסים" לטיפול במצב, אבל עוברים עליהם דברים שונים מאלו שעוברים על בן-הזוג (כוונתי היא לתקופת הדיכאון האחרונה שבה הילדים שלנו כבר היו בעלי משפחות, ולא לתקופות הדיכאון שבהן הם עדיין היו בבית).
הילדים דואגים מרחוק. ייתכן שהם דואגים אף יותר מבן-הזוג, כי כך קורה באופן טבעי כשנמצאים במרחק מנשוא הדאגה, אבל עם זאת, הם עסוקים יותר בחיים שלהם.
לבן-הזוג, גם אם הוא עסוק בעבודתו, דבר שהוא חשוב ויכול לעזור לו, כמובן, יש כל הזמן "עבודה נוספת".
אני חושבת שהעול הכבד ביותר נופל על בן-הזוג, הן מבחינת האחריות שהוא נוטל על עצמו בתחומים שונים, והן מבחינה רגשית: תחושות הכובד, הדאגה והעצב המשתלטות על הבית.
בדרך כלל אצל בן-הזוג מתעוררים רגשות מורכבים ומנוגדים.
מצד אחד, חיים בצל דאגה, פחד, לחץ, כעס, עצב, בושה, אשמה ואפילו שנאה, ומצד שני אכפתיות, אמפתיה וחמלה, המדרבנות לנסות לעודד ולעזור.
כשאני מנסה לתאר את רגשותיי, אני יכולה לראות, שבכל פעם שהתחילה תקופה של דיכאון אצל עמי, נבהלתי. הבנתי מיד שיוצאים מהשגרה ונכנסים לתקופה לא ידועה של חיים אחרים. אך ככל שהתקופות האלו חזרו בחיינו, כך פחתו הרגשות מהסוג הראשון שתיארתי, ועלו הרגשות מהסוג השני.
הייתי מבוהלת פחות, ידעתי בפני מה אני עומדת, ידעתי שהילדים תומכים, ידעתי שאני יכולה, וידעתי שזה זמני, שיגיעו שוב ימים טובים.
ג. התופעות הנלוות הדומיננטיות אצל בן-הזוג, וכפי שאני חוויתי אותן הן:
תחושת בושה – פעמים רבות גם בן-הזוג של האדם שסובל מדיכאון חש בושה.
זכור לי שבדיכאונות הראשונים של עמי אכן חשתי בושה. עמי לא התנהג כמו הגבר שאיתו התחתנתי. כשהיינו מבלים עם חברים קרובים שידעו על מצבו, היה לי קשה כי כולם שמחו וצחקו ואילו עמי היה שקט והרגיש לא בנוח, וכשבילינו עם חברים שלא ידעו על מצבו, פחדתי שמא ירגישו במשהו. התביישתי גם מכיוון שחשתי שייתכן שזה מצביע על הכישלון שלנו כזוג, כישלון בתמיכה ההדדית בזמני משבר, או אולי כישלון בהתאמה בינינו, ושאולי זה לא בן-הזוג שאיתו אני רוצה להמשיך לחיות.
האשמה – אנחנו, בני האנוש, מורגלים להאשים את האחר. כך גדלנו. לכן כשבן-הזוג שלנו בדיכאון, קל מאוד לפנות אליהם בהאשמות. ההאשמות הקשורות בדיכאון באות לידי ביטוי בדרך כלל במשפטים כמו: "תראה למה אתה גורם לנו", "הכול בגללך". החיים אכן נעצרים ואי אפשר לעשות כל מה שתכננו, ובמצב כזה מאוד קל להאשים.
תחושת אשמה – גם להרגיש אשמה אנחנו רגילים. זהו עולמנו. ובזמן כזה עולות מחשבות כמו: אולי זה בגללי, אולי תרמתי במשהו לכך? ואם זה בגללי, מה אוכל לעשות כדי לתקן?
תחושה של כעס – עלולה לעלות פעמים רבות ובדרך כלל היא מופיעה פתאום, ללא שום הכנה. אני יכולה להיות רגועה ושלווה ופתאום הכעס "נוחת".
תחושת הכעס מביאה למחשבות כגון: "אתה עוצר לכולנו את החיים"; "כולנו סביבך כל הזמן עמלים ודואגים ואתה די מתפנק", ועוד.
תחושת המשא הכבד – היו פעמים שבהן הרגשתי שאינני יכולה להכיל עוד, שהמשא כבד מדי. כמה קשה לסחוב את העגלה הזו, ויחד איתה מופיע הרצון שישימו לב גם אלי, שיתעניינו בי, שישאלו, שיבינו אותי, שיאהבו אותי.
תחושות העצב, הצער, הכאב – תחושות אלו קיימות כמעט כל הזמן, כי לראות מישהו יקר לנו שסובל וכואב ואי אפשר לעזור לו, זו תחושה קשה במיוחד, וככל שהתקופה מתארכת, כך קשה יותר.
עצוב לי על עמי שסובל כל כך. כואב לי על הילדים שרואים אותו, ורוצים לשמח אותו אך לא מצליחים.
וכואב לי גם עלי. אני אוהבת מאוד לשמוח ולצחוק, ואינני יודעת אם נכון יותר להתאפק ולא לשמוח ולצחוק בקרבת האדם השרוי בדיכאון, ואולי נכון יותר לשמוח ולצחוק לידו. אבל פעמים רבות קשה לי להיות שמחה במחיצתו, ואני חוששת שמא זה יחמיר את מצבו ויגרום לו לתחושות קשות יותר.
* ויליאם סטיירון, "חשכה נראית", מאנגלית: יהודה מלצר, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים.
* ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה", הוצאת מוסד ביאליק, 1949.
* קיי רדפילד ג'יימיסון, "נפש לא שקטה", הוצאת מטר תל אביב, 1996.
