דלהי
לא היה בכלל מקום לרגליים במטוס. וזה עוד מילא, הצלחתי להוציא אותן קצת החוצה, אל המעבר. נכון שיש היררכיה במושבים במטוס? ברור לכולם שהאמצעי הוא הכי גרוע, ואז זה כבר עניין סובייקטיבי. אם הטיסה ארוכה או אם אתם משתינים בכל דקה, הכי טוב לשבת במעבר. בכל אופציה אחרת, עדיף לשבת ליד החלון. ישבתי ליד המעבר, אמזלג ישב באמצע. בכל עשר שניות מישהו אחר נדחף לי לכתף או לבּרך המסכנה שלי בזמן שהוא הולך להשתין, ורציתי להרוג אותם. את כולם. גם את אלה שראו את זה ושתקו. אלו הכי גרועים, שתדעו לכם. בדיוק כמו בשיעורים ההם בתיכון על הגורל המחורבן של העם היהודי, הצופים מהצד.
ברצפי הדקות של החסד שהיו לי בין משתין אחד לאחר, שִחזרתי איך בכלל הגעתי לכאן, זה הרי אף פעם לא היה בתכנון. רק כדי שתבינו, אתם מכירים את החבר'ה שמתנשאים על אלו שעושים את הטיול הגדול? אלה שאומרים שאין זמן לבזבז, וצריך מהר מהר ללמוד ולעבוד ולכבוש את העולם והכול עם חולצה מגוהצת וסניקרס לבנות מעצבנות? אז אני חושב שהייתי אחד מהם.
שלא תחשבו חלילה שאני איזה לוזר. זה לא שנכשלתי איפשהו בדרך והתפנה לי קצת זמן לטייל בעולם, בסך הכול הלך לי בן זונה. אבל עם כל הקלישאתיות שבדבר, הייתי חייב לעצור. ליטרלי, חייב. חמישה פסיכולוגים, עשרה חברים, משפחה, מי לא, אמרו לי כל הזמן שאני חייב לעצור, שאני הורג את עצמי עם ההישגיות הזאת.
סגרתי כמה פינות, לקחתי את כל השיט שלי איתי, חלק נכנס למוצ'ילה החדשה, והרוב המשיך להפריע לי לישון, וטסתי למזרח.
כשסוף־סוף קמתי ממושבי וצעדתי לכיוון שרוול היציאה מהמטוס אל שדה התעופה, לא ידעתי לענות לעצמי למה טסתי. אמזלג ואני לא דיברנו. היינו אחרי לילה ללא שינה, ובמצבים כאלו הוא עצבני ואני שקוע במחשבות, ובשורה התחתונה — שנינו לא ששים לדבר יותר מדי. אפילו שלא ידעתי למה טסתי, ידעתי בשביל מה לא טסתי.
לא רציתי להיות בהודו או במזרח. רציתי לכבוש את העולם. להיות הכי טוב בעולם, בהכול. עד עכשיו החיים שלי התנהלו בסדר, אפילו מצוין. אבל חשתי שעשיתי צעד אחד יותר מדי, שאני במצב של להיות או לחדול, לטוס או ליפול מההר. ברחתי מעצמי, דעכתי. הכול נהיה פחות טוב. ידעתי שאם אני ממשיך בדרך הזאת, אני קורס. אני חייב לנשום דקה.
עצרתי את הכול, הפסקתי בְּאמצע התואר שהתחלתי, סירבתי להצעות עבודה שכנראה חלמתי עליהן כל חיי, סיימתי עבודות ומבחנים וטסתי. אפילו לא בדיוק טסתי, ברחתי, נעלמתי. יהיה בסדר, חשבתי לעצמי ביציאה מהמטוס, נכבוש את המזרח, נראה להם מה זה.
שדה התעופה בהודו נראה טוב. אם לדבר בכנות, טוב מאוד אפילו. פסלים ומיזוג אוויר ותמונות ואפילו פינת עישון. זו לא הודו ששמעתי עליה. אנשים סתם מתבכיינים, חשבתי, רגילים לסטנדרטים של אירופה.
"אמזלג, שים לב, חגורת הבטן של התיק שלי דפוקה," התלוננתי אחרי שאספנו את התיקים שלנו מהמסוע. בכל פעם שטיפה ניפחתי את הבטן החגורה עפה לשני הצדדים כמו הצעצוע הקטן ההוא ששיחקתי בו כילד בגן שלווה, אורי כדורי, על שם החרק שהוא כמו מקק קטן עם יותר סטייל. אמזלג עצר עם סיגריה בפה, הסתכל על זה קורה, ואז הסתכל עליי במבט מלא בוז.
"שמע, אתה פשוט ילד שמן וחרדי. לא סגרת אותה טוב, יא חתיכת לוזר." הוא הידק לי את חגורת הבטן, על פניו ארשת רצינית, למרות העשן שנכנס לו לעיניים. כשסיים, פשוט המשיך ללכת בלי לומר מילה.
הבחירה לטוס עם אמזלג, היה בה מן הגאונות. אמזלג ואני הפכים אמיתיים. אני מדבר המון, הוא בעיקר שותק (אלא אם כן תדברו איתו על מארוול או על כדורגל, ואז הוא לא יסתום את הפה במשך שעות). אמזלג בחור חכם, חבר כמו שרואים רק בסרטי מלחמה, רציני, אמיתי, נחמד אך ורק כשמתחשק לו, סגור על עצמו וקר רוח עד כדי חִרפוּן.
יצאנו היישר אל החום האסייתי של הודו. פתאום קלטתי שאין לי מושג בכלל למה אני מצפה. יש יעדים שהמטרה בהם ברורה. אבל מה עושים בהודו? מה האטרקציה? קיוויתי שאבין עם הזמן.
התקדמנו לעבר המונית שהזמנו מראש. השמועות על תיירים שנהגי המוניות עבדו עליהם ולקחו אותם לקזחסטן הגיעו אלינו כל הדרך מקבוצות הפייסבוק של המטיילים, ולא לקחנו סיכון. במאה וחמישים המטרים שבין שער היציאה מהשדה ועד לנהג שלנו עצרו אותנו עשרות גברים הודים בגיל העמידה. כולם בצעקות וכולם כל כך התקרבו אלינו, שלדעתי כמה מהם ממש היו בתוכי. רובם הציעו לנו טרמפ, אבל לדעתי היו שם גם כמה הצעות מגונות וניקוי אוזניים אחד.
גם לגבי המיין בזאר הזהירו אותי. אמרו שזה מקום קשה, מלא בלגן. קיבלתי את זה די בסבבה, כי אמרו את אותו הדבר גם על בנגקוק ועל פוקט, וחשבתי שזה באופן כללי אותו הדבר. משהו כמו הרחובות הראשיים של תאילנד, הבנגלה או הקאווסאן. וגם אם זה ממש גרוע, אפשר פשוט ללכת לאחד ממכוני העיסוי ולדפוק מסאז'. זה הרגיע אותי. אני אגיע לשם ואדפוק איזה מסאז', מה כבר יכול להשתבש?
כשיצאנו מהמונית, האוויר תפס גוון קצת צהוב. הוצאנו את התיקים מתא המטען, ומייד כמה הודים בני שלושים או ארבעים פנו אלינו. גם הם בצעקות, גם הם קרובים מדי, הפעם בעברית קלוקלת.
"מה זה החרא הזה?" שאלתי את אמזלג, "איך הם יודעים שאנחנו ישראלים?"
אני לא חושב שהוא שמע אותי בכלל.
"Habad house, where Habad house?" שאל אמזלג את הנהג. הנהג לא הבין מילה, ובטח שלא מה זה "חב"ד האוס". הסתכלנו זה על זה בשמץ חיוך, ובתרגום חופשי, כוסאוחתק.
"בית הבד? בית הבד?" נשמעה פתאום שאלה, ואחד ממיליוני ההודים שהקיפו אותנו צעד קדימה, "בואו אחריי." סיפורי הזוועות ששמענו ממטיילי עבר במיין בזאר והרצון המוגזם שלו לעזור היו חשודים, אבל לא הייתה לנו ברירה. כאילו, אני אשכרה במיין בזאר, לאן הוא יכול לקחת אותנו שיהיה יותר גרוע מזה?
בהודו אין מדרכות. הכביש נועד לכולם. לכולם! לרכבים, לקטנועים, לריקשות, להולכי רגל יחפים, להולכי רגל עם כפכפים, לפרות, לקופים. המשותף לכולם: כולם צופרים בלי הפסקה, כולל הולכי הרגל, כולל החיות.
התקדמנו בעקבות הבחור ההודי המפוקפק במעלה המיין בזאר, והמראות היו קשים. המיין בזאר מזכיר במידה מסוימת את שוק מחנה יהודה, עם המדרחוב המרכזי והסמטאות היוצאות ממנו, רק שהוא נראה כמו אחרי הפצצה של כמה קטיושות. גרעיניות. הביוב צף על הכביש וההודים צועדים בו, יחפים או בכפכפי אצבע, כאילו כלום.
לאורך הדרך כולם ניסו למכור לנו הכול: לוחות שחמט, בשמים בבקבוקים שקופים, עם מדבקה של דיור סובאז', שעוני עאלק רולקס, מצלתיים, פשמינה, קעקועי חינה. הכול. והיו כאלה שסתם קיבצו נדבות. ילדה בת ארבע, נושאת בידיה את אחיה הקטן, בן כמה חודשים. הודי קטוע רגליים התקדם אלינו על הידיים, וגם הוא ביקש כסף. הייתי קפוא והלום. ניסיתי למחות בכף ידי את הזיעה שכיסתה אותי, ולנגב אותה בחולצה הגם־ככה מסריחה שלי, כשאמזלג אמר, "אחי, אלה סתם מניפולציות זולות, אל תהיה פראייר."
זאת הייתה הפעם הראשונה שריחמתי גם על עצמי ובו־בזמן גם על אלה שגרמו לי לרחם על עצמי.
"מה נשמע, חבר'ה? הכול טוב? צריכים משהו? מונית?" פנה אלינו גבר כבן חמישים בעברית צחה. נעצרנו מהבהלה, ומייד צפרו לנו ארבעה קטנועים, שתי פרות וריקשה. היה מדובר בגבר סביר בסך הכול, תסרוקת מסודרת, חולצה מכופתרת, ג'ינס וכפכפים. נשמע טריוויאלי, חוץ מזה שהוא היה הודי. הוא דיבר את העברית הכי טובה ששמעתי בחיי, במבטא ישראלי אסלי. הגבר הזה אשכרה ישב מול הדואולינגו במשך כמה שנים טובות, למד שפה מזרח תיכונית, וכל זה כדי לזיין ישראלים פראיירים כשהם מאבדים את עצמם במיין בזאר, כמוני.
"הגענו, אחי, הנה, תסתכל," אמר לי אמזלג באותו הרגע.
יחי אדוננו מורנו ורבנו היה כתוב בשלט הצהוב המבורך, עם התמונה של הרבי מלובביץ'. הודיתי לאלוהים ולרבי עצמו, נהייתי ממש דוס בדקות האלו. התקדמנו בסמטה הצרה עם החנויות והכתובות בעברית. חייל הודי אמר לנו שבת שלום בכניסה ובדק את הדרכונים.
"שבת שלום," ענינו ונכנסנו פנימה.
בית חב"ד נתן תחושה של עיר מקלט, סביבה ניטרלית של האו"ם, שווייץ, חדר מורים, התחנה המרכזית בבאר שבע. עשרות מוצ'ילות גדולות בצבעים שונים מילאו כל סנטימטר ברצפה. הוספנו את שלנו לערמה ויצאנו לפינת העישון. חמישה שלטים ענקיים הכריזו: אין כניסה לכל סוג של סמים בפינת עישון זו.
"ברוך הבא להודו, אח." אמר בחור עם שיער ג'ינג'י מקורזל והגיש לי פייסל.
על פניו אין יותר מדי מקום לאופי כשמגיעים למדינה חדשה בטיול הגדול. אתם הולכים להוציא כסף עם האשראי שלכם (כל עוד לא איבדתם אותו), מתארגנים על איזו מיטה לישון בה כדי לא לישון ברחוב, ומסתדרים על איזה חתכה סים מקומי. גם אם אתם מתכוונים למצוא תרופה לסרטן בשלב מסוים בעתיד הכה זוהר שלכם, כאן אין חוכמות, פשוט תשחו עם הזרם, מיליארד נרקומנים שמטיילים במזרח לא טועים. ידעתי את זה, ועדיין כל מה שרציתי היה להסתגר בבית חב"ד למינימום שבוע. הייתי מפוחד למות.
בבית חב"ד כבר התארגנה קבוצה לכיוון האזור של אבי. האיש חולש על מאה אחוז מהמטיילים הישראלים כסוכן הנסיעות שלהם בדלהי. הוא ידאג לכם למחירים הכי טובים לסליפרים, טיסות, מוניות, טיולים מאורגנים, ולדעתי גם לקטמין אם תבקשו יפה. ניצלתי את ההזדמנות שכולם הלכו ביחד והמשכנו איתם. אם החבר'ה של המיין בזאר יאכלו אותי, לפחות יהיה מישהו שיספר.
כל הדרך דמיינתי את אבי בתור איזה בחור בן חמישים, מזוקן קצת, גופיית סבא טיפה מוכתמת וּוריד מוזר בכתף. אחד שגר פעם בבית שאן, ועכשיו עושה קצת כסף בהודו. אבל לא, ממש לא. הבן אדם הוא בכלל הודי שקלט שאם יקראו לו אבי כל הישראלים יגיעו אליו. בטח יש לו איזה שם עם א' ו־ב' ופעם אחד הישראלים קרא לו אבי, וזהו, מאז הוא אבי.
הישראלים שהיו איתנו קנו כרטיסים לסליפר למנאלי, ואנחנו סגרנו נסיעה לאגרה, לראות את הטאג' מאהל. זה לקח בסך הכול שלוש שעות, "זמן הודו". בזמן הזה קלטתי שאחת מהבנות הייתה נחמדה אליי טיפה יותר מדי. כאילו, לא משהו רציני מדי, סתם התעכבה עם העיניים שנייה אחת מעבר למה שהיא הייתה חייבת כשעשינו את השיחת חולין המשעממת והמוכרת של הפיצוחים (מאיפה אתה? אה, מכיר את ג'אקו? לא? אה. או־קיי, מה חוץ מזה? כלום? אה, או־קיי).
לרגע הוחמאתי, ואז נגעלתי קצת מעצמי. הייתי אחד מהלוזרים שתמיד קיוויתי שלא אהיה, ותמיד ידעתי שאני כן. במבט לאחור, אין מצב שהיא התחילה איתי. היא פשוט הייתה נחמדה. אולי ריחמה עליי בגלל העיניים המפוחדות שלי, שנראו מפוחדות יותר כי ניסיתי להסתיר את זה.
"בוא נעשה סיבוב, נשתה איזה צ'אי ונחזור לבית חב"ד." הציע אמזלג.
זרמתי. ממש לא רציתי לצאת אפילו מטר מבית חב"ד, אבל לא יכולתי להגיד לו "לא". לא רציתי לאכזב אותו. אני לא אנחס לו את הטיול. גם ככה הוא יגלה בשלב מסוים שהוא עשה טעות שיצא לטיול איתי. אפשר לדחות את ההבנה הזאת בעוד יום או יומיים, אולי שבוע, אם אני אשחק אותה טוב מספיק.
ישבנו באיזה משהו שהיה אמור להיות בית קפה, עם כיסאות נמוכים מדי ושולחן גבוה מדי. נראינו כמו אטרקציה תיירותית, ובגדול שתקנו. אני התעסקתי בפחדים שלי ובאיך להגיב לעוד ילד שמקבץ ממני נדבות. האוכל היה דוחה, ורציתי לחזור לבית חב"ד הבטוח והשקט. אחרי חצי שעה בערך הצלחתי בפאסיב אגרסיב לא חינני במיוחד, תוך כדי שאני עומד הרבה לפני הזמן שהגיוני לעזוב, לשכנע את אמזלג לחזור לבית חב"ד.
"הו הו, בוקר טוב ליפהפייה הנרדמת!"
שפשפתי את העיניים. חמישה זוגות עיניים בהו בי במבט משועשע. כן, כן, בהודו מישהו ישן על מוצ'ילה זה מחזה ששווה להסתכל עליו, אטרקציה יעני, זה לא שיש משהו הרבה יותר מעניין באזור.
"רוצה קפה?" אמזלג שאל במבט רציני ודחף לי כוס קפה שחור רותח ליד. יצאנו לפינת העישון, כשאני מרגיש שהאנשים הזרים עדיין בוהים בי בחיוך מטומטם ודי מסטול על הפנים. בפינה היו ארבעה ספסלים שיצרו מעין ריבוע. כל אחד מאיתנו הלך לצד אחר שלה, לשני המקומות הפנויים היחידים.
"אני אומר לכם," אמר בחור עם שיער שחור מג'ויף, זקן ארוך ומג'ויף לא פחות, שרוואל חום וחולצה ארוכה דהויה, "הוא בן אדם לא בסדר. סתם כולם עפים עליו, הוא פשוט לא בן אדם טוב!" זיהיתי את הבחור. כמה שעות לפני כן היה לו ויכוח ער עם מישהו שהיה דומה לו בצורה קצת ביזארית. כל אחד מהם טען שבהוסטל שלו יש את המקלחת הכי טובה בדלהי.
שאר האנשים שהיו שם העבירו ביניהם פייסל. כמה מהם נכנסו לוויכוח, כמה צפו מהצד, ואחרים צפו מהצד וחייכו עם קורטוב של בוז מרושע. הגיוון בבית חב"ד בדלהי מרתק. כולם עוברים שם. גם אלו שהולכים לאבד את עצמם בקאסול או בפושקר, גם הסטודנטים הסאחים שמגיעים לראות עולם ולעשות סדנאות בדארמסאלה, וגם אלה שבסוף מוצאים את עצמם משתחררים מהכלא אחרי חמש שנים על סחר בסמים קשים ונשארים בהודו כדי להשוויץ בכך שהם חוו את החוויה הכי אותנטית. כולם נמצאים שם, לרע ולרע.
הבחור הזה לא הפסיק לטנף על איזה בחור אלמוני ועל כמה שהוא לא בן אדם טוב. הוא היה באמוק. "הם משתמשים באלימות, אני אומר לכם, זה מאוד מפוקפק כל העסק הזה. יש לי חבר שהיה קצת פוסט־טראומתי, והם פשוט הגיעו, נתנו לו איזה אחת והחזירו אותו הביתה. לא מעניין אותם כלום, רק לעשות את העבודה."
"מה אתה אומר, אחי, על מי אתה מדבר?" שאל אמזלג והסתכל אליי במבט מרוצה מעצמו. ישבנו שם משועשעים. לשנינו מרוח חיוך מרושע על הפנים, כוס קפה ביד וסיגריה בפה.
בצבא קראו לנו ציר הרשע. חלוקת העבודה הלכה ככה: אני הייתי יורד על מישהו במשך דקה או שתיים ברצף, עם חיוך מעצבן ומרוצה מדי, וכשאני סיימתי אמזלג היה אומר, "יא לוזר," בפרצוף רציני להחריד. נוק אאוט מה שנקרא.
אל תשנאו אותי. בצבא ירדו עליי פי עשרה ממה שירדתי על אחרים, לפעמים גם עשרה יחד, אז אם כבר תרחמו עליי. את אמזלג אתם יכולים לשנוא, אף אחד לא הסתלבט עליו, אולי רק כשהוא היה לידי.
"מגנוס, אחי, חיליק מגנוס," ענה הבחור המקורזל בטון מלא פאתוס, ולקח עוד שאכטה מהפייסל החמישי שלו בשעה האחרונה.
אמזלג הבליע חיוך, ואני חיפשתי בגוגל מידע על הנבל הגדול. הבחור נראה כמו רד נק רציני. איש בן שישים, שרירי מדי, עם זקן לבן ופרצוף כועס כמו של וין דיזל ב"מהיר ועצבני". החברה שלו היא חברת חילוץ שמתעסקת בחילוצים של שתי אוכלוסיות יעד: הראשונה היא אנשים שנתקעו בטרק או משהו כזה, כמו 669 וחרדים בנחל צין בבין הזמנים. הקבוצה השנייה היא אנשים שהתפלפו בהודו ולא מוכנים לחזור הביתה. הראסטה מאן דיבר על חילוץ מהסוג השני, המון חברים הוא איבד לטובת חיליק והאנשים שלו, והוא היה מבועת.
"אתה מבין את הקטע, כן?" אמר לי אמזלג כשנכנסנו חזרה למזגן. "הבן אדם מפחד פחד מוות מחיליק מגנוס."
"אני לא מבין איך המקורזל ישן בכלל בלילה, כשהוא יודע שהוא בדרך אליו. אמא'לה ואבא'לה, אני הייתי מחרבן על עצמי מרוב פחד."
"הבן זונה הזה תקוע בדלהי כבר איזה שנה. לא סתם בדארמסאלה או בכפר הגיוני, בדלהי! הוא מפחד. הוא יודע שעוד מעט ההורים שלו ישלחו את חיליק מגנוס לקחת אותו, הוא פשוט יגיע במסוק, ייתן לו אגרוף ויחזיר אותו להורים. זה קורע."
באותו רגע אמזלג ואני הסכמנו על משהו ששרד לאורך כל הטיול: אם אי פעם אחד מאיתנו עובר את הגבול, השני, אפילו בלי לתאם איתו, מתקשר לחיליק מגנוס ושולח אותו הביתה. הדברים שהעלינו באותו הרגע היו לגדל שיער, לשים טיקה על המצח, להיות יחף במסיבה, להגיד שהוא מחפש את עצמו. שיט כזה.
היה לנו ברור שבשנייה שרק נגיד שאנחנו רוחניים, המדרון לכיוון הלשכור דירה בדלהי ולהתרברב על המים החמים במקלחת חלקלק מאוד, ואנחנו חייבים לשמור על צלם אנוש.
