מריה, גבירתנו של ארון הברית
נירה
להלוויה לא העזתי להגיע, אם כי נמסר לי דבר מותו. לי נועד תפקיד העומדת בשערי חייו. ליוויתי אותו בכניסתו, בהולדתו ובלכתו מכאן. חייו ניתנו לאחרים. אנשים טובים. אולי טובים וראויים ממני.
אתמול, ביום השלושים, עמדנו שלושתנו על קברו כשנחשפה המצבה ועליה חרוטות התיבות הראשונות של הקונצ'רטו שאהב. היום אני מבקשת לרשום את דבר המעשה כפי שהיה, "בכנות מוחלטת ואמיצה", מילים שהוריש לי במכתב שכתב לי ימים אחדים לפני שנפטר.
כנות מוחלטת מעולם לא היתה המוטו של חיי. קידשתי דווקא את הסוד. בקנאות כזאת שמרתי את סודי, עד כי לעיתים נדמה שהסתרתי אותו אפילו מעצמי. אבל אף פעם לא לגמרי. פה ושם הוא ניקר בי מתוך הוויית חלום, בדומה לתחושות העולות בנו במשך היום אחרי שחלמנו חלום שנגע בנו עמוקות, והוא שב ועולה ומבלבל גם את יומֵנוּ. בצעירותי גיליתי אותו, את הסוד ששמרתי, פעם אחת. סיפרתי אותו לדן כמה שבועות לפני שנישאנו. הוא קיבל אותו בתדהמה, אבל קיבל אותו אל תוך חייו באותה דממה שאני נשאתיו — הוא התחתן גם איתו.
עכשיו אני רוצה לנסות ולכתוב באותה כנות מוחלטת שירשתי מבני. אֵם אינה צריכה לרשת מבנה דבר, אם אמורה להוריש, אבל בחיי התקיים איזה היפוך נוראי שהוא, כך נדמה לי, תולדה של אותו סוד, אותו מקרה שקרה כשהייתי בת שש־עשרה, ילדה כמעט. אירועים שהם מראשיתם פגומים, כנראה מובילים בהכרח למִשגי גורל נוספים, כך אני מאמינה, או חשה. מכך תמיד חששתי. לכן שמרתי על הסוד באדיקות כזו, כמעט האמנתי שבכך אוכל להעלימו, לבטל את מה שקרה ואת הגזֵרות שעתידות היו להופיע בעקבותיו. אבל הגורל רק שקע לתרדמת זמנית, וחיכה לי כמו חבר נאמן מן העבר בצומת רחוק.
אבל אני מקדימה את המאוחר. אינני מורגלת בכתיבה כזו, אני מגששת את תחילתה. האם חשוב סדר הדברים? האם חשובות המחשבות שלי על אודות האירועים שהתרחשו, או שמא עליי פשוט לכתוב את הדברים בצורה הכי מדויקת שזיכרוני מאפשר לי, כמו במסירת עדות, ולהתרכז אך ורק במה שקרה? אין לי תשובות וגם אינני מתכוונת להתייעץ עם אף אחד, מכיוון שכהרגלי איני משתפת את האנשים הקרובים לי. אבל למי אני כותבת? אני כותבת קודם כול עבור עצמי, אבל נדמה לי שנמען או נמענים מדומיינים יוכלו לעזור לי לדלות מתוכי את הדברים. אני זקוקה לכוח המשיכה הזה אם אני רוצה להתגבר על הכוח השואב אותי מתוך הרגל עתיק יומין אל השתיקה.
כן, אני עתיקה. בת שבעים ושמונה כבר, עוד מעט שבעים ותשע. וכמה שקשה לעכל זאת, אני בעצם קרובה לגיל שמונים, גיל גבורות. פעם תהינו אני וחברתי צילה על פירושו של המונח 'גבורות', וקראנו כל מיני פרשנויות שהאירו כיוונים שונים. האם מדובר בלגבור ולהתגבר, כפי שהמים גברו על הארץ בבראשית — או שהכוונה לגבורה נפשית או חוכמת חיים? האם קשור המינוח הזה להתגברות על מכשולי החיים — או להתגברות על היצר, כפי שפירש זאת רבי שמואל די אוזידא? אינני יודעת מה מכל הפרשנויות שקראנו שכנע אותי או נגע בי, אך בעבורי קשורה המילה גבורות לאומץ. הייתי חזקה מאוד כל חיי, תמיד אמרו עליי שאני מתפקדת מצוין תחת לחץ ובכלל. זה נכון, כוחות כאלה של עמידה במה שהחיים העמידו בפניי היו לי, היו בי. אבל אומץ זה משהו אחר, אומץ קשור בעוד איזו התגברות על הרגל. זה לא רק לעמוד בזקיפות בטלטלות גדולות, זה העוד משהו הזה שיש בו בחירה נוספת. והעוד משהו הזה הוא צעד שאינו טבעי לי, ואותו אני מבקשת לעשות כעת.
***
אנסה להתחיל בהתחלה — לא ההתחלה של החיים שלי, אני לא כותבת אוטוביוגרפיה — ההתחלה של הפרשה, של הסוד. אני מתחילה בהתחלה כי אני צריכה להיאחז במשהו. קצה חוט. אני לא היסטוריונית, לא טיפוס אומנותי במיוחד, הדמיון שלי לא פורה. אני הרי אדם די פשוט, הרגליים שלי על האדמה.
בקבוצה שלי בבית הילדים היינו שישה. ארבעה בנים ושתי בנות: איציק, דני, אמיר — שנהרג במלחמת ששת הימים — יפתח, שושקה ואני. כל בוקר עבדנו עוד לפני הלימודים. היו גיוסים כלליים של המשק שבהם השתתפנו, והיו החובות השוטפות, שכללו את ניקיון הכיתה שלנו, שבה גם גרנו, עזרה לאברם בפינת החי וטיפוח הגינה שסביב הכיתה. אני הכי אהבתי לעבוד עם החיות. במיוחד היתה אהובה עליי האכלת הגדיים הקטנים. למזלי, אבל לא בטוח שלמזלי הטוב, שאר בני כיתתי העדיפו את העבודות האחרות, וכך יצא שלא פעם התנדבתי אני בשמחה להתחלף עימם וללכת לפינת החי במקום לנקות את הכיתה או לנכש עשבים בגינת הנוי שלנו.
אברם, שהקים וניהל את פינת החי, היה מגיע לשם השכם בבוקר. אם הגעתי אני לשם בשש, הוא כבר היה בעיצומה של עבודה, ונראה שעמל שם כבר שעות. מעולם לא ראיתי אותו נח. כשסיים פרויקט אחד התחיל חדש, ופינת החי הלכה וצמחה. אחר הצהריים היו שני ילדיו הצעירים, רחל ואורי, מגיעים לשם כדי להיות איתו. המשק החי היה עבורו הרבה יותר מסידור עבודה, זו היתה היצירה שלו. הוא ידע המון על בעלי חיים ואני הקשבתי להסבריו בנפש חפצה. שתיתי בצמא כל מילה שיצאה מפיו. הערצתי אותו ואת נחישותו, התפעלתי מיכולותיו המגוונות ומהידע שהפגין, ועשיתי מה שיכולתי כדי להצטיין בעבודתי ולשמח אותו. לפעמים איחרתי לחזור לכיתה לפתיחת יום הלימודים. עוד הייתי צריכה להתקלח ולהחליף מהר בגדים. המחנכת שלנו רינה היתה נוזפת בי כדי לצאת ידי חובה. אני חושבת היום שלא באמת כעסה. היא בירכה על אהבת הטבע שלי, ראתה אותי חוזרת סמוקת לחיים מהעבודה ושמחה בכך.
הייתי נערה צעירה ובת בית בפינת החי, רק לכלוב הקופים לא נתן לי אברם להיכנס, מכיוון שהיו אלימים למדי ויכלו לנשוך. הכרתי את רוב העבודות, אברם סמך עליי כמעט בכל דבר ועניין, ואם היה צורך השאיר אותי גם לבד, אחראית. היו שם הרבה עבודות שחורות, כביכול פחות זוהרות: הרבה מהזמן ניקיתי את המכלאות וסחבתי דליים מלאי זבל ממקום למקום. אבל לא הפריע לי להתלכלך, אהבתי את הריחות, את החציר המעורבב בזבל וברפש, את ניחוח הפרוות הלחות בבוקר המוקדם. אהבתי את השקט שלי עם החיות. אלה היו רגעי הפרטיות שלי, שהייתי זקוקה להם מאוד. בהמשך היום הייתי עם בני הכיתה שלי כל הזמן, לא היה רגע של לבד, ואחר הצהריים הייתי בחדר עם ההורים. בבוקר מוקדם, בפינת החי, יכולתי להיות עם המחשבות וההרהורים שלי, יכולתי לחלום. הרגשתי חיה.
לא הייתי מאותן בנות שסבלו מהלינה המשותפת והיום כותבות על זה ספרים מאשימים. אני יודעת שיש כאלו שהיה להן קשה מאוד, אבל אני הייתי ילדה מאושרת. החיים המשותפים נעמו לי, אבל אפילו אני הייתי זקוקה לפעמים לרגעים עם עצמי שבהם אינני ניבטת מעיניהם של אחרים, ושבהם אני עושה דברים בדרכי ובקצב שלי. בפינת החי היו לי רגעים כאלה בשפע. אברם נתן לי עבודה ואז הלך לעשות את שלו. מעולם לא התערב, לא בדק או הפריע. הוא הראה לי איך לעשות ואז סמך עליי לחלוטין. האמון שנתן בי נעם לי, הרגעים עם עצמי היו ברכה.
לא הייתי ערה לרגשות שהתפתחו בי כלפיו. מה שזה לא היה שנוצר ביני לבינו, בוודאי לא היה רומנטי בשום צורה. אני הייתי ילדה, הוא היה איש נשוי עם ילדים. בראש שלי לא התקיימה שום אופציה כזו. הדברים האלה שבינו לבינה בכלל לא היו בראש שלי, אפילו לא בפנטזיה. נדמה לי שהיינו תמימים יותר באותם הימים. בת כיתתי שושקה היתה לפעמים מתלחשת איתי בעניינים כאלו, היא התעוררה קצת לפניי. היא היתה שואלת אותי באיזה גיל אני רוצה להתחתן ודברים כאלה, אבל אפילו היא עדיין לא התאהבה. האופציות לא היו רבות; עם בני הכיתה זה לא בא בחשבון, הם היו כמו אחים.
אני עוד הייתי תמימה משושקה ורחוקה ממחשבות כאלה. אני זוכרת שבשיחות הבודדות שהיו לי ולה על הנושא היא הובילה ואני סתם עשיתי את עצמי מתעניינת. זה עוד היה לי זר. משהו בי רצה כנראה להישאר עוד קצת ילדה. היום הצעירים מדברים על מיניות ובבתי הספר יש כל מיני תוכניות. אצלנו לא היה דבר כזה. בכיתה ו' האחות ירדנה הגיעה פעם לדבר איתי ועם שושקה. הבנים נשלחו כנראה לאיזו משימה, אינני זוכרת בדיוק, וקיבלנו ממנה הסבר על הווסת, על תחבושות היגייניות וזהו. הייתי בשוק, שושקה אמרה לי אחר כך שכבר ידעה, אבל עליי זה נפל כרעם ביום בהיר. טוב שהתקיימה אותה שיחה מינימלית ומביכה עם האחות של המשק, כי פחות משנה אחריה כבר הפך הנושא לרלוונטי בעבורי ועיניי נפקחו בבת אחת לענייני נשים.
היום הכול שונה כל כך ודבריי בוודאי נשמעים מוזרים, אבל ככה אני זוכרת וככה זה בערך היה. ייתכן שאני הייתי במיוחד חולמנית או תמימה, אבל נדמה לי שבאמת התייחסו אז לדברים אחרת. אמי מעולם לא אמרה לי דבר בנושאים כאלה, החינוך בקיבוץ הופקד על האחראים לדבר. תפקיד ההורים היה לשתות איתנו תה של אחר הצהריים, לאפות לנו עוגיות סוכר, לספר לנו סיפורים פה ושם, לשחק איתנו דמקה. לי זה הספיק, אגב, מעולם לא חשתי שחסר לי משהו. אבל כשהפכתי אני בעצמי לאמא, ומאוחר יותר, כשראיתי את ילדיי מגדלים את הנכדים האהובים שלי, הסתכלתי אחורה וחשתי רגשות מוזרים של אי־נוחות. לא יכולה לומר שחשתי החמצה, אבל אולי מין מבוכה שכזו על מה שאפילו לא הבחנתי שחסר לי.
אני מנסה להיזכר איזו מין ילדה או נערה הייתי, מה עניין אותי, מה רציתי. אני חושבת שצמחתי באיזו טבעיות בריאה: אהבתי לחוש את החיים, הייתי קרובה לטבע, שמחתי בעולמות שנגלו לי בספרים, לא הסתבכתי בעניינים חברתיים מורכבים מדי. אהבתי את בני כיתתי, אף שמעולם לא הקדשתי לכך יותר מדי מחשבה. פשוט גדלתי איתם, הכרתי אותם כמעט כמו את עצמי. זה נראה לי טבעי ונורמלי, לא ידעתי אפשרות אחרת. תמיד קיבלתי את המציאות כפי שהיא. נדמה לי שאני יכולה לומר שהיתה לי איזו גישה חיובית פשוטה לדברים.
בגיל חמש־עשרה כבר הייתי קצת יותר ערה, ואפילו התאהבתי פעם אחת בנער בן שבע־עשרה שהגיע לקיבוץ שלנו לשבוע במסגרת איזה פרויקט אירוח שעשו באותם הזמנים. לא החלפתי איתו מילה כמובן. הוא בוודאי לא הבחין בקיומי, אבל אני הבחנתי בו, ראיתי אותו בחדר האוכל כמה וכמה פעמים, ואחר כך בלילה, אחרי כיבוי אורות, הפלגתי בדמיוני וחזיתי לנו עתיד. אני כותבת את זה כי כן התחלתי אז לפקוח את עיניי ולראות בנים, אבל על אברם, וזו הנקודה כאן, לא חשבתי מעולם באופן הזה, הוא בכלל לא היה קשור. מבחינתי, הוא היה בדור של ההורים שלי, גם אם היה מעט צעיר מהם. קשה לי אפילו להבין איך קרה מה שקרה, איך נתתי לזה לקרות. אינני יכולה רק להאשים אותו, כי מעולם לא סירבתי לדבר שהתרחש בינינו, וכנראה גם לא רציתי לסרב. הדברים התרחשו כל כך מהר, ואני לא הבנתי אותם עד הסוף או לא עיכלתי את משמעותם. בכל אופן, היה שם איזשהו רגש שלי כלפיו שאִפשר את זה, ואני מנסה עכשיו להיות לגמרי כנה ולהבין מה זה בעצם היה.
האם הייתי מאוהבת בלי שהודיתי בכך אפילו בפני עצמי? אינני חושבת שזו היתה אהבה כלל. הערצתי אותו, זה כן. זה אולי מה שהיה קצת דומה לאהבה. הוא ידע כל כך הרבה, הוא לימד אותי כל הזמן, ככה בתוך העבודה. אני אפילו לא שאלתי, אבל כל דבר שעשינו, כל חיה שטיפלנו בה, כל עונה שהתחלפה, תמיד היה לו מה להגיד, מה לספר. שתיתי את דבריו בצמא, התרגלתי לנוכחותו לצידי, רציתי להיות שם. אני יודעת שזה נשמע כאילו התאהבתי בו, אבל זה לא יהיה מדויק לסכם את זה כך, זה פשטני מדי. רציתי להיות במחיצתו, הרגשתי בחברתו דברים שלא חוויתי במקומות אחרים. אולי איזו אינטימיות, כלומר היינו רק שנינו, וזה לא דבר שהורגלתי בו. תמיד, בכל דבר ועניין, היינו קבוצה. אז אולי היה משהו באחד על אחד הזה שהיה בו ייחוד, אולי זה בלבל, אולי זה נעם לי קצת מעבר, אולי לזה התגעגעתי — ולכן שוב ושוב שבתי לשם, התנדבתי לעבודה מעבר לשעות, ופינת החי הפכה לי לבית שני.
בלי שנתתי דעתי על כך, היחסים בינינו התהדקו מאוד. זה לא היה רומנטי, אבל זה בהחלט היה הרבה מעבר לקשר של מרַכז ענף עם עובדת. אני גם לא יכולה להגיד שהיתה בינינו חברות, מכיוון שלא היה בינינו שוויון. הוא היה מורה שלי, מדריך, אבל מכיוון שמה שהתפתח בינינו היה אישי מאוד, נלווה לו איזה טעם אחר, מיוחד.
כדי שלא יישמע כאילו הוא פיתה אותי או ניצל, צריך לומר שאני לא חושבת שהוא תכנן משהו מכל מה שקרה. הוא מעולם לא דיבר איתי על ענייניו האישיים. גם לא על ענייניי. הוא דיבר איתי על נדידת הציפורים, על חיות מדבריות ומנגנוני ההישרדות שלהן; הוא סיפר על יצורים קדמוניים שהילכו לפני מיליוני שנים על פני האדמה; והסביר לי על החיטה שפעם, בתקופת התנ"ך, גדלה במחוזותינו. הוא באמת היה מלא להט לדברים האלה, הוא ידע להתבונן בצמחים, הוא קרא המון. בעיני הנערה שהייתי, נראָה שהוא כול־יודע. אני מבינה היום שהוא בסך הכול היה גבר סקרן ואינטליגנטי, ושהיתה לו יכולת מיוחדת לספר על הדברים בהתלהבות. הוא לא היה יפה במיוחד, לא מושך, שום רגש גופני לא התעורר בי כלפיו. היה בו משהו אבהי כלפיי שנעם לי, והריגוש, אם היה כזה, נבע כנראה מהבלעדיות. העובדה שהיו לי שעות רבות שבהן בילינו רק אני והוא, הידיעה שלי שמה שסיפר, סיפר רק לי, הפכו את הזמנים המשותפים שלנו למיוחדים ויקרים. אני לא יכולה לראות בקשר שצמח בינינו שום דבר מעבר לזה. ולכן כל כך קשה להבין או להכיל ולעקוב אחר השתלשלות העניינים המהירה והדרמטית כפי שהיתה.
***
הדברים נמשכו כך, בלי דרמה, בלי איזו התפתחות שאיני מדווחת עליה, עד אותו לילה ששינה את חיי לעד. אנסה לכתוב כאן ולספר איך זה קרה, אם כי זה לא קל בכלל, ואולי היה אפשר פשוט לכתוב "קרה מה שקרה"... אבל אני חייבת לעצמי, לפחות פעם אחת, במסגרת אותה כנות מוחלטת שהיא הכותרת של מעשה דברים זה, לנסות ולדלות מזיכרוני ומנימי מחשבותיי את קורות אותו הלילה כפי שהתרחשו. כפי שקרו באמת. ולמרות ההרצאה ששמענו לפני כמה חודשים במועדון על הפוסט־מודרניזם, ועל כך שבשורה התחתונה לא תיתכן אמת אחת או פרשנות צודקת בלעדית, אני מצידי, אולי שוב בתמימותי המעשית, כן חושבת שיש אמת. קרו דברים. הם קרו כפי שקרו. ברור שכל אחד חווה אותם קצת אחרת, אבל אני לא נכנסת לכל זה. אני רוצה לכתוב מה היה, ואף שחלפו עשרות שנים אני זוכרת היטב איך ומה קרה ואינני יכולה להסתתר מאחורי זִקנתי. אני זוכרת מה שאני זוכרת, אני לא מדמיינת, ואת זה עליי לכתוב. מה שנשכח ממני — נשכח, ועל כך איני יכולה עכשיו להתחרט או להצטער, אין בזה טעם. בסך הכול מדובר במאורעות שהתרחשו לילה אחד, אולי שלוש שעות שעליי לדלות מזיכרוני. ואני זוכרת. זוכרת את אותן השעות כאילו היו אתמול, גם אם במשך חיי שבאו אחר כך בחרתי שלא לנבור בהן.
היה זה ערב של תחילת הקיץ. כבר החשיך. אני סיימתי את עבודתי והתארגנתי לעזוב את פינת החי. סגרתי היטב את כלוב הארנבות שניקיתי וליפפתי את חוט הברזל המיועד לכך סביב שער העץ שבנה אברם משאריות קרשים שאסף תמיד לצרכים אלו. כמה ימים לפני כן צבעתי את אותו שער בתכלת וריח צבע טרי עדיין היה שם. זה היה יום חם, הזעתי הרבה תוך כדי עבודה, ואת הבריזה שהביא עימו הערב, שליטפה את פניי וייבשה אותן, קיבלתי בברכה. בדמיוני כבר הייתי במקלחת הזריזה שתכננתי להספיק עוד לפני ההליכה לחדר האוכל לארוחת הערב. הייתי צריכה למהר כי כבר התאחרה השעה ועוד מעט כבר הייתי מפספסת את שעת הסעודה. אומנם רבקה, שעבדה בחדר האוכל והיתה השכנה הטובה של הוריי, אהבה אותי מאוד ותמיד גם יכולתי להיכנס למטבח בשעות המאוחרות ולזכות ממנה לשאריות ששמרה למאחרים, אבל העדפתי להגיע עם כולם.
המשך העלילה בספר המלא
