“אמונות שווא, זה שם הספר. מה גורם לאנשים הגיוניים להאמין בדברים לא הגיוניים, זו כותרת המשנה ועם זה כבר היתה לי בעיה. בעיני הגיון זו לוגיקה, הן כתרגום ובעיקר כרעיון. לטעמי, אדם הגיוני לא יכול להאמין באמונות לא הגיוניות. כך אני מאמין ואני אדם הגיוני. תאמרו בוודאי שאנשים דתיים מאמינים באלוה כלשהו וביניהם ניתן למצוא אנשים הגיוניים להפליא. הם אולי הגיוניים באשר לשאר אמונותיהם, בנוגע לאלוהים, נו.

אריאלי פנה לעסוק בספר לאחר שנתקל אישית בהתקפה על עבודתו ורעיונותיו. התקפות מרושעות, זדוניות, ולהתמודד איתן היה כמו להתמודד עם קיר. מכאן הוא פנה לחקור את מה שלדעתו מוביל אנשים הגיוניים להאמין באמונות שווא. נראה מה יש לו לומר כחוקר במדעי החברה ובעיקר לאור שתי תקופות גבה-גליות: הקורונה וה-7 באוקטובר. הראשונה נתפסת כתקופה של המצאת וירוס לצורך דילול אוכלוסיית העולם והשניה מובילה את היקום לשנאה תהומית אל מי שנתפס כקורבן האולטימטיבי, לפחות מהצד שלנו.

ואז אריאל מתחיל להוביל אותנו לאמון וחוסר אמון. כשיש אמון, הכל טוב. אלא כשחוסר אמון נוצר פתאום זה מוביל לעוד חוסר אמון ומכאן להפיכה לשוואי, אחד המאמין באמונות שווא. אחת הדוגמאות הבולטות לאמון זה האמון בכסף, יותר מדויק, באותן פיסות נייר העוברות מיד ליד ומשמשות לקבלת סחורות ושירותים. עד כמה שלא ייאמן, הנה אמון במיטבו. מעניין שזה שהבנקים שוחטים אותנו בריביות על המינוס ועל הלוואות, זה עובר בריטון קטן והבנה שכך פועל העולם ו... נקסט.

וכך ממשיך הספר, לא אלאה אתכם, בארבעה פרקים הבאים לתאר התפתחות של שוואות. מייגע כמו קריאת כל מחקר חברתי. אני יודע, הייתי שם. ואז, בחלק המעניין המגיע לרשתות החברתיות, פתאום אריאלי משתתק ואין לו ממש מה לומר על זה. הלו? פייסבוק, אינסטה ובעיקר הטיקטוק הפרטי שיש לכל אחד בנייד, כן פרטי. ואסביר. הטיקטוק (הפרטי) בנוי על גבי אלגוריתם. עזבו מהסבר טכני, אבל הרעיון הוא שככל שתתנו יותר לייקים לסרטון זה או אחר שעניין אתכם או תעקבו אחר יוצר הסרטון, תקבלו עוד מאותו דבר, לכן פרטי לכם. רציתם מתכון לפיצה? פתאום לא תדעו מהיכן הטוב הזה הגיע אליכם בדמות עשרות מתכונים, לא בהכרח ברצף, לא בהכרח מחשיד. ומכאן בדיוק ים השנאה לאחר השביעי באוקטובר, שנאה בלתי מובנת, בכמות ואיכות מפלצתית. שונאים יש הרבה, קל להדליק אותם והאלגוריתם כבר ייצור את האמונה המתאימה.

אריאלי היה מעורב בייעוץ ממשלתי בזמן הקורונה, בעיקר בדחיפה להשתמש במסיכות דרך העידוד לא לפגוע באחרים, יותר מלא להפגע בעצמנו. מכאן הוא ממשיך לספר על השנאה כלפיו ועל אמונת ההבל בדבר תופעות הלוואי של החיסונים.

אז ככה:

פייזר אכן מודה בחצי פה בעניין תופעות הלוואי.

אם על ספר כתוב שהוא ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, השיבו אותו למדף.

אם תרופה מתגאה בקבלת אישור ה-FDA, זכרו שה-FDA אישרו גם את הממתיק המלאכותי המזיק אספרטיים והזהרו מאוד.

בדקו אותי.”