"האישה שוכבת במיטה בוכה, היא מדמיינת את קלרה בסלון ישנה על הספה, זה עוזר לה להרגיש יותר רגועה. האישה מנסה לישון, אבל הדמעות נחנקות לה בגרון. בית החזה לוחץ וכואב. היא משמיעה קולות של אנחה כשהיא מנסה לנשום עמוק ולהירגע. ברקע היא מדמיינת את צעדיה של קלרה נשמעים, כבדים, רגל אחר רגל היא מניעה כשהיא עושה דרכה לחדר של האישה מהכיוון של הסלון. קלרה מתיישבת ליד האישה. היא מרימה את הקריסטל של הרוז קוורץ שמונח על השידה ליד המיטה ומניחה על הלב של האישה. היא מגישה לאישה את המשחה של הטראומיל כדי שהאישה תעסה את הסדק שבלב.״
לאישה יש תינוק שזה עתה נולד, יש לה גם בעל ואבא אוהב שלימד אותה תמיד שאסור להתקרב לגרמניה ולגרמנים. היא מנסה ללמוד להיות אמא וחוזרת לכתוב לחברה הדמיונית שאימצה בגיל ההתבגרות ולשתף אותה בקשיי הזוגיות, באימהות ובכתיבת הדוקטורט שלה. אבל ככל שהסיפור מתקדם, החברה הדמיונית מתגלה כקלרה היטלר, מצבה הנפשי של האם מתערער וגם המציאות לא נחה: מצד אחד סודות משפחתיים מתגלים, מצד שני יחסי ההורים הצעירים מתערערים. כשהם נפרדים קלרה עוברת לגור איתה ועם בנה ועוזרת לה לגדל אותו ואת עצמה. גבולות המציאות והדמיון מיטשטשים והולכים, ומתבהרת סכנה גדולה, האם שתי הנשים יצליחו לגדל בן אוהב חיים ורגיש או שיגדלו דיקטטור מסוכן ומצמית?
בירי רוטנברג היא ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית, חוקרת תהליכי כתיבה ונרטיבים של אימהות, מטפלת, מדריכה בקליניקה פרטית ומרצה בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. קלרה שלי הוא ספרה הראשון.
