הקדמה
מעולם לא העליתי על דעתי שאהיה עורך דין. אם היו אומרים תהיה שחיין, ואפילו אלוף אולימפי, הייתי נד בראשי כמעט בהסכמה, וגם אם היו אומרים לי תהיה ליצן, נגר, ספר, סנדלר, אבל לא עורך דין.
הדבר התרחש בהיסח הדעת, באורח מקרי, כמו כל מה שקרה לי בחיי, כולל עצם היותי. זה אירע באותו מסלול מתעתע שבו אבי אהרן, זכרו לברכה, ואמי רחל, זכרה לברכה, ניצלו במחנות ההשמדה אליהם נשלחו, כל אחד ממקום אחר. זה אירע באותה דרך לא ברורה שבה אבי ואמי הכירו בארץ זה את זו, ואז הצליחו, לפחות למראית העין, לשכוח את משפחותיהם, שעלו בעשן הארובות לשמיים, והתחילו חיים חדשים לגמרי בשדרות וושינגטון בתל אביב — עד שהיגון אחז בהם לפני מותם.
אני נכנסתי לשער החוק, אם לנקוט בלשונו של פרנץ קפקא, הסופר האהוב עלי, שליווה אותי כל חיי, והשומר לא הבחין בי כלל. אולי הוא היה עסוק בוויכוח עם בן הכפר, שביקש לדעת למה איש זולתו לא הגיע לשער החוק. מבלי משים נכנסתי בשער. אף אחד לא עיכב אותי בשאלות מיותרות, לא נדרשתי להציג מסמכי מעבר, נחסכה ממני חבטת חותמת רשמית כבדה על נייר משרדי, ולמעשה אף אני עצמי לא הבחנתי כי עברתי את שער החוק.
רק כשהעמקתי פנימה אל החוק, הבחנתי בנוף שונה, ברחשים לא מוכרים, מכאניים, שעלו מבתי הקומות המהודרים, שהיו פזורים במרחב החוק. ובריקנות. כמעט לא ראיתי בני אדם, ואם קרה ומישהו הציץ מאחד החלונות, מייד כשראה אותי טרק את התריס וכיבה את האור.
מרחוק ראיתי ששומר השער התעורר מקפאונו. הוא סילק את שערו הרטוב מזיעה ממצחו וצעק "עצור". אבל המרחק טשטש את המילים. לא ברחתי. ככל שהעמקתי עוד בממלכת החוק כך גברה הזרות שלי במקום, עד שהוא נעלם מעיני.
אך הזרות יצרה "הזרה", וזו סייעה לי. והפכה לכלי העבודה המרכזי שלי. היא אפשרה לי להציג את העולם אליו נזרקתי, כלא מובן מאליו. דווקא משפטים החוזרים על עצמם בתבניות קבועות שנוצקו בבית המלאכה של השופטים הראשונים שזה עתה ירדו מן העצים, עדיין סובלים מחלוקה לא ברורה בין כלי ציד, כלי הענשה, כלי אכילה וכלי צדק ואת החלוקה הזו, ביקשתי להחזיר. אם כלי ציד השתרבב אל כלי המשפט, והיו הרבה כאלה, במקום לשפוט את הנאשם, המשפט אכל אותו ולא השאיר ממנו פירור. "המתגוררים על שפת ים חדלים מלשמוע את רחש הגלים", כתב ויקטור שקלובסקי, הפורמליסט הרוסי. ואני, כבר בשלב מוקדם מאד בחיי במרחב החוק, ייעדתי לעצמי את המשימה לגרום לרחשים, שאיש כבר לא שמע, להישמע מחדש. את קול הדלתות הנטרקות, את צליל המפתח המסתובב במנעול, את צלצול האזיקים. בחרתי במודע להפליג אל אזורים לא ידועים של ממלכת המשפט ולחשוף אותם לעין השמש הציבורית. כך הגעתי אל העיר האסורה בה שוכנים השופטים, וגם, ולהבדיל, אל התופת, מקום מושבם של הנידונים, לחסד או לשבט.
חמישים שנה סיירתי בממלכת המשפט. בליבי קראתי לעצמי בנימין מטולדה, או דון קישוט, או "שמי ישמעאל". נושא עמי, כל אותה העת, את הגלימה השחורה, הבלה, כמן מגן נגד מזיקים ורוחות רעות המנשבות בבית המשפט.
אמת, את הגלימה איבדתי פעמים רבות, כי מייד כשהסתיים הדיון, מיהרתי להסתלק מן המקום, רץ בנעלי העבודה המשובחות ביותר שרכשתי, המיועדות לכבאים הנמלטים מלשונות אש שמסרבות להרפות מהם. משאיר מאחור תיק, קלסר, פתקים ואת הגלימה. ולכן, אימנתי את המתמחים הרבים שהיו לי, לאסוף אחרי את כל שרידי כלי המשפט שהשארתי מאחור.
וכן, היו לי מתמחים מתוקים מדבש, שלא אנקוב כאן בשמותיהם, ואיתם הסליחה. את כולם השבעתי כי לאחר סיום ההתמחות ילבשו גם הם את הגלימה השחורה ויצטרפו אל חיילי הצדק, ייכנסו באומץ לחפירות, וינשמו את ריח הגז הרעיל של המשפט.
רובם נשבעו וכמעט כולם כיזבו לי, ובחרו בקריירה אקדמאית. הם העדיפו לכתוב ספרים על שעת חירום ועל המשפט בשטחים הכבושים. על גירוש פלסטינים על הריסת בתיהם, במקום להתעטף בגלימה ולשכב מתחת לגלגלי ה־D9 שבא להרוס בית של חפים מפשע על פקודתו של המלך המגמגם שבשנת 1945, בהיותו מלך המנדט, אישר בתקנות ההגנה לשעת חירום, להרוס בית, רחוב, שכונה ואפילו כפר אם יצא ממנו אדם שהעיז להתקומם נגד הסרג'נטים הבריטים שסבבו ברחוב רוטשילד, אלנבי, הרצל, פלורנטין, חבושים פרחי כלניות מאדימים מדם. משפחתי ואנוכי גרנו בשדרות וושינגטון בשכונת פלורנטין ומחלון המרפסת ראיתי את הדירה הנמצאת כיום בסמטת יאיר שטרן, אשר שמה הקודם היה רחוב "מזרחי ב'" בה נרצח (סוכל? נוטרל?) מנהיג הלח"י, משורר רומנטי, יאיר שטרן, שהתחבא שם בארון. האגדה מספרת שלאחר שמזרחי ב' הפך ליאיר שטרן באו פטרוני רחוב אצל"ן, שהיה חכם וקבליסט מאד מוערך, שרובם היו סלוניקאים ודרשו מראש העיר רבינוביץ' להחליף גם את שם השדרה הלא מפוארת הגובלת לסמטת מנהיג הלח"י לשם שיהלום את שכונתם. שאל רבינוביץ' "איזה שם אתם רוצים?", חיככו נציגי הרחוב בדעתם, ולא הצליחו להגיע להסכמה. האחד רצה אלוף שרירים ומרים משקולות והאחר שם שאינו ניתן לביטוי על שם שכונה סלוניקאית שכל תושביה נרצחו ובתיה הועלו באש על ידי חיילי הנאצים יימח שם. אז השתיק רבינוביץ את קולות הויכוח שהתקרב להיות תגרת ידיים. פסק רבינוביץ כי לשדרה ייקרא וושינגטון ושם ראוי ומכובד יותר לא יימצא.
בחרתי להיות אתנוגרף של המשפט, ממש כאילו חדרתי מבעד לג'ונגלים עבותים אל מושבה נסתרת של ילידים, אל מקום שרגל אדם מן היישוב לא דרכה בו. הגעתי אל שבט שעבד לאלים, שנחצבו מאבן בזלת, שהביטו קדימה ושריר לא זע בפניהם. אלים בעלי לב מאבן, שישבו בבית המשפט העליון, ששכן, בשנים הראשונות למסעותיי, במגרש הרוסים, צופים אל החצר המשותפת למנזר ולבית המשפט, ובשנים האחרונות במבנה המהודר בגבעת רם, שממרחק תמיד נראה לי כאילו הוצנח שם על ידי חללית ענק שמיהרה להסתלק מן המקום, כמו שמסלקים ממקום שאירע בו אסון.
האלים העליונים, הנשגבים הללו מילאו כל תא במוחי. הקצתי בבוקר ונרדמתי בלילה עם דמויותיהם. ניסיתי לקרוא את מחשבותיהם: שמגר, ברק, חיות ועמית. לפעמים טרחתי לילות שלמים על ניסוח כתבי פלסטר. יצאתי נגדם בכל עוצמת רוחי, כועס ורוגז על מה שנראה לי כהפגנה של חוסר צדק, ואפילו כמעשה רשע.
הכעס על מה שנראה לי כעיוות דין והרצון לערער עליו, תססו וגעשו בי כל כך, עד שחששתי, באמת ובתמים, שיום אחד אגיע לבית המשפט העליון והמאבטחים בשער יגידו לי: עו"ד פלדמן, אתה כבר לא רצוי כאן, מרגע זה ואילך נאסרה עליך הכניסה להיכל הצדק העליון לעולמים.
אין בית משפט שלא ביקרתי בו. מרמת הגולן ועד לבית המשפט המשקיף אל הים באילת. התעמקתי בדיני ימאות, דיני שליחות, דיני שטרות. אני יכול לומר, על פי המשל המפורסם של ישעיה ברלין, שהייתי השועל, זה שיודע קצת על כל דבר — החל בדנ"א וכלה בהרכב הכימי של הסם הסינטטי "אבקת כוכבים". הופעתי בפני בית הדין הרבני הגדול בעניין אישה מורדת. ציטטתי מן התלמוד כבחור ישיבה שהתורה היא אומנותו, פרי לימודיי ב"תחכמוני" ובתיכון "צייטלין", שבזכות המורים שלי שם נבחרתי בגיל שתים עשרה לחתן התלמוד של תל אביב. אבל, זה לא ממש הועיל לי כשהרב לאו השליך אותי מן התיכון, ממש כשם שזורקים תפוח רקוב משק תפוחים.
עם הוריי ואחי חנן, הצעיר ממני בשלוש שנים, גרנו בדירה צנועה, בדמי מפתח, בשדרות וושינגטון, בשכונת פלורנטין בתל אביב. הייתה לנו מרפסת משותפת עם גברת קרויצפלד, שפירוש שמה בגרמנית "בית קברות". הייתי ילד שתקן וביישן בצורה קיצונית. כשבאו אורחים לדירתנו, וזה קרה לעתים ספורות, מיהרתי להתחבא מתחת לשולחן עד שעזבו.
אין זה מפתיע אפוא שהדהמתי את עצמי, כאשר ביום הראשון שבו הופעתי בבית המשפט, והיה זה בבית המשפט העליון, בשנת 1973, פצחתי בטיעון, בקול שיצא מגרוני צלול וברור. הייתי בקושי חודש עו"ד, וייצגתי, בעתירה לבג"צ, קבוצת מפגינים חברי שי"ח (שמאל ישראלי חדש), אילנה המרמן, יצחק לאור, אבי עוז ואחרים, שהפגינו כנגד הקמת התנחלות באזור שכם ועל כך הועמדו לדין בבית משפט בירושלים.
עמדתי שם וטענתי, שלא ניתן לשפוט אותם בישראל, אלא יש להסגיר אותם, כי השטחים הם ארץ זרה. הביישנות נשרה ממני, ואמרתי לעצמי, בלשונו של "גם הוא באצילים", ארבעים שנה אני מדבר משפטים ולא ידעתי זאת. השופט העליון יואל זוסמן לא הצליח להחביא את החיוך שעלה על פניו לשמע הטיעון המקורי, אך דחה את העתירה.
מלכתחילה קיוויתי להיות עורך דין לענייני עבודה. על כן התמחיתי, בשנת ההתמחות הראשונה, בבית הדין לעבודה, ברחוב יהודה הלוי, כחמישים מטר מבית הספר "תחכמוני". המנחה שלי הייתה השופטת חנה הרדוף, שהגיעה לישראל מהולנד והייתה מגיעה לעבודה באופניים. תחת השגחתה אף כתבתי בשנת 1973 את פסק הדין שביטל את מדיניות אפליית הדיילות בחברת אל על, אל מול הגברים. בהסכם הקיבוצי שנחתם שם נקבע כי רק דייל זכר יוכל להתקדם לעמדת דיילות בכירה שנקראה "כלכל" ששכרה ומעמדה משופרים מאלה של דייל של סתם. הנהלת אל על טענה כי בתמורה לכך מקבלות הדיילות אביזרי איפור, סומק ללחיים וריסים לעיניים האדומות מחוסר שינה. אל על טענה שרק גבר שיש לו ניסיון צבאי מסויים עקב שירותו הצבאי, יוכל להתמודד כראוי עם ניסיון חטיפת מטוס, למשל על ידי ליילא חאלד האשה. את הטענה הזו דחתה השופטת הרדוף בתנועת יד עצבנית, כאילו גירשה זבוב שנחת על סנדוויץ' של לחם חי ומלפפון ועגבנייה וגבינת אמנטל, שהניחה על השולחן. בהדרכתה כתבתי את פסק הדין שקיבל את עתירת הדיילות והשווה אותן למסלולי קידום של עובדים גברים.
לענייני עבודה חזרתי רק פעם אחת, אחרי שנים רבות, כשהגשתי יחד עם פרנסיס רדאי, עתירה שדרשה להשוות את גיל הפרישה של גברים ושל נשים. מאחר והתמחות החובה הייתה שנתיים, ונאסר להתמחות בבית משפט או בבית דין יותר משנה אחת, קיבלתי את עצתו של אדם ברוך, שכני ביפו, להתמחות במקומו לאחר שסיים להתמחות אצל עו"ד אמנון זכרוני ברחוב הגלבוע 4. וכך נסחפתי אל השטחים הכבושים, אל תושביהם שהחיים נגזלו מהם, שלא ניתנה להם הזדמנות ללמוד, לנסוע לארץ אחרת, להתחתן עם בחיר/ת לבם/ן. איש לא מינה אותי להיות להם לפה, אך לא יכולתי להתחמק מלדבר ואחר כך גם לכתוב את הנפשות המתות; את אחמד שרצה אחמ"ש, ואת כל אותם האלמונים, עטויי המסכה, המטפסים במדרגות בית המשפט העליון.
במקביל כתבתי וכתבתי ופרסמתי בכל במה אפשרית. ב"תיאוריה וביקורת"; ב"זמנים", ב"חדרים", ב"חדשות" ב"העיר", ובשנים האחרונות במדור קבוע "בדלתיים פתוחות" ב"הארץ", וזאת, תחת ידו הסובלנית של עורך המדור אלי אליהו. הקובץ שלוקט לכאן, הוא, לעניות דעתי, לא מייצג ולא משקף דבר וחצי דבר, הוא אקראי כמו כל מה שהתרחש בחיי.
כמעט ולא הזכרתי פרשות משפטיות חשובות שאני הופעתי בהם כי גזרתי על עצמי שתיקה לגביהם, שלא ייטען כי אני מנצל את יכולת הכתיבה והפרסום, כדי להשפיע על בית המשפט, וכדי שלא יתקיים בי דברי הנבואה של פרקליטת מחוז הדרום לשעבר יסכה ליבוביץ: "אתה תנצח בעיתונים ואנחנו ננצח בבית משפט", בהקשר של סולימן אל עביד וכמה היא צדקה וצדקה. על כן לא סיפרתי על פרשת רצח דני כץ, כאשר באמצע המשפט החוזר שהושג בדם ודמעות התברר כי אחד השופטים הוא דמנטי לחלוטין ואף אחד משני השופטים האחרים לא טרח לספר לנו על כך. לכמה צביעות והתנשאות זקוק שופט שמחביא שופט דמנטי ומניח למשפט להתנהל עד שבמקרה אותו שופט שאל לפתע את אחד הנאשמים "איך זה היה לדפוק ילד יהודי" פסחתי על רצח חנית קיקוס וההודאה המגוחכת של סולמן אל עביד, והרבה תיקים אחרים, אם אזכה אכתוב עליהם בספר הבא, אני מבטיח שלא אפסח על אף צלקת שעדיין מדממת שהותירה בי מערכת המשפט.
חלק ראשון
החומר, הלשון והרוח של המשפט
השר, העז והמשוגע
חדשות, 20 במרץ 1987
האדם עושה מעשה והמעשה יוצא מראשו כמו בלון גדול וממריא לשמים. אם יש אחריות משפטית, נמתח חוט בין האדם והבלון; ואם אַין, עולה הבלון לשמים, עד שהוא מגיע אל המדור העליון בגן־העדן, שם שרויות הנשמות שלא חטאו משום שאין להן תחושת חטא: תינוקות שלא נולדו, שוטים, ילדים, חיות, שרים וחברי כנסת.
השרים וחברי הכנסת אוכלים במדור העליון מבשר הלווייתן משום שעל־פי חוק יסוד: הממשלה אחריות הממשלה היא אחריות משותפת בפני הכנסת. החוק אינו מכיר באחריות של השר (אחריות מיניסטריאלית), כאילו הייתה הממשלה שותפה באחריות מוגבלת. לולא חוק החסינות הפוטר שרים מאחריות פלילית ואזרחית למעשיהם, לא היה לשרים כרטיס כניסה לשמוע את העוגב וליהנות מזיו השכינה. חוק החסינות נותן כנפי מלאכים ונשמה זכה גם לחברי הכנסת.
נכנסים ויושבים על־יד נבחרי הציבור גם שוטים, משום שעל־פי פקודת החוק הפלילי פטורים מאחריות פלילית מי שאינם מסוגלים להבין את מה שהם עושים, או שאינם יודעים שאסור לנהוג כפי שנהגו. פקודת הכַּשרוּת המשפטית והאפּוֹטרוֹפּסוּת פוטרת מאחריות פלילית ילדים שלא מלאו להם 12, ומאחריות אזרחית (בסייגים מסוימים) עד גיל 18.
כבשים, פּוּדלים ותוּכּים פטורים מאחריות כי על־פי פקודת הנזיקין אם גרמה החיה נזק, היא אינה חייבת לשלם פיצויים, והחָבוּת מוטלת על בעליה, אם יש כזה. הכללת חיות בקבוצת הפּטוּרים מאחריות עלולה להיראות מוגזמת ומופרכת, אלא שעובדה היא שהפּטוֹר מאחריות פלילית לחיות הוא חדש יחסית, ובין המאה ה־13 למאה ה־16 הועמדו למשפט בארצות אירופה בעלי־חיים שפגעו באדם, בגופו או בפרנסתו. חזירים, פרות, שוורים וכלבים הובאו לספסל הנאשמים בהליכים דומים לאלה שהיו נהוגים לבני־אדם. הם הוחזקו בכלא טרם משפט, ומשנמצאו אשמים, הועלו על הגרדום (כך כותבת אסתר כהן במאמר "החיות בבית דין האדם" "זמנים", חוברת 16). שריד לכך קיים במשפט הישראלי, המורה שכלב שנשך מספר פעמים אפשר להשמידו על־פי צו משרד הבריאות.
מהי התפיסה המוסרית העומדת מאחורי ההכרעה החקיקתית שילדים, משוגעים, חיות, שרים וחברי הכנסת אין להן תחושת חטא, ואפילו אם ביצעו עבירה, מייד היא מתגלצ'ת מנפשם ואינה משאירה רבב? מה המשותף לכל אלה, שעושה אותם כפופים לעיקרון משפטי אחד הפוטר אותם מאחריות פלילית?
הקשר בין שרים ובין חסרי־דעה הוא לכאורה ברור ומורכב כאחד. על הברור לא כדאי לומר מילה; המורכב נוגע לשיתוף בתנועות הקטנות של הנפש, כמו האקראיות, השכחה, ההתחמקות והרגש השטוח. אבל לא בזה העניין. אני מבקש להציע הסבר תועלתני, המבוסס על העיקרון שלמערכת החוקים יש אינטרס עצמי העומד מאחורי הכרעות ערכיות הממיינות את כל היצורים לכאלה שאפשר להגיש נגדם כתב אישום או לדרוש מהם אחריות אזרחית, ולכאלה שנפטרים אל חוג הנשמות חסרות האחריות. המיון הזה פשוט מגן על המערכת מפני הרס עצמי.
מאחר שהחוק בורח מהכללות והוא מבקש את הקוֹנקרטי, הבה נתאר לעצמנו שר — אני רואה לנגד עיני את שר התיירות והמשפטים; אתם רשאים לבחור לכם את השר החביב עליכם — והבה נשים אותם עם עוד פּטוּרים־מאחריות־פלילית, נניח אחד משוגע ואחת עיזה־פזיזה (לא כללנו ילד ביניהם מטעמים הומניטריים). הבה נניח כי השר המשוגע והעיזה־פזיזה מתגוררים בדירה קטנה בגבול בת ים; לצורך מדעיוּת הניסוי הושבנו בדירה סמוכה לשלהם קבוצת ביקורת: איש, אישה ודייר־משנה.
בלי להיכנס לפרטים רבים מדי, כגון שמירת חדר המדרגות, הקפדה על רעש סביר, תשלום מיסי ועד, תליית כבסים באזורים אסורים, חריגות בנייה, מסיבות פרועות, נשים מופקרות המשוטטות בבגדים תחתונים בשעות מוקדמות של הבוקר — אין ספק שהעז, השר והמשוגע יתנגשו עם החוק מספר פעמים העולה לאין־שיעור על ההתנגשויות הבודדות של קבוצת הביקורת. הסיבות לכך הן מגוונות ולאו דווקא משותפות לשלושת הדיירים. כל אחד מהם צפוי להפר את החוק בכמות סיטונאית מטעמיו־הוא.
השר מפר את החוק כנראה בגלל הקושי המפרך והרצוף לשמור על הגבול בין האישיות הציבורית והפרטית. הלא חלק ניכר מן החינוך לציות לחוק נעוץ בהפנמת האבחנה בין חלל פנימי לחיצוני, בין טריטוריה פרטית לציבורית, בין מחשבה למעשה, בין דימוי למציאות: כל אלה עוברים אצל איש הציבור מוּטַציה דרמטית, המשבשת את כל הגבולות שאימו של השר ניסתה לנטוע בו עוד בשבתו על הסיר. נכון, אנחנו עוסקים בחוויה הקדומה של ההתאפקות, עצירת הזרימה החופשית של הצרכים עד שיובא כלי הקיבול שנועד להם. בספר הכי זול על גידול ילדים אני קורא שכאן, בהתאפקות הזאת, מתחיל כל ציות לחוק.
תהליך יצירתו של שר או נבחר ציבור יש בו משום ניסיון נואל להיוולד מחדש בלי חוויית ההתאפקות. הדמות הציבורית מבצעת תנועה הפוכה: היא מצמצמת עד למינימום את החלל הפנימי: הביוגרפיה, המחשבות המטופשות, המשפחה, אהבת הילדים — כולם הופכים מייד לנחלת הציבור, מוטחים החוצה ללא כל מנגנון בולם, עד שבפנים לא נותר כמעט מקום לעצירת צרכים ראויה לשמה. התאפקות פרטית ופלילית זקוקה למרחב פנימי מספיק שיש בו להכיל את השטף העכור המאיים כל העת להתפרץ החוצה. לזה נחוצה ארכיטקטורה פנימית בגודל של מגרש כדורגל לפחות, ואילו לאישי הציבור יש מן המרחב הפנימי בקושי חדר מדרגות זעיר. זהו כנראה ההסבר לכך שעל־פי נתונים שאין לי ואני רק משער אותם, שיעור העבריינות בקרב פוליטיקאים ונבחרי ציבור עולה לאין־ערוך על שיעורה בקבוצת אוכלוסייה הדומה להם במעמד חברתי, ילדות, השכלה ונטייה כללית לפשע.
מכאן שהפּטוֹר מאחריות פלילית או אזרחית אינו נובע מטעמים שבתפיסה פילוסופית של מושג האחריות, או בגלל שיקולים של הגנה על חירות פוליטית של נבחר הציבור. זהו צעד שעושה המערכת המשפטית כדי להגן על עצמה, כי אחרת הייתה נסתמת. משטרה, פרקליטות ובית משפט שיהיו עסוקים כל העת בתביעות נגד המשפחה מגבול בת ים — העיזה־פזיזה, המשוגע והשר, שעוברים על החוק בכל צעד ושעל — לא היו מתפנים לעבריינים אחרים, ושלטון החוק היה יורד לטמיון. קשה לתאר כמה זמן צריך היה נאשם במשפט פלילי רגיל להמתין למשפטו, אילו בחוסר אחריות ציבורית היו דלתות בתי המשפט נפתחות לרווחה בפני אלה הפטורים עתה מאחריות.
דוחפים את האצבע לאולם המעצרים
חדשות, 03 ביולי 1987
מבחינת הצפיפות החוקית, זו הנמדדת על־פי מספר הצווים והגזירות לכל חוטם וגולגולת, רק השטחים הכבושים משתווים לעיר כמו תל־אביב. העיר היא חוק מתחת לרגליים, טריטוריה שנכבשה על־ידי מנהל ההנדסה, משרד הבריאות, הפקחים, החניונים, רודפי הכלבים, מרעילי החתולים. המדרכה נוסעת כמו פס ייצור מטורף המחליף כיוון באופן אקראי וסתמי. הצווים שאיש אינו מכיר אותם מסדירים את החנייה, את המהירות, את הלכלוך, את המוזיקה, את האינטימיות הרכה האסורה בגן הציבורי, את הטעם והריח.
לתל־אביב, כגריד חוקי צפוף, יש שני פתחי עכוז, הפעורים בקצוות המנוגדים של קומת הקרקע בהיכל המשפט ברחוב וייצמן: בית המשפט העירוני ואולם המעצרים. את חום הגוף של העיר אפשר למדוד שם לא במדחום דיגיטלי, אלא באצבע חשופה. לבית המשפט העירוני נדחף אצבע בפעם אחרת; היום נדחף את האצבע לאולם המעצרים.
בכל בוקר מקרי נגַלֶה כי החוק בוער מתחת לרגליו של הערבי בתל־אביב. בכל בוקר הערבים הם הרוב שבין העצורים (לימים יתחרו בהם "עובדים זרים"). אדם שמובא למעצר הוא "חשוד", את המדינה מייצג שוטר, והשופט התורן הוא "כבודו". מספר הערבים החשודים עולה עשרות מונים על מספרם בעיר. הם נאספו בלילה הקודם, מטרות איטיות ועייפות, משרכות רגליים, ברחובות שהם לערבים ועובדים זרים כבישים אדומים, בעיקר מעֵבר לרחוב החשמל בואכה התחנה המרכזית הישנה ועד רחוב סלמה והתחנה המרכזית החדשה. אפילו השוטר המסורבל, העילג, שכרסו משתפלת מעל מכנסיו, מצליח להשיג אותם לפני שהם נבלעים בחדר מדרגות מסריח משתן.
השוטר מבקש הארכת מעצר של עשרה ימים. "למה", שואל כבודו. מתברר כי ברחוב עלייה פינת לוינסקי נפרצה חנות הבגדים "לחָתָן", ושני הערבים החשודים נתפסו כחמש מאות מטר משם כשהם "מזיעים, נרגשים ומבולבלים", אומר השוטר. "מדברים עברית?", שואל כבודו. אחד מהם מדבר קצת עברית, והשני, כמו בבדיחה אנגלית, הוא בן דודו. "מה קושר אותם לשוד", שואל כבודו. "מזיעים נרגשים ומבולבלים". כבודו מעיין בתיק. "אבל בהארכת המעצר הראשונה הם היו חשודים בגניבת ג'יפ", שואל כבודו. "הג'יפ כבר לא על הפרק מצאנו את הגנב, אין להם קשר אליו".
הערבי עלה על גיאוגרפיה מסוכנת. מטרה קלה, איש עייף ומטושטש, במקום הלא־נכון, בִּזמן שאף פעם לא יהיה נכון. הוא מזיע ומבולבל כי נמאס לו מהמדינה היהודית, כי החוק הישראלי לערבי הוא כמו בדחן חתונות לאורח לא־רצוי: פתאום, בלי התגרות, רק בשביל הצחוק המשחרר, הוא דוחף לו מרפק לצלעות — אפליה בשכר לימוד באוניברסיטאות; תוקע לו אצבע לעין — קצבאות ילדים ליוצאי צבא; תופס לו את האשכים וצוחק צחוק מטורף — חוק הנכּבה, ועוד מעט חוק הבעסה. חשיפה ממושכת לבדחן חתונות מחלישה את מנגנון ההישרדות של הערבי לא פחות מסקס לא בטוח עם זונה נרקומנית.
כבודו מקמט את מצחו. "נמצאו ברשותם חפצים גנובים?", הוא שואל את השוטר. "הם כנראה הספיקו להשליך אותם", אומר השוטר, שגם הוא מתחיל להזיע ונשמע מבולבל למדי — איפה בדיוק הוא היה כשנפרצה החנות "לחתן"? "ואין להם קשר לג'יפ", שואל־אומר כבודו באכזבה מסוימת. "לא", עונה השוטר. "לשחרר", פוסק כבודו.
החשוד, שחזר למעמדו כערבי במקום הלא־נכון, לוחש לעצמו בערבית: "אתה תשלם על זה". "מה הוא אמר?", שואל כבודו שאינו דובר ערבית. "הוא אמר שאדוני ישלם על זה", מתנדב לתרגם יהודי משופם, מן המשקיפים הקבועים באולם המעצרים. "ישלם על מה?", שואל כבודו. "אולי על המעצר", אומר השוטר, "אם אדוני זוכר, אדוני עצר אותם כחשודים בגניבת הג'יפ ל־15 יום". "ככה", אומר כבודו, "לעצור את שניהם מייד ולהגיש עוד היום כתב אישום נגד שניהם על איומים על שופט". "אבל אני לא אמרתי כלום", אומר בן דודו. "תטען את זה במשפט", אומר כבודו.
מחוסר מעש ומתוך סקרנות אני נגרר אחרי השוטר ואחרי השניים שביום אחד היו "חשודים", "ערבים" ו"נאשמים". כתב אישום נגד שניהם הוגש במזכירות כעבור שעתיים, והמשפט התנהל בצהרי אותו היום אצל כבודו אחר בקומה הרביעית. עליתי לראות.
"אתם נאשמים באיום על שופט", אמר כבודו. "אבל לא גנבנו את הג'יפ", אמרו השניים. "איזה ג'יפ", אמר כבודו. "הם היו חשודים מלכתחילה בגניבת ג'יפ אך לא נמצאו ראיות". היה נדמה שהשניים אינם שומעים מאומה, כאילו אולם המשפט הוא מטוס המשייט מעל האוקיינוס וחור גדול נפער בצידו, האוויר נשאב החוצה בקול שריקה איומה. לחץ האוויר פוצץ את קרומי השמיעה של הנאשמים, וגם את קרומי השחייה שלי — עד לרגע הזה לא ידעתי שיש לי קרומי שחייה — והתחלתי לטבוע.
"האם אמרתם לשופט שהוא עוד ישלם על זה?", שואל כבודו. "התכוונתי שהוא ישלם על העבודה בריצוף שהפסדתי", אומר זה שדובר קצת עברית, ובן דודו שותק. "אז הנאשמים מודים", אומר כבודו ופונה אל השוטר: "טיעון לעונש". "אין לנאשמים עבר פלילי", אומר השוטר, "אך איומים על שופטים הם מכת מדינה מסוכנת ביותר ויש בה כדי לפגוע באושיות החוק. מבקש מאסר בפועל משמעותי".
"מה יש לכם להגיד?", פונה השופט בחביבות אל השניים. "לא גנבתי את הג'יפ", אומר הדובר עברית. "ואתה?", פונה השופט אל הבן דוד שמשיב בערבית. "גם הוא אומר שלא גנב את הג'יפ", מתרגם הצופה הנאמן שעלה איתי לקומה הרביעית. "יש משפחה?", שואל כבודו. "אישה וארבעה ילדים", עונה האחד, והשני שותק.
"גזר דין", אומר כבודו. "העבירה חמורה, כולנו יודעים לאן יכול להוביל איום על שופטים. בשל העדר עבר פלילי אני מסתפק בעונש של שנת מאסר".
נפתחה הדלת המובילה אל מעלית העצורים היורדת אל הכלובים במעיים של בית המשפט, השריקה הפכה לשאגה, חפצים התחילו לשייט במטוס ובאולם בית המשפט, שני הערבים נשאבו החוצה אל החלל החיצון. הגיע העת להוציא את האצבע מפתח העכוז. עשן דק וריח של בשר חרוך עולים משם.
