פרק 1


"אם אתה רוצה להיות צלם טוב יותר, עמוד מול דברים מעניינים יותר."


— ג'ים ריצ'רדסון.


"תירגעי, גברת, או שנצטרך לאזוק אותך."


לא בדיוק המילים הראשונות שדמיינתי שאשמע בירידה מהמטוס בהונולולו. קיוויתי לשמוע אלוהה. אולי איזו שרשרת פרחים סביב צווארי. או לכל הפחות, תודה שטסת איתנו.


"אל תיגע בי!" אני מנערת מעליי את אצבעותיו השמנות של איש רשות אבטחת שדה התעופה. "כדאי שתנסה לתפוס את הבחור שגנב לי את התיק!"


הדייל שהתחיל את כל הבלגן הזה, בחור רזה ויפה, עם עור מושלם וגבות מושלמות לא פחות, מגלגל את עיניו. "כבר עברנו על זה, מיס פארקס," הוא אומר, ונשמע מותש מהשיחה. "לא גנבתי את התיק שלך."


הבטן שלי מכווצת. התכוננתי לטיול הזה במשך חודשים...אולי אפילו כל חיי. סוף־סוף עשיתי את זה, והתיק החשוב ביותר במטען שלי, פשוט איננו. אחרי מחשבה נוספת, הבחור הזה שנראה כמו בובת ברבי קידם את פניי באלוהה אחרי שגנב לי את התיק. אני אגיד לו לדחוף את הברכה שלו לתחת.


הוא לוחץ את רקותיו, כאילו מנסה לאסוף את עצמו ולשמור על שלוות נפש.


תצטרף למועדון, אדוני!


"אם פשוט תירגעי..."


אני מרימה את סנטרי מעלה כדי לנעוץ מבט זועף באיש רשות אבטחת שדה התעופה. הוא בחור ענק עם כתפיים ברוחב פי שלושה מזה של גברים בגודל נורמלי. אני תוהה אם הוא צריך להסתובב על הצד כדי לעבור דרך פתחים סטנדרטים. הוא לא מסוג האנשים שאני צריכה לאבד איתם את העשתונות.


אבל... הוא אמר לי הרגע להירגע?


אני לוקחת נשימה רועדת מזעם. "אדון..." אני מאתרת את תג־השם שלו. דעתי מוסחת לרגע, חזי נרגע, ומעט מרוח הקרב שלי שוככת. "השוטר ביג גאיי? זה השם האמיתי שלך?"


שעמום עולה על המסכה האדישה שלו. סוג של הינה שוב התחלנו, משועמם, החושף את העובדה שאני לא הראשונה שמציינת את העובדה הזאת לגבי השם שלו.


"לא היה לנו מקום בתאים העליונים," הדייל היפה מסביר. הוא שולח את ידו באוויר ומחווה לעבר המטוס שהנוסעים ממשיכים לרדת ממנו. "התיק היה אמור להיות מאוחסן עם עגלות הילדים."


"והוא לא אוחסן שם." אני מוסיפה את סיומו של הסיפור. "מה שהופך אותך לשקרן!" אני שוב מסתערת עליו, רק כדי שביג גאיי ירים אותי באוויר, כאילו אני איזו פעוטה עקשנית.


איש הברבי נסוג לאחור כדי להתחמק מזרועותיי ומרגליי המנפנפות. "לא שיקרתי. הוא כנראה הושאר מאחור על גשר העלייה למטוס."


"אתה גנב בן ז —"


"סליחה." קווין, החברה הכי טובה שלי, אומרת בקול מתנגן כשהיא מתערבת כשסוכריה־על־מקל תקועה לה בתוך הלחי. שערה המעורר־הלם, האדום כדובדבן, ועיניה הכחולות הגדולות, מושכות את תשומת ליבם של שני הגברים. היא מבריקה, מסוג האנשים שמבחינים בהם, כשהם נכנסים לתוך חדר. היא הפוכה ממני בכל מובן.


"כמה זמן זה ייקח? אני ממש צריכה להשתין." היא מוציאה את הסוכריה משפתיה ומעגלת את פיה כדי ללחוש לביג גאיי. "שתיתי יותר מדי מאי־תאי1 על המטוס."


"אתה מוכן להוריד אותי בבקשה," אני אומרת בקול הרגוע ביותר, מקווה שהשוטר יטעה ויחשוב שרעידות הכעס בקולי הן כמעט־דמעות. שום דבר לא מפחיד גבר יותר מאישה בוכה.


"את תפסיקי לעשות סצנה?" הוא אומר.


הלסת שלי נשמטת. לעשות סצנה. כאילו שכשהמטרה שלי בחיים נגנבת זה לא אמור להיות סיפור גדול?


קווין מפצירה בפניו. "זאת הפעם הראשונה שלה על מטוס. היא לא מבינה איך זה עובד. כל החיים שלה בתיק ההוא. אתה יכול להבין למה היא קצת נסערת."


נסערת? אני לא נסערת. אני כועסת בצדק.


היא כנראה מרגישה שאני מתחילה להכניס את עצמי שוב לעצבים, כי היא מרחיבה את עיניה לעברי כאילו רומזת לי לשתף פעולה.


"בבקשה." היא שולחת אליו את המבט העצוב הכי טוב שלה ומניחה את ידה על שריר הזרוע של ביג גאיי."וואו, אתה מתאמן?"


גבותיו נוטות בכעס.


היא מסלקת את החיוך הפלרטטני. "תראה, אם תשחרר אותה, אני אוציא אותה מפה, ואתה תוכל לדאוג שישלחו את התיק למלון שלנו, כשהוא יצוץ. בסדר?"


האיש הגדול נראה מהרהר. הוא מכחכח בגרונו. "היא איימה על עובד של חברת תעופה."


"אוי, נו," היא מביטה בזעף בדייל, שעושה כמיטב יכולתו להיראות כקורבן, עם השפתיים המשורבבות שלו ו... ברצינות, אם לא הייתי שונאת אותו, הייתי שואלת אותו איך הוא מטפל בעור שלו. "לא איימתי עליך."


"אמרת לי שתהרגי אותי אם לא אביא את התיק שלך. ואמרת שהראש שלי תקוע בתחת שלי."


"אמרתי 'הייתי הורגת כדי למצוא מישהו שהראש שלו לא תקוע בתחת'!"


הדייל פורש את זרועותיו. "זה אותו הדבר!"


אני מביטה אל קווין כדי לבקש ממנה תמיכה.


היא מזעיפה פנים. "ההשתמעות קיימת שם."


הדייל מגחך בגאווה.


"מה שתגיד, בחור רזה."


"טוב, בואו נפסיק עם כינויי הגנאי." השוטר ביג גאיי משחרר אותי לקווין. הוא מעביר יד בשערו הקצוץ. "תוציאי אותה מכאן בשלום, ואנחנו נחליק את זה הפעם."


"מה לעזא —"


ידה של קווין מכסה את פי. "תודה רבה."


הוא מוציא פנקס ועט. חשבתי שמשתמשים באלה, רק בתוכניות טלוויזיה על בלשים.


"באיזה מלון אתן שוהות?"


"ה'סוּפְּרִים סֶרְף' ב —"


הוא מחמיץ פנים. "אני יודע איפה זה."


אוקיי, לא מנומס. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו מלונות חמישה כוכבים. וזה לא שה'סופרים סרף' הוא המלון הכי זול בוואייקיקי. היו כמה הוסטלים שהיו יותר ברי השגה. למרות שהביקורות על עובש שחור ופשפשי מיטה הספיקו כדי להבריח אותי. המקום שבו אנחנו לנות הוא די שדרוג.


"יש על התיק תגית עם השם שלי. אלסי פארקס. יש שם גם את מספר הטלפון הנייד שלי." אני מנידה בראשי לעבר הפנקס שלו. "תרשום אותו." אני אומרת לו את המספר, ונותנת לו תיאור מפורט מאוד של התיק. "שחור, בערך בגודל כזה." אני מראה לו עם הידיים שלי. "יש עליו מדבקה בצד. צלמים אוהבים את זה טרי."


מבטו מזנק מהפנקס שלו לעברי, גבותיו מתכווצות.


"אם אני צריכה להסביר את זה, זה לא מצחיק," אני אומרת.


הוא מניד בראשו וחוזר אל הפנקס.


"תבטיח לי שמישהו יביא אותו למלון אם הוא יצוץ?" אם לא יהיה לי את התיק שלי, כל הטיול הזה יהיה חסר טעם. אוי, אלוהים, הפאניקה עושה את דרכה אל חזי. אני מחככת את עצם החזה שלי. האם מישהו יכול למות מרוב דאגה? "ואם הוא לא יצוץ, אתה יודע אצל מי לבדוק." אני מצביעה באצבעותיי על עיניי, ואז מסובבת אותן כדי להצביע על הדייל.


הבחור היפה רוקע ברגלו הנעולה במוקסין. "אני לא גנבתי אותו."


"הוא יופיע," קווין אומרת, ומושכת אותי כבדרך אגב הרחק משני הגברים. "עכשיו אנחנו צריכות ללכת לקחת את המזוודות שלנו, לפני שנאבד גם אותן."


הדייל נראה כמסרב להניח לי ללכת, כאילו אם לא יקבל את מה שהוא רוצה, זה יכאב לו יותר מאשר אם אעשה סצנה.


ביג גאיי מכניס את הפנקס שלו לתוך כיס חולצתו. "אלוהה. וברוכה הבאה להוואי."


"אה, עכשיו אני מקבלת את הברכה," אני ממלמלת ומסדרת את כובע נהג־המשאית שלי, שרשום עליו הברביקיו של פינקי, זה שאני תמיד חובשת כדי שיהיה לי מזל טוב. אני חובשת אותו הפוך, וכדי להרחיק את התלתלים הטבעיים שלי, שכעת מציגים את הצד המכוער שלהם בלחות הזאת, מהפנים שלי. כמו חיות הצעצוע האלה שצומחות וגדלות, כשמרטיבים אותן במים, תוסיפו קצת לחות, והשיער שלי מתנפח.


"את באמת צריכה להירגע," קווין אומרת עם לחי מלאה בסוכריה על מקל. "אנחנו בהוואי! שום דבר לא יכול להשתבש, עכשיו כשאנחנו כאן."


במקום להזכיר לה שדברים מאוד יכולים להשתבש, וכבר השתבשו, אני מאלצת את מחשבותיי לחזור אל השיער הדביק והחמים שמונח על עורי כמו שמיכה כבדה. ואפילו דרך הריח של דלק סילוני ומפלטים של מכוניות, יש משהו מתוק מלוח באוויר, זר לגמרי לחוש הריח שלי.


אני לא מאמינה שאני סוף־סוף כאן.


האובססיה שלי עם הוואי החלה כשהייתי בת שתים־עשרה ונתקלתי במגזין נשיונל ג'יאוגרפיק משנת 1983. דאג ולינדזי פורטר היו הבעלים של חנות ספרים יד שנייה שהייתה ממוקמת ליד המכבסה של המשפחה שלי, והם נתנו לי להסתובב שם בלילות שבהם סבא וסבתא שלי עבדו עד מאוחר. המאמר עסק במלך קמהאמהה, המלך הלוחם של הוואי.


סבא וסבתא שלי גידלו אותי. מעולם לא היה להם זמן או כסף לחופשות, ולמדתי לנסוע בעולם דרך תמונות. כשהעברתי דף, עברתי מהסרנגטי לג'ונגל של האמזונס, מהחופים הסלעיים של הגלפגוס לתעלות המים של ונציה. רציתי לנסוע בעולם ולצלם את אותם צילומים שיתנו השראה לאנשים אחרים, כמו שהצילומים בחנות הספרים נתנו לי.


נשבעתי, שכאשר ימלאו לי שמונה־עשרה, אצא מדרום דקוטה ואסע לכל המקומות האלה כדי לחוות אותם מיד ראשונה.


ולא ידעתי שלחיים היו תוכניות אחרת בשבילי.


ולכן הטיסה הראשונה שלי במטוס היא בגיל הבשל — עשרים וארבע.


אבל עשיתי את זה. אני סוף־סוף כאן.


בלי הרכיב החשוב ביותר של הטיול.


"ומה אם התיק שלי לא יימצא אף פעם? זה אמור להיות המונולית שלי!" קולי עולה לטון גבוה יותר כשהחרדה מחלחלת בחזרה פנימה.


פניה של קווין מתמלאים בלבול.


"פנים של חצי כיפה," אני מסבירה.


היא מנידה בראשה.


"אנסל אדמס!" אני מתערבת שהוא מעולם לא נתן לאף אחד לקחת את ציוד הצילום שלו. מעולם לא הפקיד את המצלמה האהובה שלו בידיו של דייל אוויר בעל פני מלאך.


קווין נוגסת בסוכריה שלה. "הבחור מהסרט בייבי דרייבר?"


"תשכחי מזה." הייתי צריכה לדעת שהיא לא תבין. קווין היא מנהלת ברשת הוט טופיק, כך שהמומחיות שלה היא תרבות הפופ, להקות מטאל, מאנגה ואמנויות אפלות. "יש ציוד בשווי שמונת אלפים דולר בתיק ההוא."


היא מתכווצת. "כן, אני מבינה. אבל דברים מסוג זה קורים כל הזמן. תיקים תמיד צצים בסופו של דבר."


"זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר."


"ששש, שקט עכשיו." היא כורכת את זרועה סביב כתפי בדרך משדלת מדי, שגורמת לי לרצות לתקוע לה מרפק בצלעות. "הוא יופיע."


אני מתחמקת מזרועה. "ואם לא?"


"הוא כן." היא מושכת החוצה את המילה האחרונה. "קרה אי פעם שטעיתי?"


כפות רגליי נעצרות. "כשאמרת לי שמשככי כאבים ואלכוהול עובדים הכי טוב ביחד."


היא נעצרת ומביטה בי, מגלגלת עיניים. "אני לא רופאה."


"כשאמרת לי שאת ממשפחת מלוכה."


היא מקשיחה את הלסת שלה. "סבתא־רבתא שלי עבדה אצל מלכת אנגליה!"


"זה לא אותו דבר."


"הייתי מסטולית. זה לא נחשב."


"אוקיי, הפעם ההיא שנשבעת שהחלומות שלך מגלים לך את העתיד, והזהרת אותי במשך שבועות להימנע מכל דבר כתום."


היא מזעיפה מבט. "למה את מזכירה את הדברים הישנים האלה?"


"את אמרת —"


"ששש!" היא מרימה את כף ידה. "שום דבר מזה לא משנה. את יודעת למה?"


"כי את איומה בלהודות שאת טועה?"


היא מצליפה בזרועי עם החלק האחורי של מפרקי אצבעותיה. "לא, טיפשה. כי אנחנו בהוואי!"


היא מסתובבת ורוקעת ברגלה. "בואי נלך."


אנחנו סוף־סוף מגיעות אל עמדת איסוף המזוודות, ואני כמעט יורדת על ברכיי בהכרת תודה, כשאני רואה את התיקים שלנו מסתובבים על הסרט הנע.


תיק הספורט הירוק־צבא העצוב והדהוי שלי בולט אל מול שלוש המפלצות של קווין בוורוד־זוהר, והניגוד מהווה המחשה מושלמת להבדלים בינינו. השיער הוורוד הבוהק שלה לעומת השיער שלי, בצבע אגוז־עמום, הקעקועים המלהיבים שלה, שמקיפים את זרועותיה וחצי מהגב שלה, לעומת עור הזית החיוור־חולני שלי. הבגדים שלה, שנועדו כדי להדגיש, לעומת המכנסיים הרחבים והטישרט הגדולה מדי שלי, שאינם מחמיאים כלל.


אני חוטפת את תיק הספורט שלי מהסרט הנע ועוזרת לקווין עם התיקים שלה. קרוב לוודאי שהייתי צריכה לארוז טוב יותר לקראת שהייה של שלושה שבועות, אבל הייתי יותר מוטרדת מכך שלא אשכח שום ציוד, מאשר אם אארוז מספיק בגדים. הבדיחה היא על חשבוני.


"כמה זמן הליכה זה עד למוניות?" קווין מתנשפת, סמוקה מתשישות אחרי שגלגלה את התיקים שלה לאורך כמה מטרים.


אני שמה את רצועת תיק הספורט שלי בהצלבה על גופי, ולוקחת ממנה את שני התיקים הקטנים יותר שלה. "בואי, נסיכה."


זה שדה התעופה השלישי שבו הייתי היום, ולמרות שהוא לא נראה שונה כלל מן האחרים, יש באוויר חשמל שנותן תחושה של רחוק מהבית. עצי דקל גבוהים מתנופפים ברוח, וכל הצמחייה פה, מהמעט שאני מצליחה לראות, היא בצבע ירוק זוהר.


למרבה המזל, המוניות לא רחוקות מדי. אנחנו מניחות את התיקים שלנו ומחכות לתורנו לנסיעה.


האף של קווין רחוק כמה סנטימטרים ממסך הטלפון שלה, והיא עוטה חיוך שאני מזהה.


"חשבתי שנפרדתם?"


היא מושכת בכתף אחת בזמן שאגודליה רצים במהירות על המסך. "נכון. אבל הוא הרגע שלח לי דיק פיק, ואמר לי לא לשכוח אותו."


"מקסים."


קווין והחבר שלה, פיט, יחד מאז התיכון. הם נפרדים כל כמה חודשים, רק כדי לגרום זה לזה לקנא מספיק כדי שיחזרו להיות יחד. היא אומרת שזה שומר על היחסים שלהם רעננים. חיי הדייטים שלה הם כמו אלבום של טיילור סוויפט.


חיי הדייטים שלי דומים יותר לשלם וסע של ברגר קינג. אני בוחרת יחסים קלים, נוחים, עם מעט מחויבות, שמשאירים אותי עם הרגשה של בחילה. העניין הוא שלא היו לי הרבה זמן או אנרגיה להשקיע במישהו אחר. ואני לא מסוגלת להביא את עצמי להשקיע מאמץ במערכת יחסים שבסופו של דבר אשאיר מאחוריי.


קווין נאנחת בכבדות. "למרות שפיט חשוב לי מאוד, אני כן מתכוונת להתאהב במציל סקסי בזמן שנהיה כאן."


יופי, אז הוא יוכל להעסיק אותה בזמן שאני אעבוד. אם אקבל את——— לא, כשאקבל את המצלמה שלי בחזרה.


הדם שלי עדיין רותח, ואני מבשלת רטינה מלאה בקללות אודות האחריות של חברת התעופה, אבל אז האחראי על המוניות מסמן לנו לגשת אל מונית חבוטה בצבע ירוק־ליים.


"אלוהה." נהג מקריח בגיל העמידה עם חיוך רחב ועיניים כהות וטובות מעמיס את המטען שלנו כאילו אין לו משקל בכלל. "ברוכות הבאות להוואי." הוא מבטא את זה ה־ווא־אי, במבטא שאומר שהוא מקומי, ולא מושתל.


ריגוש חולף בי. הייתי מוקפת כל ימיי באדמה, ועכשיו אני כאן, על קבוצת האיים המבודדת ביותר בעולם, חשופה לסוג שונה לגמרי של אנשים ותרבות.


מתוך רצון לקלוט תזכורת חזותית של הרגע הזה, אני מושיטה יד אל הטבור שלי, היכן שהמצלמה שלי תלויה עליי בדרך כלל, רק כדי לגלות שאצבעותיי נאחזות בכלום.


פאק.


אני נכנסת אחרי קווין לתוך החלק הפנימי של המונית. הוא בגוון בז' ויש לו ריח של חומר לניקוי חלונות בצירוף ריח שאני משערת שהוא הריח של רוחות האוקיינוס. מעולם לא הייתי ממש ליד אוקיינוס, מעולם לא הרגשתי את החול בין בהונות רגליי או מי מלח על עורי. הציפייה גורמת לי לסחרחורת.


"אל ה'סופרים סרף' בוואייקיקי," אני אומרת לנהג שלנו, כשהוא שואל.


"מייד מגיע," הוא אומר, למרות שפיו מתעקם בחוסר שביעות רצון.


בסדר, זה חור מגעיל, הבנתי.


קווין ואני מבלות את הנסיעה, כשהראש של כל אחת מאיתנו, מופנה אל החלון שלה, כמו כלבים נרגשים.


אנחנו מצביעות על כל דבר קטן שיש בו עניין.


"תראי את ההר הזה!"


"מקום לסושי!"


"כאן צילמו את פארק היורה, נכון?"


"יש להם קוטסקו."


"בית חולים!" קווין מצביעה. "טוב לדעת, לכל מקרה."


הנהג שלנו בטח חושב שאנחנו נשמעות כמו תיירות סתומות, אבל, הפתעה! אנחנו באמת תיירות סתומות. הוא שותק בזמן שאנחנו ממשיכות לקשקש במושב האחורי על כל מה שאנחנו רואות, ומניד בראשו בצחוק מדי פעם.


אנחנו מצליחות מדי פעם לראות את האוקיינוס, והציפייה שלי הולכת וגוברת. בסופו של דבר, רצועת חוף ארוכה מתגלה לעיני, וצווחה מתבשלת בתוך גרוני. צווחה לגיטימית, ואני לא מהצווחניות.


פרץ ההתרגשות שוכך, כשהמכונית נעצרת במהירות. פקקי תנועה. לא בדיוק מה שציפיתי בגן עדן על אי. גורדי שחקים בנויים מבטון ופלדה בנויים כמעט זה על גבי זה ומטילים צל על הרחובות. כל כך הרבה רמזורים. מכוניות ואנשים דחוסים בתוך נוף עירוני.


בסופו של דבר, אנחנו משתחררים מהפקקים, אבל ליבי שוקע לגמרי כשהמונית שלנו נעצרת מול שלט כחול דהוי עם צבע מתקלף. האותיות המעוגלות יוצרות את המילים מוטל סופרים סרף.


"הגענו." הנהג שלנו מעביר את תיבת ההילוכים למצב חניה, וקופץ החוצה כדי להוציא את התיקים שלנו.


בחוסר רצון אנחנו הולכות אחריו, ראשינו מוטים לאחור כדי לראות את הבניין הנמוך המגומד בין בתי מלון גבוהים וגדולים משני צדדיו.


קווין רוכנת אל זרועי. "אמרת שיש למקום הזה נוף לאוקיינוס?"


אני מתרשמת אט־אט מהמבנה. שלוש קומות, טיח סדוק, נייר דבק כרוך סביב ידית הדלת המובילה אל הלובי. "הם פרסמו שיש נוף לאוקיינוס."


אנחנו מחלקות בינינו את התשלום למונית, ונותנות לנהג טיפ צנוע שגורם לו להקדיר פנים, לפני שהוא מאחל לנו חופשה נעימה. לא רצינו להוציא כסף על מכונית שכורה. לא חשבנו שנצטרך אחת, כי נהיה קרובות אל החוף. אבל כשאנחנו מביטות סביב, זה לא מה שציפינו לו.


"מה קורה, בנות?" גבר נאה עם שיער כהה פרוע שנתלה על עיניו מברך אותנו בחיוך עצל. "צריכות צ'ק אין?" הוא לא ממתין לתשובה שלנו, ומעמיס על גופו הגבוה, התמיר והשרירי את התיקים שלנו. "בואו לכאן." הוא לובש טישרט ומכנסי גלישה, ונועל כפכפים חומים מרופטים על כפות רגליו השזופות מאוד. על תווית השם שלו מופיע הלוגו של סופרים סרף ושם — הֶסוּס.


אנחנו הולכות אחריו אל לובי עם ריח של עובש. הוא מניח את התיקים שלנו, והולך מעבר לדלפק הקבלה הריק אל דפדפת צהובה. בין כל השרבוטים של גלשנים, גלים, קריקטורות של אנשים מעשנים, וכן... זה זין, כתוב צ'ק אין עם התאריך, ומתחת לזה כתוב שמי.


"אתן בוודאי אלסי פארקס ושות'." הוא נשמע כמו מסטול סטריאוטיפי, שמושך את ההברות. העפעפיים שלו כמעט סגורים, וכשאני מצליחה להציץ בעיניו, אני רואה שהלובן של עיניו שטוף דם.


אני חולקת מבט מודאג עם קווין. "כן, אלו אנחנו."


"מתוק," הוא עונה בסגנון קיאנו ריבס בנקודת פריצה.


אני מושיטה לו את כרטיס האשראי שלי, משהו שקיבלתי במיוחד בשביל הנסיעה הזאת. מעולם לא היה לי אחד לפני כן. סבתא שלי אמרה לי שאם אקנה משהו עם כרטיס אשראי, זה אומר שאני לא יכולה להרשות אותו לעצמי. המוטל הכי זול בעיר, וכן, היא כנראה צודקת.


הוא לוקח שני מפתחות התלויים על מחזיקי מפתחות צפים. "מכאן."


אנחנו הולכות אחריו למעלית, אבל הוא עוקף אותה והולך לדלת שעליה שלט שעליו כתוב מדרגות. "אל תיקחו את המעלית. זאת מלכודת מוות," הוא אומר, צוחק, כאילו המילים שלו עצמו משעשעות אותו.


קווין נועצת בי מבט זועם כאילו כדי לומר, לאן הבאת אותנו.


אני מרחיבה את עיניי ומושכת בכתפיי, מעבירה בדממה את המסר שאין לי מושג למה נכנסנו כאן, אבל שזה לא מה שמכרו לי באתר האינטרנט.


למרבה המזל, אנחנו צריכות לעלות רק גרם מדרגות אחד, ואנחנו שוב בחוץ, הולכות אחרי הֶסוּס לאורך שביל ארוך עם דלתות משמאל. למבנה המוטל יש צורת U, עם חצר באמצע. אין בריכה, אין ג'קוזי, רק משטח בטון עם שיחים, הזקוקים לגיזום, וכמה כיסאות חוף מתקפלים מפוזרים.


הוא עוצר בחדר מספר 247. הוא פותח את הדלת, ואז גורר את הדברים שלנו פנימה.


קווין ואני מחליפות מבט לפני שאנחנו נכנסות אחריו.


במבט ראשון, החדר נראה סביר. שתי מיטות זוגיות עם מצעים לבנים ונקיים. אני לא רואה שום כתמים המרמזים על כך שהתרחש כאן רצח. המקום מחניק ויש לו ריח טחוב, כמו הלובי, אבל אולי ככה זה כשאת שוהה על אי.


"מכונות לממכר מזון אוטומטי נמצאות למטה." הֶסוּס מצביע לכיוון אחד ואחר כך מניד בראשו ומצביע לכיוון השני. "סליחה, אני מתכוון שהמכונות בכיוון ההוא." הוא משלב את זרועותיו כדי להצביע לשני הכיוונים בו־זמנית. "הקרח בכיוון ההוא. והמשרד נסגר בשש, אבל יש לנו שוטר שכיר שמשגיח על המקום בלילה." הוא מגרד את לחייו המלאות זיפים. "אני חושב שזה הכול..."


"באתר היה כתוב שיש נוף לאוקיינוס," אני אומרת.


"כן, נכון." הוא צוחק. "סליחה. הוא מניח את ידו על פיו כדי ללחוש. "אני בהיי כל כך."


"מה אתה אומר," קווין ממלמלת בחיוך.


"הנוף לאוקיינוס הוא על הגג." הוא מצביע כלפי מעלה, כאילו היינו זקוקות להוראות היכן נמצא הגג. "המדרגות ייקחו אתכן לשם. אם תלכו לפינה הרחוקה שפונה מזרחה, תתכופפו ותביטו בין האאוטריגר לבין בניין הבנק, תראו את האוקיינוס."


קווין נוחרת בכעס.


אני משפשפת את המקום הכואב בין עיניי. "נהדר, תודה, הֶסוּס."


"אה, זה ג'יזס," הוא אומר, הוגה את השם כמו ג'יזס בכבודו ובעצמו, ולא כמו שאני הגיתי את זה,


הֶ—סוּס.


"אתה צוחק?" קווין אומרת.


הוא מצחקק. "ממש לא, אחותי."


"אוקיי, אז אתה... ג'יזס. זה שם אמיתי?" זה הופך במהירות להיות אחד המקומות הכי מעניינים שהייתי בהם, למרות שזה לא קשה.


"בסדר." הוא משלב את ידיו יחד. "עוד משהו?"


"איפה אפשר לאכול ארוחת ערב?" קווין שואלת.


הוא פותח את פיו לענות.


"מקום אותנטי," אני קוטעת את דבריו. "איפה המקומיים אוכלים?" הדבר האחרון שאני רוצה, זה ללכת לאיזה מסעדת רשת עם תפריט של עשרה דפים וילדים צורחים.


הוא מהדק את שפתיו "הממ."


"ועדיף שזה יהיה על החוף," קווין מוסיפה.


הוא מגרד את זקנו. "אין הרבה מקומיים שבאים לוואייקיקי לאכול. יש כאן בעיקר מקומות לתיירים."


הוא מעקם את פיו ומתאמץ לחשוב בעזרת מעט תאי המוח המתפקדים, שהוא עדיין לא צלה עד הסוף.


אני מתאפקת לא לצחוק. הבחור הזה הוא כמו דמות בהיי מסרט מצויר. אני מייד מחבבת אותו.


"אני לא אוכל הרבה כאן באזור. כשאני כן אוכל, אני הולך למקום של הנודלס בקאפוני." הוא משפשף את בטנו. "הייתי אוכל משהו עכשיו."


"איך קוראים למקום?" קווין שואלת.


הוא מטה את ראשו, כאילו מנסה לתרגם את השאלה שלה. "המקום של הנודלס?"


"כמובן," היא ממלמלת.


"אנחנו יכולות ללכת לשם ברגל?" אני שואלת.


"כן, אז תלכו לשם..." הוא חוזר להצביע. "תפנו ימינה, ואחר כך שמאלה —"


"אנחנו נמצא את זה. תודה." אני מתכוונת לחפש את זה בטלפון שלי.


"ברור," הוא אומר באיטיות בחיוך רשלני.


אני מושיטה לו כמה דולרים שהוא דוחף לכיסו. "אני אהיה כאן עד שעת הסגירה, אם תצטרכו משהו."


אני הולכת אחריו אל הדלת כדי לסגור אותה מאחוריו, אבל הוא נעצר בחוץ.


"היי, לא יהיה אכפת לכן להביא לי קערת נודלס בקר, נכון?" הוא מחזיר לי את כסף הטיפ שלו. "אני אחזיר לכן את שאר הכסף, כשתביאו לי את האוכל."


"אני..." אני לוקחת ממנו את הכסף בחזרה. "כן, אני מניחה."


"מאהאלו2," הוא אומר, ומרים אגרוף, כשהזרת והאגודל שלו מושטים החוצה.


אני סוגרת את הדלת ונועלת אותה.


נראה שמצאנו לנו איש קשר שישיג לנו עשב," קווין משליכה את עצמה על המיטה הכי קרוב לחלון. היא שוקעת עמוק באמצע המזרן בזמן שמלתעות מלאות קפיצים בולעות את כל כולה. "בסדר."


שתינו פורצות בצחוק.


ידענו שהטיול הזה עומד להיות הרפתקה, אבל לא ציפיתי שדברים ישתבשו כל כך, וכל כך מהר.