פרולוג
מונרו
"מונרו. הילדה הקטנה והיפה שלי," אימא ממלמלת מהספה. היא בוהה בתקרה, ואף שהיא אומרת את שמי, אני יודעת שהיא לא מדברת איתי. או לפחות לא עם האני שעומדת כאן ומקרצפת את כתם הקיא שהיא השאירה על הרצפה. היא מדברת אל האני מהעבר או מהמקום שאליו המוח שלה לוקח אותה כשהיא מסוממת.
דפיקה נשמעת בדלת ואני מעיפה אליה מבט מפוחד. חרדה הופכת את הקרביים שלי, כי אני יודעת מי שם. אחד "הלקוחות", כפי שאימא קוראת להם.
הדלת נפתחת בלי שאף אחת מאיתנו אמרה משהו. אני לא בטוחה שאימא בכלל שמעה את הדפיקה. גבר מיוזע וחיוור שראיתי כבר פעם־פעמיים בעבר נכנס. יש לו לחיים ורודות וכרס שמשתפלת מעל הג'ינס שלו. כמו סנטה קלאוס מעוות. לא שאני עדיין מאמינה בסנטה. הוא מעולם לא בא לבקר אצלנו בערב חג המולד.
העיניים של האיש נוצצות כשהוא מסתכל עליי, אבל כשאימא גונחת בצורה משונה, תשומת הלב שלו מופנית אליה.
"רוקסן," הוא אומר בקול מתנגן בעודו ניגש לשם.
אני רוצה לומר משהו. לא משנה מה. לומר לו שאימא לא במצב לארח, אבל אני יודעת שאין טעם. חוץ מזה, אימא תכעס עליי אחר כך אם היא לא תקבל את הכסף שהיא צריכה בשביל המנה שלה.
אני יוצאת מהחדר ונועלת את עצמי בחדר השינה היחיד שיש לנו בדירה הזאת. אימא ואני חולקות אותו, אבל ברוב המקרים, היא לא מצליחה להגיע מעבר לספה.
הרעשים המגעילים שלמדתי לשנוא מתחילים, לכן אני מדליקה את הרדיו בניסיון להחריש אותם. אני שוקעת בשינה טרופה, והחלומות שלי רדופים על ידי תמונה של אימא בריאה שאכפת לה ממני יותר משאכפת לה לברוח מהחיים שיצרה.
אני מתעוררת בבהלה שמטשטשת את שולי החדר עד שאני מצליחה לשכנע את עצמי שהכול בסדר.
אבל אני מרגישה שמשהו לא בסדר. שקט מאוד. שקט מדי.
אני זוחלת לכיוון הדלת ומצמידה את האוזן אליה כדי לבדוק אם אני שומעת משהו.
אבל אין כלום.
אני פותחת את הדלת לאט ומציצה. אין סימן לאיש או לאימא שלי. כשאני חושבת שהשטח נקי, אני יוצאת מהחדר ובולמת בפתאומיות כשאני רואה את אימא שלי על הרצפה ליד דלת הכניסה וגוש נוזלי ירוק סמוך לפנים שלה.
אני נאנחת וחושבת על הניקיון שמחכה לי. שוב. אני שונאת את הגברים האלה. בכל פעם שהם מגיעים לכאן, הם לוקחים חלק ממנה בלי להשאיר לה כלום. זה תמיד ככה אחרי שהם מסיימים איתה.
כשאני באה עם סמרטוט ודלי אני רואה את אימא רועדת, דמעות זולגות על הפנים שלה. יש לה צבע אפור מפחיד שלא נראה לי שראיתי בעבר.
"אימא," אני לוחשת ושולחת יד לגעת בפנים שלה, אבל מתכווצת כשאני מרגישה עד כמה העור שלה קר. העיניים שלה נפקחות פתאום, ואני נרתעת. הן אדומות עוד יותר מהרגיל. היד הרזה שלה שורטת את החולצה שלי, והיא מקרבת אותי בפראות אליה. השפה שלה חבולה ומדממת. הבן זונה כנראה היה קשוח איתה.
"אל תיתני להם לקחת לך את הלב," היא ממלמלת בבלבול.
"אימא?" אני שואלת והדאגה חונקת את הגרון שלי.
"אל... תיתני לגבר... לקחת לך את הלב," היא מתיזה. "אל תיתני לו..." המילים שלה דועכות, והחזה שלה מתרומם בשאיפת אוויר גדולה, לפני שהיא קופאת לחלוטין.
"אימא!" אני לוחשת ומטלטלת אותה שוב ושוב.
אבל היא לא אומרת מילה נוספת. היא איננה, כמו להבה שכבתה בחדר חשוך.
ואני לבד לחלוטין כשהמילים האחרונות שלה מהדהדות באוזניים שלי.
1
מונרו
ישבתי על קצה המיטה שלי והבטתי מבעד לחלון אל השמיים החשוכים ונטולי הכוכבים. החופש היה קרוב כל כך, עד שכבר הרגשתי את הטעם שלו.
שמונה־עשרה.
הרגשתי כאילו חיכיתי כל החיים לרגע הזה. ליום ההולדת המסוים הזה. המחשבה שאוכל סוף־סוף לעזוב את המקום הזה, להתחיל את החיים בתנאים שלי, עזרה לי לעבור כל יום.
ידעתי שיהיה לי קשה כשאעזוב. היו לי רק מעט חסכונות מהעבודה במכולת שבה עבדתי אחרי הלימודים כדי להתחיל איתם את החיים. אבל אעשה כל מה שצריך כדי להפוך את עצמי למשהו.
משהו מעבר לקליפה הריקה שאימא השאירה לי באותו יום.
אני במערכת האומנה מגיל עשר, יום למחרת אותו לילה גורלי שבו איבדתי אותה. כולם רצו לאמץ תינוק, ואני לא הייתי תינוקת. עברתי כבר בין משהו כמו מאה בתים שונים, אבל הבית הנוכחי הוא המקום שבו הצלחתי להישאר תקופה ארוכה יותר מכל בית אחר.
לצערי.
ההורים המאמצים שלי, מר וגברת דטוויילר, ובנם ריפלי, נראו בהתחלה אנשים נחמדים, אבל עם הזמן המצב השתנה. הם השתנו.
גברת דטוויילר, מארי, התחילה להתייחס אליי בתור עוזרת שגרה אצלה בבית. הייתי בעד לעזור בבית, אבל כשהם קמו אחרי כל ארוחה כאיש אחד והשאירו לי לנקות הכול — כפי שהשאירו כל מטלה אחרת בבית — זה כבר היה יותר מדי.
מתישהו, בתקווה שבעתיד הקרוב, לעולם לא אנקה שירותים של מישהו אחר.
אף שיכולתי להתמודד עם עבודת הכפיים עוד חודש, מר דטוויילר, טוד, הפך לבעיה רצינית. המעשים שלו הפכו ונעשו קריפיים יותר, המבטים המשתוקקים והממושכים על הגוף שלי עוררו בי בחילה. לכל מילה שאמר לי הייתה משמעות נסתרת. רמיזה מינית. הוא התחיל לדבר יותר ויותר על יום ההולדת שלי, כאילו רצה להזכיר לי אותו מסיבות שונות בתכלית מההבטחה לחופש שסימל התאריך הזה בשבילי. אני לא בטוחה שעלה בדעתם שמותר לי לעזוב לאחר היום הזה. יום ההולדת ויום סיום התיכון חלו באותו שבוע. תזמון מושלם. פשוט קיוויתי שהוא יצליח לשלוט בעצמו ולהוריד ממני את הידיים עד שאגיע למועד. אצל אנשים מסוימים סיום התיכון הוא לא משהו מיוחד, אבל בשבילי הוא סימל הכול.
נראה לי שריפלי היה בסדר. הוא היה בעיקר תפוח אדמה ופחות בן אדם, מה שהיה עדיף על דברים אחרים שהיה יכול להיות. העיניים שלו נדדו דרכי כשהיינו באותו חדר כאילו לא הייתי באמת קיימת. ואולי מבחינתו באמת לא הייתי קיימת. כל עוד המיטה שלו הייתה מוצעת כל יום, האוכל הוגש לשולחן והיה מלאי של נייר טואלט כדי שינגב בו את התחת, שום דבר לא עניין אותו. הוא היה שקוע מדי במשחקי הווידאו שלו, ולא היה לו אכפת מהעולם הסובב אותו.
העפתי מבט בשעון. השעה הייתה ארבע חמישים וחמש אחר הצהריים, זמן להתחיל להכין ארוחת ערב לפני שמר דטוויילר חוזר הביתה מהעבודה. נאנחתי ובהיסח הדעת יישרתי את החצאית הדהויה שגברת דטוויילר הביאה הביתה, אלוהים יודע מאיפה, ויצאתי למסדרון כדי להגיע למטבח. הבית היה ממוקם בשכונה סבירה בעיר והכיל שלושה חדרי שינה. הוא היה יפה יותר ממקומות אחרים שגרתי בהם, אבל גיליתי שזה לא משנה כל כך. הייתה משמעות גדולה יותר ללבבות הפועמים בתוך הבית מיופיו או מכיעורו של הבית עצמו.
אני בטוחה שיכולתי להיות מאושרת לחלוטין בבקתה העלובה שבה התחלתי את החיים עם אימא שלי... לו רק הייתה שונה.
נעצרתי בחריקה, ובהלה התפשטה בתוכי כשנכנסתי למטבח וראיתי את מר דטוויילר נשען על הדלפק המחופה עץ. איך לא שמתי לב שהוא נכנס לבית? לא זכרתי ששמעתי את דלת המוסך נפתחת.
הוא שתה מבקבוק הבירה האהוב עליו, שהיה למעשה הדבר הכי יקר במטבח ועלה יותר מכל פריט מזון אחר שקנו. טוד דטוויילר עדיין היה לבוש בחליפה הרחבה שלבש למשרד רואי החשבון שבו עבד. קו השיער שלו נסוג בהתקרחות יוצאת דופן, לכן הוא הבריש את כל השיער קדימה ועיצב אותו בקפידה על המצח ממש מעל העיניים הכחולות המימיות.
הוא הרים גבה כשראה שאני עדיין קפואה במקום. אבל בדרך כלל הוא לא הגיע הביתה לפני שש וחצי, מספיק זמן בשבילי להכין ארוחת ערב ולהתחבא עד שסיימו.
"שלום לך, מונרו," אמר, ושמי נשמע מלוכלך בפה שלו.
אטמתי את הפנים שלי וחישלתי את הקרביים. פסעתי בשיטתיות אל המקרר כאילו נוכחותו לא ערערה אותי.
"שלום," עניתי בנועם ושנאתי את העובדה שהרגשתי את המבט שלו משוטט על העור שלי. כאילו הייתי חפץ נחשק ולא בן אדם.
ידעתי שאני יפה. נראיתי שתי טיפות מים כמו אימא שלי בצעירותה. אבל בדיוק כמוה, המראה שלי היה רק קללה ותמיד נועד למשוך מניאקים שמטרתם היחידה הייתה לנצל אותי ולהתעלל בי.
שלחתי יד למקרר כדי לקחת את קערת העוף שהכנסתי לשם קודם לכן להפשרה, ופתאום הוא נעמד מאחוריי. קרוב מספיק שאם הייתי זזה, הוא היה נצמד אליי.
"אתה צריך משהו?" שאלתי וניסיתי להעלים את ההיסטריה שבקולי. היד שלו נחה על המותן שלי, ועצמתי את העיניים בכוח בזמן שקיללתי את היקום.
הוא התקרב, והבל הפה שלו נשב על עורי. "חשבת על זה, נכון?" הוא הצחין מבירה, ריח שימנע ממני לטעום אותה אי פעם, לא משנה עד כמה יקרה וטעימה היא תהיה.
"א...אני לא בטוחה על מה אתה מדבר, אדוני." לקחתי את העוף וניסיתי לעמוד בתקווה שייסוג. אבל הוא רק הזדקף, כך שהגופים שלנו היו צמודים זה לזה. ניסיתי להתרחק, אבל ידו מעכה את המותן שלי. בכוח.
"אני צריכה להכניס את העוף הזה לתנור," אמרתי בנועם, כאילו לא מתּי מבפנים בגלל תחושת המגע שלו.
"את כזאת טיזרית," מלמל בצחוק שקט. "אני מת על המשחקים שלך. הכול יהיה הרבה יותר כיף כשנפסיק." בליטה התקשתה על שיפולי הגב שלי, ונשכתי את השפה בכוח עד שהטעם המלוח של הדם הציף את בלוטות הטעם שלי.
הידיים שלי רעדו, והמים ניתזו בקערה. מטומטם היה מבין בקלות על מה הוא מדבר.
"שמת לב עד כמה אני אוהב לאסוף דברים?" הוא שאל באקראי ולבסוף הרפה מהמותן שלי ונסוג.
התקדמתי במהירות אל הכיור והנחתי את הקערה בתוכו. הלכתי לקחת את פירורי הלחם שהייתי זקוקה להם כדי לצפות את חזה העוף לקראת ארוחת הערב.
"שמתי לב," עניתי לבסוף אחרי שצעד לעברי, כשלא עניתי לו מספיק מהר.
איך יכולתי לפספס דבר כזה? טוד אסף... בקבוקי בירה. שני קירות המוסך הכילו פחיות ובקבוקים שונים מסודרים בשורה על מדפים. מרוב הבקבוקים והפחיות בקושי אפשר היה לראות את הקיר — לא ברור איך שירותי הרווחה לא חששו מכך שיש לו בעיית שתייה לאור הכמות הזאת. אבל זה אף פעם לא הדאיג את טוד. הוא הוסיף לפחות חמישה בקבוקים או פחיות לקיר כל יום.
"אחד הדברים שאני הכי אוהב לאסוף זה בתולות."
החזקתי תבנית ביצים והפלתי אותה, המומה מכך שאמר את זה במפורש. קליפות וחלמונים עפו לכל עבר.
גברת דטוויילר נכנסה פנימה בדיוק באותו רגע, ומבטה נדד בין בעלה וביני בחשדנות. "מה קורה כאן?" שאלה, והעיניים שלה עצרו על הביצים השבורות על פני כל הרצפה.
מארי הייתה פעם אישה יפה, אבל כמו בעלה, הניסיון שלה להיאחז בנעוריה היה כישלון אומלל. היא לבשה עכשיו שמלה פרחונית צמודה מדי שהזכירה ספה משנות השמונים. היא הדגישה כל צמיג שומן ודוק זיעה זוהר על פניה המאופרות בכבדות, כנראה בגלל המאמץ הכרוך בקימה מהכורסה והסתערות לכאן. שערה היה שחור עז, ואף שניסתה לתלתל ולייפות אותו, הוא היה דק ורפוי, ואני בטוחה שאכזב אותה.
בדרך כלל לא שמתי לב למראה. ידעתי טוב יותר מכולם שהוא עלול להטעות, אבל מראית העין של טוד ומארי דטוויילר הייתה כזאת שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
"סתם תאונה, מותק," אמר וניגש אליה. הוא משך אותה לנשיקה שואבת שעוררה בי רצון להקיא בהתחשב בעובדה שסביר להניח שמארי לא ידעה איפה עוד הסתובב הפה הזה.
הם יצאו מהמטבח בלי להביט לאחור, ואני נשארתי שם, רועדת, אומללה ומבולבלת בשעה שניקיתי את הביצים וניסיתי להכין ארוחת ערב.
אם האינטראקציה הזאת לא איששה את ההחלטה שעליי לעזוב ביום ההולדת שלי ויהי מה, הלילה שלאחר מכן עשה זאת.
שכבתי במיטה והתהפכתי מצד לצד כמו בכל לילה. השינה חמקמקה כשהמחשבות מתרוצצות בראש, יעד נחשק שלעולם לא אצליח להגיע אליו. מעולם לא עבר עליי לילה שבו יכולתי להירגע, שבו הזיכרונות מהעבר לא התגנבו ותקפו את המחשבות.
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, וכמעט רציתי לוותר על השינה, אם לא אצליח להירדם בקרוב.
צעדים קלים נשמעו במסדרון ליד הדלת שלי. כיווצתי את המצח, כי הרי כולם הלכו לישון מזמן. הכרתי את ההרגלים שלהם כמו את כף ידי.
האם מישהו היה בבית? מישהו שלא שייך לכאן?
הצעדים נעצרו מחוץ לדלת שלי, וצמרמורת עלתה בגב שלי.
"הלו?" צייצתי בלחישה והרגשתי טיפשה על שדיברתי בכלל, כשהידית החלה להסתובב, ולמרבה המזל, נתקעה במנעול שבו סגרתי אותה.
הרגשתי כמו קורבן בסרט אימה כשיצאתי מהמיטה והרמתי את המנורה מהשידה, מוכנה להשתמש בה ככלי נשק בעת הצורך.
האדם שבחוץ התעסק עם המנעול, ונשמעה נקישה שאותתה על שחרורו.
הפוגה ארוכה השתררה בשעה שהבטתי בלי אוויר בדלת וחיכיתי לבלתי נמנע.
הדלת נפתחה בחריקה, ויד שעירה — שזיהיתי — הופיעה.
ידו של מר דטוויילר.
לא חשבתי, פשוט התחלתי לצרוח בידיעה שיש לי הזדמנות אחת להעיף אותו מהחדר שלי.
הייתי צריכה להעיר את אשתו. כיוון שחדר השינה שלהם היה בהמשך המסדרון, הייתי פשוט צריכה לצרוח בקול רם מספיק.
ואכן, שנייה לאחר שהתחלתי לצרוח, הדלת נטרקה, וצעדים הסתלקו במהירות. כעבור רגע שמעתי את דלת חדר השינה של בני הזוג דטוויילר נפתחת, ורגע לאחר מכן הדלת שלי נחבטה בקיר, ודמותה הנחפזת של מארי הופיעה. החזה שלה עלה וירד ונדחק בכותונת הלילה שלבשה, שהייתה קטנה עליה בשתי מידות — רציתי לשרוף לעצמי את העיניים — מבטה היה מוטרף כששעטה לתוך החדר, עד שראתה אותי עומדת במרכזו עם מנורה צמודה לחזה.
פריחה מנומרת אדומה התפשטה על החזה שלה ועלתה אל הלחיים כשהכעס הציף את תווי הפנים שלה.
"מה נסגר איתך?"
"מישהו ניסה לפרוץ לחדר שלי. מישהו שחרר את הנעילה בדלת."
לא אמרתי שזה היה בעלה, כי זה היה גורם לי בעיות נוספות.
טוד הגיע רגע לאחר מכן עם כוס מים בידו וזייף פיהוק. "מה קורה?" שאל בקלילות. העיניים שלנו נפגשו, ובאותו רגע ידעתי שזה הוא. תווי הפנים שלו הביעו לגלוג, ניסו להתגרות בי שאגיד משהו, כאילו אשתו תאמין למילה שתצא מהפה שלי בנוגע אליו.
"היא אומרת שמישהו פרץ אליה לחדר," לעגה מארי לפני שעצרה לרגע והתבוננה בבעלה. "למה היית ער?"
התהדקות השפתיים שלה, התגברות הסומק בלחיים — כל אלה העידו על לא מעט. מתברר שלמרות הכול מארי הייתה מודעת לאופי האמיתי של בעלה.
לא שהיא אי פעם תעשה משהו בנדון.
"הלכתי למזוג לעצמי מים כששמעתי את מונרו צורחת, אבל לא שמעתי אף אחד אחר בבית." מבטו הביע דאגה מעושה. "את בטוחה שזה לא היה סיוט?"
הסתכלתי עליו למשך רגע ארוך ומתוח לפני שנשמתי. "אולי זה מה שקרה," לחשתי לבסוף, וגיחוך קולני בקע מהפה של מארי.
"תשתלטי על עצמך, פרחחית. כולנו כאן צריכים לישון!" התפרצה, הסתובבה ויצאה, קללות פרצו מהפה שלה בדרכה חזרה לחדר.
טוד התעכב, וחיוך זחוח התעקל על השפתיים העלובות שלו. "שינה נעימה, מונרו," גרגר, והעיניים שלו שיקפו הבטחה נחושה לכך שישוב.
ויסיים את מה שהתחיל.
נפלתי על הברכיים ברגע שהדלת נסגרה, ויפחות טלטלו את הגוף שלי.
מעולם לא הרגשתי בודדה כל כך.
הוא הרס הכול. נותר חודש עד שאקבל את תעודת סיום התיכון, והוא פשוט תלש אותה ממני.
אם טוד יניח עליי את הידיים שלו, הוא ישבור אותי. ולא דיברתי על הגוף אלא על הנפש.
תמונת הפנים הפצועות והמצולקות של אימא שלי הבזיקה בראשי.
אסור שזה יהיה הסיפור שלי. בשום פנים ואופן.
הייתי מוכרחה לעזוב. למחרת. לא הייתה לי ברירה אחרת.
בני הזוג דטוויילר גרו בעיירה קטנה ליד יוסטון. החלטתי שדאלאס תהיה היעד שלי, בערך ארבע שעות נסיעה. מעולם לא הייתי שם קודם לכן, אבל מחיר הכרטיס לא היה גבוה והעיר הייתה גדולה. קיוויתי שזה בדיוק מה שאני צריכה כדי להיעלם. אין ספק שבני דטוויילר לא ינסו להרחיק לכת, כשנשאר רק חודש אחד בלבד של תמיכה ממשלתית. אני בטוחה שהם לא יספרו לאף אחד שנעלמתי. הם ירצו את התשלום האחרון.
לא הרשיתי לעצמי לחשוב מה יהיה שווי הבתולים שלי עבור טוד. קיוויתי שאחת הדרישות שלו תהיה מישהי "קלה להשגה" ושישכח אותי ברגע שאיעלם.
הלכתי לבית הספר, והלב שלי כאב כל היום. מעולם לא הייתי מישהי שרוכשת לעצמה חברים קרובים — עדיף לא להיקשר, כשלעולם אין לדעת מתי תמשיכי הלאה — אבל הצטערתי שאין לי יותר זמן עם המכרים שצברתי. הלכתי במסדרונות המוכרים ותהיתי אם קשה לי להיפרד מטקס הסיום או שאני פשוט מרגישה את אובדן החלום.
אימא מעולם לא סיימה תיכון. אבל ברגעי הצלילות שלה, גם כשהייתי קטנה, היא הייתה מדברת לפעמים על החלומות שלה עבורי. חלומות שבהם אני צועדת על הבמה הזאת.
פשוט אצטרך לצעוד על במה באוניברסיטה, אמרתי לעצמי בנחישות, הבטחתי לעצמי שאשלים בגרויות ואהפוך את החלום למציאות.
אחרי הלימודים הלכתי למכולת שבה עבדתי והקדשתי יותר מאמץ מהרגיל, כי התכוונתי להיעלם אחרי המשמרת. התזמון היה מושלם, כי היום עמדתי לקבל משכורת, וכך אוכל לצאת עם עוד קצת כסף. כל פני יעזור לי.
קניתי טלפון עם הטענת שיחות לאחר המשמרת, כי לא רציתי לקחת איתי את הטלפון של דטוויילר. מהיכרות איתם, הם כנראה יבקשו מהמשטרה להחזיר אותי, כי יגידו שגנבתי להם את הרכוש. גם חששתי שהם יאתרו אותי בעזרתו. ידעתי שאני לא חיה במותחן ריגול, אבל עדיף להיזהר מאשר להצטער.
כשהגעתי הביתה, ארזתי תיק קטן עם בגדים, עם הטלפון החדש ועם כסף מזומן שחסכתי. ואחר כך התיישבתי על המיטה והצמדתי את הידיים מרוב חרדה.
לא הייתה לי תוכנית מוצלחת. אף שחלמתי הרבה זמן לברוח, התוכניות שלי היו נזילות ולא מבוססות. וכולן הסתמכו על כך שתהיה לי תעודה של סיום הלימודים בתיכון, כדי שאוכל להשיג עבודה טובה יותר וכן שלא אצטרך להביט לאחור כל רגע מחשש שבני דטוויילר רודפים אחריי. הייתה למדינה גם מערכת תמיכה לילדים שיצאו מאומנה, וקיוויתי שאוכל להסתמך עליה.
אבל לא יכולתי לעשות את זה.
ניקיתי אחרי ארוחת הערב. מארי הזמינה פיצה, לכן לא הייתי צריכה להתאמץ כרגיל. לאחר מכן התיישבתי בפינת הסלון וחיכיתי לרגע שבו אוכל להגיד להם לילה טוב. זה לא היה פשוט. הייתי צריכה לברוח הלילה — מספיק מאוחר כדי שכבר יישנו, אבל לא מאוחר מדי שטוד יחליט לבקר אותי שוב.
העזיבה שלי הייתה הדבר הכי מאכזב בעולם. כל הזמן דמיינתי את בני דטוויילר רודפים אחריי בעודי בורחת עם התיק שלי דרך החלון, קול סירנות מהדהד באוויר בזמן שאני מתחמקת בין השיחים ומנסה להימלט מהמשטרה.
אבל מה שבאמת קרה זה שחמקתי דרך החלון, וכולם המשיכו לישון. הלכתי במשך שעה, עד שהגעתי לתחנת האוטובוס, ואף אחד לא רדף אחריי. הקופאית התשושה למראה אפילו לא מצמצה כשקניתי כרטיס לדאלאס.
היה נחמד שמשהו מסתדר כמו שאני רוצה פעם ביובל.
הנסיעה באוטובוס ארכה כפליים משהייתה אורכת במכונית. ואף שניסיתי לישון כמה שעות, כל הזמן חששתי שאפספס את התחנה שלי, לכן לא שקעתי בשינה עמוקה. המוח שלי גם לא הפסיק לדהור במחשבות על העתיד. האם אצליח בכוחות עצמי?
למרות הדאגות, תחושת הקלה ריצדה בחזה שלי, כשהמרחק בין טוד וביני גדל עם כל קילומטר שעברתי.
לפחות אוכל למחוק את שמירת הבתולים שלי מרשימת המטלות.
כשסוף־סוף הגענו לדאלאס, שמש הבוקר כבר הציצה מעל האופק. למרות הבניינים המטים ליפול שהקיפו את תחנת האוטובוס, לא הצלחתי לכבוש את ההתרגשות. הגעתי. הצלחתי. מעולם לא ביקרתי בדאלאס ולא הכרתי בה נפש חיה, אבל הייתי נחושה לבנות לעצמי חיים חדשים.
זו הייתה ההתחלה החדשה שלי.
כעבור שתים־עשרה שעות ההתלהבות שחשתי כשהגעתי התחילה להתפוגג, כשמצאתי את עצמי על ספסל בפארק ותהיתי אם באמת אצליח לישון. או אם בכלל בטוח לנסות לעשות דבר כזה.
ירדתי מהאוטובוס ועמדתי לעצור מונית כדי שתיקח אותי למקלט לנוער שמצאתי באינטרנט. אבל כייסו אותי בזמן שחיפשתי את הכתובת. הם לקחו את כל המזומנים שהוצאתי מהתיק בשביל המונית והנחתי בכיס שלי ושלפו גם את הטלפון שלי מהיד.
תהיו בטוחים שרדפתי אחריהם כמו משוגעת. אבל כיוון שהתרמיל הכיל את כל חפציי עלי אדמות והכביד עליי, חבורת הנערים נמלטה ממני בקלות.
לא העזתי להשתמש בכסף שנשאר לי חוץ מלקנות שקית צ'יפס בתחנת דלק שידעה ימים יפים יותר.
הלכתי ברחבי העיר במשך שאר היום וניסיתי למצוא את המקלט. חששתי לבקש הוראות הכוונה, למקרה שמישהו יחשוד וידווח לרשויות שאני נראית כמו נערה נמלטת.
לא מצאתי את המקום, כמובן, כי הרי עכשיו אני על ספסל בפארק. קר לי, ואני רעבה ועצבנית.
ומותשת.
מתברר שכשלא ישנים קרוב לארבעים ושמונה שעות, אפשר להירדם בכל מקום, כי בסופו של דבר... זה בדיוק מה שעשיתי.
התעוררתי בבהלה כשהרגשתי מישהו צופה בי. מחנק מילא את הגרון שלי. הלילה ירד, וגוון כחול עמוק השתלט על הפארק. העצים והשיחים היו צללים מטושטשים על רקע השמיים הכהים. מנורות הרחוב נדלקו והטילו אור חמים על השביל ועל הספסלים הסמוכים. האור ריצד והתנודד ברוח הקלה, הטיל צללים ארוכים על האדמה. אפשר היה לשמוע את רשרוש העלים ואת קולות הצרצרים.
הזדעקתי כשראיתי זקן מלוכלך יושב לידי על הספסל. ממבטו נשקפה פראיות שתאמה את הבגדים המרופטים שעל הגוף שלו. ריח של זוהמה וצחנת גוף עלה ממנו, וכשחייך אליי, ראיתי בפה שלו שיניים בודדות.
"אוי. רק הסתכלתי. רציתי לוודא שאת ישנה טוב, גברתי," אמר במבטא בריטי מעושה.
התכווצתי לשמע דבריו, למרות שהם היו ידידותיים ואדיבים, והתרחקתי ממנו.
"אוי, אל תפחדי מביל הזקן. אני אשגיח עלייך."
זזתי כדי לזנק מהספסל ולברוח, אבל גם חשתי היסוס לרגע. היה בו משהו מאוד... תמים. אחרי שמתגברים על המראה והריח, כמובן.
"הפארק שלי, אבל אני יודע לחלוק. תחזרי לישון, ואני אשגיח. אוודא שפראי אדם לא מתקרבים אלייך," הוא המשיך. אף שעדיין לא אמרתי לו אף מילה.
פתחתי את הפה כדי לדחות את ההצעה שלו, אבל הוא הוציא שמיכה חדשה ונקייה עם תג מחיר משקית המכולת שלו. כשהוא הציע לי אותה, התחלתי לבכות במקום לדבר.
התייפחתי עוד ועוד בזמן שהוא צפה בי בפראות והשליך אליי את השמיכה, כאילו היה בכוחה להחריש דמעות של אישה היסטרית. כשהמשכתי לבכות, מטולטלת בעקבות אירועי הימים האחרונים וטוב הלב שלו, הוא התחיל לשיר את הביצוע הכי גרוע ששמעתי ל"אלינור ריגבי". האמת שזה אולי היה הביצוע הכי גרוע ששמעתי אי פעם לשיר כלשהו.
אבל זה הצליח, והפסקתי לבכות.
"די, די, ברווזונת. לכי לישון. ביל הזקן ישמור עלייך," אמר בקול מרגיע לאחר שסיים את השיר — את המילים האחרונות הוא המציא, ללא ספק.
הייתי בחורה חכמה, באמת שכן. אבל גם הייתי עייפה כל כך. והכול בתוכי רצה לסמוך עליו. הרי הוא קרא לי "ברווזונת". רוצחים שכירים לא בוחרים שמות חיבה לקורבנות שלהם, נכון?
"רק כמה דקות," מלמלתי, והוא הנהן בחיוך עדין ועקום שהתחלתי לחבב.
שקעתי בשינה טרופה, רועדת מרוב לחץ ותשישות, וחלמתי על ימים יפים יותר.
כשהתעוררתי, עברו הרבה יותר מעשר דקות. עבר לילה שלם, האמת.
ביל עדיין היה שם והשגיח עליי. הוא שרק בשקט לעצמו, כאילו לא נשאר ער כל הלילה. התרמיל שלי עדיין היה תחת הראש שלי, והמזומנים היו בתוכו. לפחות לא הרגשתי כאילו מישהו נגע בי.
פאק, נעשיתי נואשת, מה?
"יש לך מקום לגור בו, ילדה?" שאל בשקט. הנדתי בראשי לשלילה ונשכתי את השפה בגלל המחשבה שאצטרך לישון עוד לילה על הספסל הזה.
"ביל הזקן ייקח אותך למקום טוב. הוא לא יפה כמו הטירה שלי, אבל הוא יספיק לך," אמר והצביע על הפארק בגאווה, כאילו אכן היה מדובר בטירה אנגלית עם תעלת מגן והוא שלט בה.
אף שהוא הוכיח את אמינותו כשלא עשה לי כלום במשך כמה שעות, היה זה הייאוש המוחלט שדחף אותי ללכת אחריו למה שקיוויתי שלא יהיה רשת לסחר בנשים או משהו מזוויע באותה מידה.
נרגעתי מעט כשלקח אותי לשכונה טובה יותר בעיר לעומת המקומות שבהם הסתובבתי יום קודם לכן. הוא לא הפסיק לחפור לי, והכול במבטא בריטי. הוא סיפר לי סיפורים על מקומות שהייתי בטוחה שלא ביקר בהם מעולם.
לפני שהבנתי מה קורה, עמדנו מול כניסה למה שנראה כמו מקלט חדש יחסית. על השלט היה כתוב שזה מקלט לנשים, והמראה עורר בי רצון לפרוץ שוב בבכי.
"כשתיכנסי לשם, תגידי להם שביל הזקן שלח אותך. הם יעניקו לך טיפול מלכותי," הוא צחק, ודמעות הציפו את עיניי בפעם המאה אולי — הוא נסוג צעד לאחור, כי כנראה חשש שאפרוץ שוב בבכי היסטרי.
היססתי עוד רגע לפני שירדתי לבסוף במדרגות שהובילו אל דלתות המקלט. עצרתי באמצע והבטתי לאחור אל ביל. הוא שלח אליי עוד חיוך מקסים ונטול שיניים. "אני צופה לך דברים גדולים, ברווזונת," קרא אחריי כשהמשכתי ללכת.
ידעתי שלעולם לא אשכח אותו. הוא אולי היה הומלס וקצת מטורלל, אבל הוא היה גם אחד האנשים הכי אדיבים שפגשתי מימיי. הוא השגיח עליי, אף שהיה זר גמור, ועזר לי כשהייתי זקוקה לכך יותר מתמיד.
כשנכנסתי, התשישות עדיין העיקה על הכתפיים שלי, ומשום מה הרגשתי שלווה, כאילו הכול יהיה בסדר.
"ברוכה הבאה להייבן," מלמלה אישה טובת לב כשניגשתי לדלפק הקבלה.
הייבן, מפלט.
זה בהחלט היה המקום הנכון.
עכשיו נשאר לי רק לקוות.
