"לאמא יש רק אותי. לי היה בית חולים שלם. בית חולים שדה.
במיטות קטנות שגולגלו בקפידה מגאזה רפואית מצהיבה שכנו סשה ומישה, שני ארנבים מפלסטיק שהתלוננו על כאבי פרקים, אלכסיי, טרקטור צהוב שראייתו היטשטשה, טימור, עכבר מירוצים שזנבו סירב להימשך ולהפעיל את הקפיץ שיזניק אותו לניצחון בתחרויות, ואיך לא, צ'בורשקה ששקע בדיכאון עמוק."
במילים אלה פותחת אינה איזנברג את רומן הסיפורים שלה, "צאי מהאוטו", המתחיל ב-1984, כשנינה פרידמן הקטנטונת מתגוררת עם אמה אי שם, ברספובליקה בשקיריה, מתגלגל אל עלייתה לישראל בעלייה הגדולה של שנות התשעים, ומסתיים בבאר-שבע, עשר שנים מאוחר יותר, עם רצח ראש הממשלה ובגרותה מרובת-הרבדים.
בלב-לבם של הסיפורים פועם המשולש הבלתי ניתן להתרה שכולו קשר אמיץ בין נינה לאמה, פסנתרנית מחוננת שמתעקשת לעשות הכל "לא כמו אנשים נורמליים", ולסבתה, כימאית בעלת חוש הומור יוצא-דופן.
זהו עולם ללא אב, על כל המשתמע מכך; עולם שבו נשים מגדלות זו את זו, לא תמיד על פי סדר, לא תמיד כמצופה, אבל תמיד מתוך התכוונות מלאה ורגישות גדולה.
בהומור, בחדות ובתנופה מלאת מקוריות בוחנת איזנברג את העשור הזה כעשור המכונן של חייה; עשור שבו הטלטלות התרבותיות, המנטליות והנפשיות שעוברת נינה יתוו את דרכה העתידית ויהפכו אותה ליוצרת מפוכחת, אירונית ומלאת רגש. וכמי שבוראת את עצמה בשנים אלה מתנהל גם רומן הסיפורים הזה מתוך צורות כתיבה שונות ומרתקות, מן הסיפור הקלאסי, עבור במכתב, ועד המחזה הקטן, ולפרקים המחורז-אפילו. העושר הצורני, הכתוב בתנופת המצאה חיה ומרעננת, הוא לכשעצמו ביטוי למורכבות ולעומק של שנות-החניכה הללו של מהגרת, הסוללת דרכה אל המרחב הזה, ואל העברית.