הקדמה
IVI
איי־וי־איי
אימפריום ואלנס אינוויקטום
הסיפור שאתם עומדים לקרוא מתרחש בעולם של הארגון שנוצר על ידי אשלי זווארלי ונטשה נייט. אף על פי שאין צורך לקרוא ספרים אחרים כדי לעקוב אחר הסיפור, הנה לכם תיאור קצר על אודות ארגון האיי־וי־איי והאופן שבו הוא פועל.
אימפריום ואלנס אינוויקטום, בלטינית — כוח בלתי מנוצח, בקיצור איי־וי־איי, או כפי שלרוב הוא נקרא בפי חבריו — הארגון.
אנחנו ארגון מסודר ומרושת היטב בקרב שושלות עוצמתיות בכל רחבי העולם. יש שמכנים אותנו גנבים בחשכה, התארגנות פלילית, מאפיה. אבל האמת מורכבת הרבה יותר מהביטויים הפשטניים האלו.
האבות שלנו למדו כבר מזמן להכיר בעוצמה שבחשאיות. המורשת שהועברה אלינו הייתה מפותחת הרבה יותר מזו של עבריינים שמכריזים מלחמה זה על זה ברחובות. יש לנו כסף ויש לנו כוח. ואנחנו מתוחכמים יותר ממאפיונר איטלקי שובר ברכיים ממוצע.
האיי־וי־איי מקפידים על מכובדות גבוהה ביותר בקרב חברי הארגון. עם הכוח הזה מגיעות ציפיות — חינוך, מקצוענות ומעל הכול, דיסקרטיות. ביום־יום, אנחנו נראים כמו כל אדם מכובד אחר בחברה. הם לא יודעים וגם לעולם לא ידעו, איך פועל הארגון שלנו.
הארגון הישן הוקם על ידי שלוש־עשרה משפחות מייסדות. המשפחות האלה הן המכובדות ביותר בארגון והן הדרג העליון בתוכו. הבנים והבנות שלהן הם האדונים השליטים של הארגון.
לארגון יש מערכת משפטית משלו, שפועלת מחוץ לנורמות המקובלות כיום בעולם — בית הדין. מבחינת החברים בארגון, הפסיקות של בית הדין הן סופיות.
הארגון ירחיק לכת בכל הקשור להגנה על חבריו מפני העולם שמחוצה לו, אבל הציפיות שלו לרוב גבוהות יותר וגזרי הדין שפוסק בית הדין קשים, לעיתים בסגנון ימי הביניים.
ברוכים הבאים לארגון.
1
איזבל
נשף מסכות. מה יכול להיות יפה יותר? מושלם יותר? בעיקר אחד שהופק על ידי הארגון.
סידורי פרחים נשפכים על שולחנות ערוכים במיטב כלי החרסינה, מלצרים מגישים שמפניה בגביעי קריסטל ותזמורת בת שמונה נגנים מנגנת ולס תחת הבוהק המסנוור של תריסר נברשות.
זאת הפנטזיה של כל ילדה.
כל ילדה חוץ ממני.
אני עומדת בין הצללים וצופה ברוקדים. גברים ונשים נעים יחד כאילו תרגלו את התנועות כל חייהם. מעניין אם הם אורחים או רקדנים מקצועיים שנשכרו על ידי הארגון כדי להוסיף לאווירה. לא אתפלא אם זה יהיה האחרון, כי אני די בטוחה שלא נראיתי כמוהם כשרקדתי עם זרם הגברים שארגן לי אחי, קרלטון.
אני מצטמררת כשאני נזכרת בבן הזוג האחרון שלי לריקוד, גבר מבוגר מספיק בשביל להיות סבא שלי.
מישהו פותח חלון במרחק כמה מטרים ממני ובריזה נושבת לתוך אולם הנשפים הגדול המעוצב בסגנון הבארוק. הגשם נחלש והפך לטפטוף קל, ולמרות שהמיזוג מכוון לעוצמה החזקה ביותר, החדר חם ולח.
אחרי מבט חטוף, כדי לוודא שקרלטון לא צופה, אני שותה את שארית השמפניה שלי ומניחה את הגביע הריק על שולחן סמוך. אני חומקת בשקט לעבר היציאה ויוצאת מבעד לזוג החלונות הצרפתיים שעומדים פתוחים למרות הלילה הלח.
אוהלים קטנים הוקמו בחצר כדי להגן על האורחים מפני הגשם. הם מעוצבים עם עששיות שמאירות באור חמים, ויש יותר פרחים מכפי שניתן לספור. גברים ונשים מתאספים מתחת לאוהלים כשהם שותים, מעשנים את הסיגריות שלהם וצוחקים בקול רם מדי.
כולם פונים להסתכל עליי כשאני עוברת. זו השמלה. היא מגוחכת עם חצאית הנוצות שלה שמגיעה בקושי עד אמצע הירך, והמחוך שמהודק כל כך במותניים שהוא מגביל ברצינות את אספקת החמצן שלי. בחירה של קרלטון. מתברר שהיא מבליטה את כל מעלותיי. הייתי יכולה לוותר על השמלה החושפנית מדי.
לפחות המסכה, שנדמית לי כמו שריון מטבעות, מותירה רק את עיניי גלויות. המסכה יפה, עם שרשראות זהב עדינות ומטבעות שמתחככות בכתפיי עם כל צעד. היא מאפשרת הגנה מסוימת מפני עיניים סקרניות.
אני מחליטה להסתכן בטפטוף שיגרום כנראה לנוצות בשמלה שלי להתרפט, וחוצה במהירות את החצר אל הקפלה הקטנה שבצידה השני. לא יהיה שם אף אחד, אני יודעת זאת בוודאות. חברי הארגון מתיימרים אולי להיראות דתיים, אבל ממה שראיתי, הם רק מעמידים פנים כשהם מופיעים במיטב בגדי יום ראשון שלהם, כל אחד מתעלה על האחר לפחות בכל מה שקשור לאופנה.
דלת העץ הכבדה חורקת ונפתחת מספיק כדי לאפשר לי להחליק פנימה. אני סוגרת אותה מאחוריי ונושמת לרווחה למראה ולריח המוכרים. אני מתגעגעת לקטורת כשאני נוסעת לזמן ממושך מדי, וקרלטון הוא לא הטיפוס שמבקר בכנסייה.
את הקפלה המסוימת הזאת אני אוהבת במיוחד. אימא שלי הביאה אותי איתה כשבאה לנקות את המתחם, מאז שהייתי קטנה. אני עדיין זוכרת איך ישבתי על הספסל הקדמי, ורגליי קצרות מדי מכדי שכפות הרגליים ייגעו ברצפה. כמה הרגשתי בבית כשהיא הושיבה אותי להמתין לה כאן, בזמן שעשתה את עבודתה.
אני הולכת עכשיו אל הספסל הזה, קולטת את הצללים הרגילים של המקום. התאורה היחידה מגיעה מנרות שדולקים בתוך גומחות לאורך הקירות ומהנרות מעל המזבח. אני מרכינה את ראשי כשאני מגיעה למרכז המעבר, מצטלבת ומתיישבת. אני חולצת את הנעליים. העקבים גבוהים מדי והמידה צרה מדי. אני נוגעת בחריטה המוכרת על הספסל. זוג ראשי תיבות. סי־וואי.
בכל פעם שאני יכולה להגיע הנה, זה אותו מושב שבו אני תמיד יושבת. ממש בשורה הראשונה, כאילו מהמקום הזה יכול אלוהים לראות אותי טוב יותר. זה לא שאני מבקשת משהו, אני יודעת יותר טוב מזה. זה לא שאני מתפללת אפילו. אני פשוט עוצמת את העיניים ומרגישה את הדממה כאן, את היעדר הצליל המוחלט.
זה עדיף מכל נשף מסכות, עדיף מאשר לרקוד עם מאה גברים כשקרלטון מתווך לאיחוד שיועיל למשפחה. אני לא חושבת שהמחשבה מה אני רוצה חלפה בראשו. אני לא חושבת שהוא התחשב בעובדה שלמרות התועלת שזה עשוי להשיג למשפחה שלו — שלנו — זה כבר גרם לי לסטות מהמסלול שקבעתי לעצמי לפני שנים.
אבל אני לא יכולה להתעכב, לא כרגע. אני זקוקה להפוגה והקפלה הזו, הרגעים הגנובים האלה, נותנים לי אותה.
אני פוקחת את עיניי ונושאת את מבטי אל המזבח. אחד הנרות, שדולק בדרך כלל, כבה, ואני תוהה אם כיביתי אותו כשנכנסתי. אני קמה כדי להדליק אותו בחזרה.
חריקה נשמעת מהחלק האחורי של הקפלה ומבהילה אותי. אני מתנשמת ומסתובבת לאחור. שם, ממש לפני אגן הטבילה, הכי חשוך וכמעט שחור לגמרי. אני מציצה לתוך הצללים, אבל לא רואה שום תנועה ולא שומעת צליל נוסף.
״יש שם מישהו?״ אני שואלת ומרגישה מטופשת כשאף אחד לא עונה.
זה עץ ישן שחורק, זה הכול.
אני מסתובבת בחזרה ומנסה להדוף את הצינה שאחזה בי לאורך כל הלילה. מזכירה לעצמי שתמיד קריר יותר בתוך הקפלה ומחדשת את פסיעותיי לעבר המזבח, שם אני מוצאת את קופסת הגפרורים ומדליקה גפרור אחד. הלהבה זוהרת ואני נאלצת לעמוד על קצות אצבעותיי כדי להגיע אל הפתיל של הנר הגבוה.
די מהר הוא נדלק ואני מכבה את הגפרור כשקול צחוק נשמע ממש מעבר לדלת ומפר את שלוות המקום הזה. ולפני שאני קולטת, דלת הקפלה נחבטת בקיר.
אני קופצת.
שני גברים מועדים פנימה תוך כדי שהם צוחקים, ואחד מהם ממהר לדחוף ולסגור את הדלת מאחוריו. יחד איתם מגיעה צחנת האלכוהול והגראס, וברגע שאני רואה את הפנים שלהם, אני בטוחה ששניהם מסוממים. אני יכולה לראות את זה בעיניהם האדומות, בעור הסמוק שלהם, ושומעת את זה בצחוקם המוזר והמסוחרר.
אני מנחשת שהם בני עשרים, עשרים ואחת אולי. מבוגרים ממני רק בשנה או שנתיים. אני מזהה אחד מהם, רקדתי איתו לפני פחות משעה. אני לא זוכרת את שמו, אבל זוכרת שהוא לא מצא חן בעיניי. לא אהבתי את האופן שבו ליטפו אצבעותיו את העור החשוף בגבי בעודו מסחרר אותי סביב רחבת הריקודים.
״הנה היא,״ הוא אומר כאילו הוא מזהה אותי גם. המסכה שלו משוכה מעלה על ראשו, והוא מלקק את שפתיו בזמן שהוא נותן למבטו להשתהות על שדיי הבולטים מעל מחוך השמלה. ״זאת הבחורה,״ הוא אומר לחברו ונועץ בו מרפק.
עיניו של השני נעולות על עיניי, פיו קשה ומתוח בקו מכוער.
״הנערה לבית בישופּ.״ שניהם ממשיכים להתקרב ואחד מהם עוצר מאחוריי. ״חצי בישופ,״ הוא מבהיר.
״החצי הנכון,״ אומר השני ושניהם צוחקים, למרות שאני לא מבינה את הבדיחה. ״בואי נוריד לך את הדבר הזה מהראש כדי שנוכל לראות אותך כמו שצריך,״ הוא מציע ושולח יד אל הקרס שמחבר את המסכה שלי למקומה.
״לא נראה לי,״ אני עונה לו ומתרחקת מהישג ידו, אבל בזה אני מכניסה את עצמי לפינה בגבי למזבח.
״למה לא? לא הייתי עושה עסקה עם אחיך בלי לראות. אי אפשר לדעת, לא ככה?״
״אני חושב שמנסון הוא זה שעושה את העסקה, אחי,״ אומר חברו ומעווה את פרצופו.
הוא מושיט שוב את ידו, אבל הפעם כשאצבעותיו נוגעות בשערי, אני דוחפת אותו בשתי ידיי ומצליחה להדוף אותו לאחור. כיוון שהוא גם מסומם וגם שיכור, הוא מאבד את שיווי המשקל שלו. אני קולטת שזה הופך אותו למסוכן הרבה יותר, כשעיניו מצטמצמות לחרכים זועמים בזמן שחברו צוחק.
״תסלחו לי, אני צריכה לחזור,״ אני מסתובבת כדי לחמוק משם, אבל מצליחה לפסוע רק צעד לפני שהוא תופס בזרועי.
אני עוצרת ומבטי יורד אל היד שלו לפני שהוא עולה אל עיניו. אני מדביקה על פניי חיוך ומתקרבת אליו בעוד הלב שלי הולם בחזה. לא בטוחה מה אני מרגישה יותר — כעס או פחד, אבל יודעת שני דברים.
דבר ראשון, אני צריכה להתרחק מהשניים האלה או שזה לא ייגמר טוב מבחינתי. ושנית, לא משנה מה, אסור לי להראות שאני מפחדת. יש גברים שהפחד עצמו מדליק אותם.
״אחי בדרך הנה, וזה לא ימצא חן בעיניו שאתה מניח עליי את הידיים שלך,״ אני מדגישה.
״לא הייתי מחשיב את זה כאילו הנחתי ידיים עלייך,״ הוא עונה ופונה לחברו. ״אתה היית מחשיב את זה?״
חברו מניד בראשו. ״לא.״
״עכשיו, זה מה שנחשב להניח את הידיים שלי עלייך,״ אומר הבחור שאוחז בי, מסובב אותי מעט וסוטר על התחת שלי בעוצמה כזו שאני מועדת לפנים, מה שגורם לשני הגברים לפרוץ בצחוק, בזמן שהאחיזה שלו בזרועי מתהדקת.
אבל בדיוק באותו רגע, אני שומעת מכיוון אותה פינה בין הצללים את הצליל ששמעתי קודם. רק שהפעם זו לא חריקת עץ.
כשאני מסתכלת לכיוון הפינה, משהו זז.
גרגרי אבק מרקדים לאור הנרות, אבל שני הבחורים שהתפרצו לתוך הקפלה לא מבחינים בשינוי שחל באוויר עד שאנחנו שומעים את פסיעות הרגליים. הם מסתובבים וכולנו מסתכלים כשהחשכה הופכת לדמות שמתחילה לנוע לעברנו.
הלב שלי הולם בחזה, ולרגע אני לא בטוחה אם זה גבר או חיה לפי הצל שהוא מטיל. אבל אני מזהה את הגלימה השחורה הארוכה של בני האדונים. היא מתנופפת סביב הגבר, והחשכה שמלווה אותו נעשית עמוקה ומאיימת אפילו יותר.
הוא גבוה יותר מדי, כתפיו רחבות מדי, הכול בו אפל מדי — מהשחור־על־שחור מתחת לגלימה המסורתית, דרך מסכת הקרניים שמסתירה את פניו ועד לזעם שמכוון כלפי הגברים שדחקו אותי לפינה.
הוא לא טורח להגיד משהו ורק צועד לעברנו. השניים נראים כמו ילדים כשהוא מתקרב עוד ומתנשא מעליהם במבנה גופו, בגובהו, בנוכחות שלו. הוא שולח לעברי רק מבט חטוף לפני שעיניו ננעלות על זה שאוחז בזרועי. נדמה שלא נדרש שום מאמץ מצידו כשהוא מושך את ידו של הגבר מעליי. פניו של המענה שלי מתעוותות בכאב כשהזר במסכה מפתל את זרועו מאחורי גבו. חברו פוסע צעד אחד לאחור, שניים, ונמלט לעבר הדלת.
״מה נהיה, בנאדם?״ צועק זה שלא יכול להימלט. ״תעזוב אותי!״
הזר מפתל אותה עוד קצת.
״היא לא שייכת לך בשביל שתשבור אותה,״ הוא לוחש, קולו נמוך וקשה.
אני מעבדת את המילים ומצטמררת מהתחושה המשונה של רמז לבאות.
אני מבינה שגבי דחוק אל המזבח כשאני בוהה בפה פעור והלב שלי מאיץ את פעימותיו. אני רואה מה מייצגת המסכה שלו — סוג של חיה בעלת קרניים. שטן.
אבל רק כשהוא ממסמר אותי במבטו, משהו צונח בתוך הבטן שלי — אולי הלב שלי, כי אני מפסיקה לחשוב ומפסיקה לנשום.
אני בוהה חזרה בעיניים האפלות ביותר שראיתי מעודי.
סכנה.
זאת המחשבה היחידה שלי. המילה האחת שמוחי יכול להכיל.
אחת מעיניו היא כחול השמיים בחצות הלילה והשנייה היא אפור פלדה. מבטו טעון במשהו זדוני כל כך, שאני מרגישה אותו כמו אש ששורפת לי את העור.
עובר נצח עד שהוא משחרר אותי ממבטו ובו־זמנית הודף את הבחור השיכור לכיוון הדלת. רגע לאחר מכן, אני לבד עם הזר במסכה.
הוא היה כאן כל הזמן. יושב בשקט בין הצללים וצופה בי.
כל הלילה הרגשתי את העיניים שמביטות בי. כל הלילה הרגשתי את הצינה, ואני מצטמררת עכשיו כי זה היה הוא — הגבר הזה במסכה. אני מזהה את ההתרגשות, את אי־הנוחות, את התחושה שאני חשופה. לבד בחדר מלא באנשים.
הפה שלי מתייבש. אני נלחצת בגבי אל המזבח וידיי לופתות את קצותיו.
מבטו סורק אותי, מותיר אחריו עור ברווז, ואני רועדת. הוא בטח מבחין בזה. הוא בטח מבין שאני מבוהלת. ורק כשהוא פוסע צעד לאחור, הריאות שלי מסוגלות שוב לתפקד ואני יכולה לחזור לנשום.
״את לא צריכה להיות כאן לבד. לא בטוח לאישה להיות לבד בסביבת אלכוהול ואידיוטים.״
אני מרימה את מבטי ובוהה בו המומה.
״הנעליים שלך.״
״מה?״ אני שואלת, קולי בקושי נשמע.
הוא מסמן מטה ואני מסתכלת על כפות רגליי היחפות, מרימה אליו את מבטי ומצביעה על המקום שבו השארתי אותן. הוא מרים את הנעליים שלי ומביא אותן אליי. הוא עומד מעט קרוב מדי, יותר מדי בתוך המרחב שלי — כאילו הוא שייך לו, כאילו זה המרחב שלו ואני הפולשת.
נדמה שאני עדיין לא מסוגלת לזוז.
״אני לא אוכַל אותך,״ הוא אומר באותו קול נמוך ורועם.
החזה שלי רועד בנשימה עמוקה. אני אומרת לעצמי להירגע, שזה שום דבר, שהרגע הוא הציל אותי. התחושה שעברה בי, הצמרמורת הזאת — היא רק בדמיון שלי.
״עדיין לא, בכל מקרה,״ הוא ממשיך, ואני יודעת שהוא מחייך מתחת למסכה.
אני בולעת את הרוק, רועדת.
הוא מתכופף כדי להניח את הנעליים שלי על הרצפה, ואני מתבוננת בגודל העצום שלו. הוא בקלות גדול ממני פי שניים. הוא מתרומם ומושיט את ידו, כף ידו מופנית מעלה. אני רואה קעקוע זוחל סביב מפרק כף ידו. נחש שבולע את זנבו.
אני בוהה וצריכה לגייס את כל כוחותיי כדי לגרור את מבטי מעלה אליו.
״תנעלי את הנעליים שלך.״
הגרון שלי יבש מדי מכדי לדבר, מכדי להפיק מילים או צליל, לכן אני מחליקה את ידי לשלו ומתנשמת מההלם הפתאומי.
הוא סוגר את אצבעותיו סביב שלי, ואני מרגישה את העוצמה בכף ידו כשהוא מחזיק אותי יציבה. הוא מתבונן בי למשך רגע ארוך מאוד לפני שאני ממצמצת, משפילה את מבטי ומחליקה לתוך הנעליים.
״יופי,״ הוא אומר, ואני פשוט ממשיכה לעמוד שם כשידי לכודה בתוך שלו.
הגונג שמודיע על ארוחת הערב מצלצל, ואני מרימה אליו את מבטי.
הוא נותן למבטו לרדת אל שפתיי וממשיך ויורד עוד, אל שדיי הכבדים. זיעה זולגת במורד עורפי. הוא משחרר לי את היד והגבות שלו מתכווצות כשהוא חופן את שרשראות הזהב שמשתלשלות מהמסכה שלי כאילו הוא שוקל אותן.
״איזבל בישופ,״ הוא אומר כשהוא חוזר להביט בי.
הוא יודע מי אני. איך הוא יודע?
הגונג מצלצל בפעם השנייה. וכעבור רגע ארוך, בפעם השלישית.
הוא פוסע לאחור.
״תחזרי למסיבה איזבל בישופ, ותזכרי להתרחק מחדרים אפלים. את לעולם לא יכולה לדעת מי אורב בחשכה.״
