דויד ברגלסון (דאָָוויד בערגעלסאָָן), אחד מגדולי סופרי היידיש של המאה העשרים, נולד בשנת 1884 בשטעטל באוקראינה, לא הרחק מאומן. הוא הכיר פוגרומים ביהודים מאז שהיה פעוט והתחנך כיהודי נאור. אביו היה סוחר דתי שעבד רק עם יהודים ואמו היתה אשת ספר. ברגלסון הושפע מאנטון צ'כוב וכתב על תסכולם של יהודים מחיי השטעטל משוללי המעוף. בבגרותו התגורר בברלין וביקר בערים גדולות בארצות הברית ככתב של השבועון האמריקאי ביידיש "פארווערטס". עם עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה עבר להתגורר בברית המועצות, כתב ביידיש לעיתונות הקומוניסטית ונמנה עם הוועד היהודי האנטי פשיסטי. בשנת 1949 נעצר ברגלסון ובשנת 1952 הוצא להורג בידי כיתת יורים במה שכונה "ליל המשוררים הנרצחים", באשמת "פעילות לאומנית יהודית וריגול לטובת המערב". במהלך אותו הלילה הוצאו להורג בפקודתו של סטאלין 13 יהודים, בהם אנשי רוח מובילים. רק בשנות השישים, לאחר מותו של סטאלין, שבו ופורסמו כתביו ברוסיה.
שבעת הסיפורים והנובלה המוצגים בספר זה מציגים דמויות חיות, מרגישות ופועלות, באופן שפורץ את גדרות המקום והזמן. כתיבתו של ברגלסון כובשת את הלב בזכות ההכרה במורכבותה של נפש האדם, קרועה בין דחפים סותרים ומונעת בידי הקושי לנווט ביניהם. בכל אחת מן היצירות טמון צירוף של ריאליזם ופיוט, הומור דק ואירוניה עוקצנית, תזמור של קולות אנושיים וצלילים אחרים.
