1
אלסבת' פרננדז נכנסה לקתדרלת קרס, כשהיא מחזיקה בזרועו של בן דודה, דומיניק. לא היה לה מושג למה הוא אחז בה חזק כל כך. היא שיתפה פעולה עם רצונו להשיאהּ לנסיך אמדאו. היא תמיד הייתה צייתנית. כמלך של נסיכות מולדתה, מונט-קלייר, מילתו של דומיניק היא החוק, במיוחד לבנות משפחתו.
הנסיך החתיך שלה – שהיא פגשה רק פעם אחת, במסיבת טרום-החתונה שלהם – עמד מרחוק. כמו כל דבר אחר בחייה, נישואיהם סוכמו מבלי לשאול לדעתה של אלסבת', אבל כשהאיש שהופקד על המשא ומתן טרם הנישואים שאל אותה בפרטיות אם היא מוכנה לנישואים האלה, היא לא היססה להגיד כן. בשיא הכנות, הנסיך שלה היה יכול להיות הגבר הכי מכוער בעולם והיא בכל זאת הייתה מסכימה להינשא לו, ולמזלה, הוא הנסיך החתיך ביותר באירופה.
הוא היה גבוה כל כך! היא התפעלה מהפרש הגבהים ביניהם ושמחה בסתר ליבה שהוא מתנשא מעל לגובהו של דומיניק. נראה שלא היה עליו גרם אחד של שומן, בניגוד לבן דודה השמן ולרוב חברי בית פרננדז, שאהבו לזלול. לנסיך שלה – ואלסבת' התייחסה אליו כנסיך שלה, בפרטיות, באושר, מאז קיבלה את הפקודה להינשא לו – היה גוף קשה ושרירי. מפוסל. גם פניו היו מפוסלות בקו הלסת המסותת, בקשת הרחבה של שפתו העליונה ובאף הארוך והישר.
היא קיוותה שהוא יהיה בעל אדיב. או לפחות, אדיב כמו שנסיך מלכותי יכול להיות, בהיותו רגיל שהמילה שלו היא החוק. אלסבת' ידעה שחובתה כאשת מלך לעתיד היא לתמוך בבעלה בכול, לדבר רק כשמדברים איתה, ולעולם לא להביע דעה על כל דבר חשוב יותר מסידורי פרחים, לעולם לא לחלוק על בעלה בפומבי או כשהיו לבד, והכי חשוב, להביא ילדים ככל שירצה בעלה. היא התפללה שהיא פורייה. היא תשנא לאכזב אותו בכל נושא, אבל הכישלון להרות ייחשב כבלתי נסלח ועלול לגרום לגירושיה ולשליחתה חזרה למונט-קלייר. זה קרה לדודתה. אחרי שלוש שנים של נישואים ללא ילדים, היא גורשה והוחלפה במודל חדש.
אנא עשה שאוכל לתת לנסיך שלי ילדים. אל תיתן לו תירוץ לשלוח אותי חזרה למונט-קלייר.
מאז מסיבת טרום-החתונה שלה, התפללה מדי לילה שאלוהים יעניק לנסיך שלה ילדים, ואז עצמה את עיניה ונרדמה, כשהיא רואה באושר בעיני רוחה את עיניו הירוקות והצלולות ואת הריסים השחורים המקיפים אותן, ומדמיינת מה תהיה ההרגשה כשהשפתיים המלאות האלה ינשקו את השפתיים שלה ומה תהיה תחושת שערו השחור והעבה בין אצבעותיה.
הדחף לרוץ במעבר אל הנסיך שלה היה חזק, אבל אלסבת' שמרה על קצבה היציב כשהזכירה לעצמה שכשתעזוב את הקתדרלה הזו, לא תהיה יותר תחת שליטתו של דומיניק.
אף שידעה היטב מהו הדימוי הציבורי של משפחת המלוכה הברוטית ועל פעולתה של המלכה השלטת להבטיח את הרלוונטיות שלהם במאה העשרים-ואחת, ידעה מעט על פעולתו הפרטית או איזה אדם היה הנסיך שלה, מאחורי דלתיים סגורות. לא משנה מה צופן לה העתיד, הוא לא יכול להיות גרוע יותר מחייה בבית פרננדז. אלוהים לא יהיה אכזרי כל כך. נכון?
אמדאו התבונן בכלתו עושה את דרכה בשלווה במורד המעבר אליו, כשזרועה שלובה בזרועו של האדם לו בז כל כך, והקפיד להסתיר את הסלידה שלו משניהם. הדבר החיובי היחיד שהוא קיבל מהאיחוד הזה היה שאלסבת' הייתה יפה. יפה מאוד, הודה בחוסר רצון. שערה הבלונדיני המשיי היה אסוף באלגנטיות הרחק מפניה היפות והאובליות, וכשהיא התקרבה אליו, ההתרגשות הייתה ברורה בעיניה הכחולות הגדולות ובחיוך פיה הרחב והמלא.
היא הראתה אותה התרגשות במסיבת טרום-החתונה שלהם, בפעם האחת והיחידה בה פגש אותה. ובכל זאת, למרות כל החיוכים שלה, שהפכו מהר מאוד לצורמים, היא בקושי אמרה מילה. אף לא פעם אחת פתחה בשיחה. היא ענתה לשאלות שנשאלה בחיוך שלא ירד מפניה, אבל נראה שלא הייתה לה דעה או רעיון אחד בראשה.
כשהוא כבר מרגיש בחילה על שנתקע עם אישה מבית פרננדז לשארית חייו והפך לקרוב משפחה של דומיניק הרודן, הנרקיסיסטי, המגלומני, העובדה שכלתו הייתה פרח קיר קמל רק הוסיפה לסלידה שלו מהמצב. אך לא הייתה אלטרנטיבה אחרת, מאחר ששתי האומות שלהם היו על סף סכסוך כלכלי ומלחמה דיפלומטית עוצמתית. אחיו של אמדאו הציתו את האש. ואז, בדיוק כשהושגה שליטה על המצב, אחותו ליבתה אותו מחדש. נישואים אלה היו הדרך היחידה לכבות את האש. למען העם שלו, למען המלוכה שביום מן הימים הוא יעמוד בראשה ולמען משפחתו, אמדאו היה מוכן להינשא לבת דודתו של אויבו. כל חייו הוקדשו לעשות את הטוב ביותר עבור המלוכה, כשנטיותיו ורצונותיו האנושיים נדחקים הצידה.
אם אחיו היו מוותרים על רצונותיהם או נטיותיהם בצורה יעילה יותר, הוא לא היה עומד כאן, עכשיו.
כלתו הגיעה אליו.
כיורש העצר, אמדאו ידע תמיד שבבואו לבחור כלה, הדבר החשוב ביותר הוא התאמה. אחרי הכול, אשתו תהיה יום אחד המלכה ודמות ייצוגית לאומתו הנהדרת. יכולת הרבייה הפוטנציאלית של אלסבת' הפכה אותה מתאימה מאוד לתפקיד. עם זאת, הוא ציפה להתחתן עם מישהי שהוא יוכל לחבב ולכבד, מישהי שייהנה מחברתה. מבין שלוש התכונות הללו, אלסבת' לא התאימה לאף אחת מהן.
כשהוא מודע לכך שהאירועים המפוארים ביותר משודרים לכל בית בקרס שלא יצא אל הרחובות ולבתיהם של איטלקים ואירופיים אחרים, הושיט את ידו אל ידה הקטנה והעניק לה חיוך מיומן. בעיניים תכולות נוצצות בבהירות, כמו היהלומים שעל הנזר שלה, היא החזירה לו חיוך, בהתלהבות שגרמה לבטנו להתהפך. אך כשלמעלה ממאה מיליון עיניים צופות בתגובתו, הוא הסתיר את התגובה שלו, שיחק מול המצלמות ואמר בכנות, "את נראית יפהפייה."
היא הסמיקה למחמאה, באופן שהיה בטוח שהמצלמות יאהבו. אין ספק שהמצלמות כבר העריצו אותה. הוא יכול היה לדמיין את ההערות של הכתבים המתלהבים משמלת הכלולות היפהפייה שהכלה לבשה, שהייתה לבנה ועשויה מתחרה וממשי והדגישה אך לא חשפה את החזה הנדיב שלה – אף שמץ למחשוף לא הוצג – והבליטה את מותניה הדקים לפני שהחצאית התרחבה וכיסתה את חלקה התחתון בצורה דמויית מניפה.
כשידיהם שלובות זו בזו, הם הפנו את גבם להמון הקהל ופנו אל הבישוף.
אלסבת' מעולם לא קיבלה קריאות עידוד ומחיאות כפיים כאלה. הרחובות שלצידם היו מלאים בחוגגים רועשים כשנכנסה לקתדרלה, אבל כשהם יצאו שוב החוצה, הרעש היה עלול להפיל כל קורת גג.
שורה של כרכרות רתומות לסוסים חיכתה להם. בעלה הרומנטי סייע לה לשבת קודם, ואז, אחרי שהתיישב לצידה, לקח את ידה בידו.
נדמה היה שהמסע חזרה לטירה נמשך נצח, וכך גם מחיאות הכפיים. האנשים האלה היו באמת מאושרים בשבילם, הבינה בפליאה, כששלחה נשיקה לילדה שנופפה על כתפי אביה. אנשי עמו של בעלה הריעו להם כל הדרך עד לשערי הטירה, וכשהגיעו אליה, הלחיים שלה ומפרק היד שלה כאבו מכל החיוכים והנפנופים.
בהרגישה כמו בחלום דמיוני, היא עמדה לצידו של אמדאו כדי לקבל את פני האורחים שלהם, מהאורח הכי חשוב ועד לאורח הלא-כל-כך חשוב. היו כל כך הרבה ראשי מדינות וסלבריטאים מהשורה הראשונה, עד שגגות הטירה היו מלאים בצלפים והשטחים שמסביב היו עמוסים באנשי אבטחה חמושים. אולם בתוך הטירה, חדר הנשפים בו תיערך הארוחה בעלת שתיים-עשרה המנות שלהם נראה כמו תערובת מדהימה של זהב וכסף נוצצים, ואנשי האבטחה שהיו שם הוטמעו היטב ונעלמו ברקע.
היא השתדלה לשים לב לכל פרט כדי שתוכל לזכור את זה בעתיד, כשתרצה, אבל במצב החלומי בו הייתה, הדבר היחיד שיכלה להתמקד בו בבהירות כלשהי היה בעלה החדש. הוא היה פשוט מקסים כל כך! לאחר שחייתה כל חייה בארמון מלכותי שורץ נחשים מקסימים, היא לא הייתה נאיבית דיה לחשוב שקסם אישי הוא יותר ממשחק מול הקהל, אבל הוא היה קשוב אליה ובדק כל הזמן שהיא אוהבת את האוכל ושהיא שתתה מספיק. לא רק שהיה נסיך, אלא אף ג'נטלמן!
עם זאת, המבט הדרוך של אימהּ היה תזכורת לכך שג'נטלמן או לא, לבעלה, המלך לעתיד, היו ציפיות וסטנדרטים שהוא ציפה שהיא תעמוד בהם, ושאלסבת' חייבת לעמוד בהם, מהרגע הראשון. היא לא הייתה טיפשה דיה לחשוב שתוכל לעשות פחות מזה.
שעות לאחר מכן, הארוחה הסתיימה והגיע הזמן לעבור לחדר האירוח, למסיבת קבלת הפנים לחתונה. כשהיא שמחה שאמדאו אוחז בידה, הניחה לו להוביל אותה לשולחן וניסתה לא להתפעל יותר מדי מהאופן בו החדר היה מקושט להפליא. קשת הצבעים שעיטרה את החדר תאמה לחדר הנשפים ובכל זאת, החדר הצליח להיות נוצץ אפילו יותר.
היא צדה את עינה של אשתו של גיסה החדש, שהעניקה לה חיוך קורן כל כך, שהבטן של אלסבת' התחממה בשמחה. לפני כמה חודשים, דומיניק חטף את קלרה והיה מכריח אותה להינשא לו לולא אחיו של אמדאו, מרסלו, הציל אותה ונישא לה בעצמו. אלסבת' פחדה מאוד לפגוש אותה במסיבת טרום-החתונה, אבל חששותיה הופרכו כשקלרה בירכה אותו בשמחה, בלי שמץ של רמז שהיא האשימה את אלסבת' במעשיו האכזריים והלא מוסריים של דומיניק.
גיסתה החדשה, אלסיה, הייתה מאוד חביבה במסיבת טרום-החתונה, אם כי אלסבת' חשבה שהיא נראית קצת לא מרוכזת היום. ואף שימח אותה יותר, שהנשים הנחמדות האלה הן חלק מהמשפחה החדשה שלה. אולי יום אחד, הן גם יהיו חברות שלה. היא קיוותה לכך בכל ליבה. היא קיוותה להרבה דברים.
הנסיך של אלסבת' רכן אליה ומלמל, "הגיע הזמן לריקוד שלנו."
רטט התרגשות חלף בעמוד השדרה שלה, וליבה החל לדהור כשהיא קמה על רגליה. כשידה כרוכה בידו של אמדאו, לקול קריאות העידוד והשריקות מהקהל, שבלע שמפניה כאילו זו עומדת להיעלם ולצאת מהאופנה, צעדה למרכז רחבת הריקודים.
כשידה האחת בידו, הניחה את ידה השנייה בקלילות על הכתף שלו. רטט התרגשות נוסף, עמוק יותר, חלף בגופה כשידו החליקה סביב מותניה ונחה על גבה התחתון.
ליבה הלם חזק ומהר מכדי שתוכל לשים לב לכל דבר אחר מלבד לקצב הבסיסי של השיר הרומנטי לצליליו רקדו, ואלסבת' בקושי הצליחה לנשום. בפעם הראשונה שרקדה עם אמדאו, התרגשה מדי מהמחשבה שהיא עתידה להימלט ממונט-קלייר מכדי שתקלקל את זה ותיצור רושם רע. הפעם, היה לה חודש מאז הריקוד הראשון שלהם, בו לא עשתה הרבה מלבד לחלום עליו. להיות בזרועותיו, כששדיה נצמדים קלות אל בטנו הקשה, כשחושיה מתמלאים בריחו, הספיק לגרום לה לצאת מכלל שליטה.
אמדאו רקד עם אשתו החדשה עד שרחבת הריקודים הייתה צפופה כל כך, שהגוף שלהם נמחץ זה לזה. היא לא הוציאה מילה אחת, רק שמרה על חיוך קבוע, שלא ירד מפניה מאז הגיעה לקתדרלה. האם היו לה בכלל מחשבות בראש היפה הזה שלה, או רק אוויר?
"שנשתה משהו?" הציע והרכין את ראשו אל אוזנה כדי שתישמע אותו מעל לרעש הגובר. ניחוח קל ועדין נסחף אל אפו, שהתאים להפליא לכלתו המשעממת. זה גרם לבטן שלו להתהפך.
"אם אתה רוצה," היא ענתה בשמחה.
הוא חרק שיניים בתוכו והוביל אותה – היא לא עשתה את הצעד הראשון לעזוב את רחבת הריקודים, בדיוק כפי שלא עשתה את הצעד הראשון בשום דבר אחר היום, ותמיד חיכתה שהוא ייקח את המושכות – בחזרה לשולחן שלהם. היא סיימה את כוס היין שלה בארוחת הבוקר של החתונה בסוף המנה הרביעית, אבל לא התאמצה לקרוא לאף אחד מאנשי הצוות הממתין למלא את הכוס שלה שוב. הוא היה בטוח שהכוס הייתה נשארת ריקה לולא היה שואל אם היא רוצה עוד יין. היא הגיבה בחיוך זוהר וענתה, "כן, בבקשה."
עם מי הוא התחתן? עם בובה מהלכת, מדברת ומכנית, כמו הבובה שאחותו נהגה לשחק איתה כשהייתה ילדה?
כשהם הגיעו לשולחן שלהם והוגשו לפניהם משקאות, אחיו, מרסלו, לכד את מבטו והנהנן לרחבת הריקודים. אמדאו עקב אחר המבט שלו וראה את דמותו הגבוהה של גיסם החדש, גבריאל. ברווח שנוצר בין הקהל, ראה הבלחה של אחותם הקטנה והזעירה, עטופה בחוזקה בזרועותיו של גבריאל.
נשיפה קלה של הקלה נמלטה מריאותיו. גבריאל ניהל את המשא ומתן על חוזה החתונה בין אמדאו לאלסבת'. אף היה לו סטוץ עם אלסיה, שהביא להשלכות בצורה של תינוק. אמדאו והוריהם סחטו רגשית את אלסיה להינשא לו. הדבר הסתיים באסון לפני שבוע, כשאלסיה גירשה את גבריאל מהטירה ואמרה לו לא לחזור לעולם. בדרך כלל, היה אמדאו מוודא שהם יחזרו זה לזה לטובת בית המלוכה, אבל אחותו הייתה נסערת כל כך מהרס נישואיה הקצרים, שהפעם, הוא נמנע מלהתערב. האופן שבו חיבקו זה את זה הוכיח לו שהדחף שלו לא להתערב היה נכון, שכן ברור שהם מצאו את דרכם חזרה, בלי העזרה שלו.
הוא לקח לגימה ארוכה מהשמפניה שלו והביט במרסלו תופס בחוצפה בישבן של קלרה, וראה את תגובתה של קלרה – סטירה שובבה על ידו ואחריה, נשיקה נלהבת על שפתיו. הנישואים שלהם היו נישואים שאמדאו סחט אותם רגשית אליהם. כמו אצל אלסיה וגבריאל, הם מצאו אהבה. ואושר. בין מרסלו וקלרה היה אושר שלפעמים קינא בו.
ולפעמים, טעם הקנאה שלו היה מר.
מרסלו הורשה להימלט מגבולות חיי המלוכה במשך עשור. הוא הצטרף לצבא קרס ושגשג בהרפתקאות שהחיים הביאו עליו. אין שום סיכוי שאמדאו היה עושה אותו דבר. הוא היה היורש. כל צעד שצעד וכל מילה שאמר וכל פעולה שעשה, נעשו כשמעמדו וכבוד תפקידו היו בראש מעייניו. זה היה ממש נאיבי מצידו, לו היה מגיע לחלץ אישה חטופה מחלון הארמון במסוק, כפי שעשה מרסלו. שני אחיו חשבו שהוא נוקשה ורואה את עצמו ואת תפקידו ברצינות רבה מדי. אם אכן היה כך, זה היה משום שהוא היה חייב להיות כזה. מסלול חייו נקבע מיום שהרתה אותו אימו, והוא ידע תמיד שסטייה ממסלול זה עלולה להביא את כל משפחתו לסכנה. אחיו לא היו מצפוניים כל כך בהתנהגות שלהם, לאחרונה. השניים, בדרכים שונות, אפשרו לרגשותיהם לשלוט בהם, וההשלכות כמעט איימו על קיומה של משפחתם. הוא זה שהיה צריך לסדר את הבלגן שהם יצרו.
רעם הצחוק של מרסלו למשהו שאמרה אשתו הדהד באוזניו של אמדאו, כשקלט את אחותו גונבת נשיקה מבעלה על רחבת הריקודים.
הוא סיים את המשקה שלו, הביט שוב בפניה הריקניות של כלתו והחזה שלו התכווץ. הוא לעולם לא יהיה חשוף לסוג כזה של רגשות מתבגרים שגרמו לאחיו לאבד את ראשם, אך הוא קיווה ליותר מזה. יותר מפרצוף ריקני מבית פרננדז הנתעב.
לאחר שהמסיבה הסתיימה והנסיך שלה הודה לאורחים שלהם, צעדה אלסבת' במבוך המסדרונות הרחבים אל מגוריהם. היא ציפתה בכיליון עיניים לראות את המרחב הפרטי שיהיה לביתם, שלה ושל בעלה. גודלו והפרופורציות של ביתם, שהיה בצורת ריש בקומת הקרקע של הטירה, לא אכזבו. היא הלכה בעקבות אמדאו וחלפה על פני חדר כניסה גדול אל סלון גדול יותר אפילו, שהיה בעל תקרות גבוהות ומשופע בחלונות מפרץ. היא הופתעה שהמגורים, שהיו מרוהטים בעושר רב בצבעים ורוד וזהב כהים, נראו נשיים כל כך. הניחוח הקלוש של הצבע רמז לה שהוא נצבע לאחרונה.
"מה דעתך?" שאל אותה אמדאו.
כשהיא יודעת שאל לה לומר את האמת, ענתה, "זה יפהפה." היא לא הייתה חולמת להגיד לו שהיא מעדיפה צבעים נועזים וריהוט פחות קיטשי, גם לולא הייתה לה הרגשה שהוא עוצב מחדש כך למענה.
הוא הרכין את הראש בהסכמה ופתח דלת נוספת למסדרון. אינסטינקטיבית, ידעה לאן דלת זו תוביל, ודופק ליבה הואץ.
"חדר השינה הראשי," אמר באדישות ופתח את הדלת בקצה הרחוק.
ומה שראתה גרם לאלסבת', בת דודתו של מלך, מישהי שחיה כל חייה באחד הארמונות היפים האירופה, להתנשף בקול.
החדר היה עצום ובעל תקרה גבוהה, רובו מרוצף ברצפת עץ אלון שהייתה מכוסה בשטיח מעוצב ויפה בצבעי כחול בהיר וזהב. מיטת האפיריון הייתה יצירת אומנות, עטופה בווילונות דמשק תכולים, כשראש המיטה עשוי קטיפה בצבע כחול בהיר ומעליו כרכובי זהב עשויים מברזל יצוק, ולמרגלותיו, שזלונג קטיפה בצבע כחול בהיר. הקירות היו צבועים בצבע קרם, והנברשת הענקית, וכן שאר המנורות, היו עשויים מזהב ומקריסטל. זה היה חדר מתאים למלכה, ובטח ובטח לנסיכה. כשראתה עוד הבלח של צבע מתחת לשכבת הצבע הטרייה, חשבה שאמדאו כנראה ויתר על העדפותיו כדי ליצור חדר במיוחד בשבילה, ואף שהוא רחוק מהעדפותיה ומטעמה האישי, ליבה התמלא בהכרת תודה על שהוא השקיע כל כך הרבה מאמץ כדי להפוך את הבית שלהם לבית שהוא חשב שהיא תאהב ותרגיש בו בנוח. זו הייתה מחווה שהוכיחה שהוא גבר טוב יותר מהגברים במשפחתה.
הוא הצביע על שתי המשרתות שהגיעו בדיסקרטיות בעקבותיהם ואמר לאלסבת', "אני אתקלח בחדרי הרחצה לאורחים, בזמן שאת תתכונני לשינה. אני אצטרף אלייך כשתהיי מוכנה."
היא העלתה חיוך על פניה והקפידה להסתיר את ההקלה שלה, שהוא לא מתכוון לפשוט את שמלת הכלולות שלה בעצמו. עוד סימן שהוא ג'נטלמן! היא ידעה היטב שדומיניק השתמש בבתוליה כאחד מהיתרונות במשא ומתן על הנישואים. גברים, כך הבטיחו לאלסבת', העריכו בתולים בכלותיהם.
לאחר שהשמלה הופשטה, נעטפה במהירות בנייר רך ואוחסנה, אלסבת' התיישבה ליד שולחן האיפור העתיק שלה כשהמשרתת הברישה את שערה. היה משהו רומנטי להפליא בלהכין את עצמה למיטה בפעם הראשונה ככלה, החליטה. כותונת הלילה שאימהּ בחרה עבורה, אף שלא הייתה לטעמה של אלסבת', הייתה אף היא רומנטית. היא הייתה בגזרה צנועה, עשויה מבד משי לבן ובעלת רצועות דקות וצווארון מלבני, ונפלה עד לאמצע השוקיים שלה. כשהיא נזכרת בכותונת בצבע הירוק-מרווה אותה רצתה, שאימא שלה פטרה כ"זנותית" מדי, הזכירה לעצמה את מה שאמרה אימהּ, שזו כותונת הלילה המושלמת לבתולה שמעניקה את עצמה לבעלה. כותונת הלילה הבתולית החמיאה לה מאוד והרגישה נפלא על עורה, כך שאין לה מה להתלונן, אפילו לא לעצמה.
כשגופה ושיניה נקיים, פניה נקיות מאיפור ומלחות, שערה בוהק, והיא לבושה בכותונת הלילה הבתולית והיפה והמצעים מסודרים לשינה, היא הייתה מוכנה.
היא בלעה את גוש הפחד שנתקע פתאום בגרונה וחייכה אל המשרתות. "אתן יכולות לעזוב עכשיו. תגידו בבקשה ל..." היא בלעה שוב. "אנא, אמרו לנסיך שהוא יכול להצטרף אליי."
"תרצי שהווילונות של המיטה יהיו סגורים?" שאלה אחת המשרתות.
כשדמיינה בהתכווצות נוספת של פחד איך תרגיש להיות סגורה במיטת האפיריון ורק לשמוע את אמדאו מתקרב, הנידה בראשה.
כשהייתה לבדה, לקחה נשימה עמוקה ונכנסה מתחת לשמיכות. אחרי שניסתה מספר תנוחות שונות, נשענה בסופו של דבר על ראש המיטה, שילבה את ידיה ברפיון על ברכיה, וכשליבה הולם חזק מתמיד, חיכתה לחתנה.
נדמה היה שההמתנה נמשכה לנצח. ככל שהיא נמשכה זמן רב יותר, העצות המחמירות והקפדניות של אימהּ צלצלו חזק יותר באוזניה. חכי שהוא יעשה את הצעד הראשון. היי צייתנית. עשי מה שהוא אומר לך לעשות. אל תתלונני אם זה כואב.
תני לו תינוק.
נשמעה דפיקה בדלת.
אלסבת' לקחה עוד נשימה עמוקה, העלתה חיוך על הפנים וקראה בקלילות, "היכנס."
