“זיכרונות ילדות הם הזיכרונות בעלי הקילומטראז' הכי ארוך שאדם נושא עמו. והם גם הכי חזקים. זה דבר שנצרב לעולמים. אנשים, מקומות, חוויות. טובות, או פחות טובות. כל אלו ילוו אותנו כל ימי חיינו.

שלומי יונה, בספר ביכורים בעל מבנה מיוחד, ועוד יותר מיוחד וראוי מבחינת מה שהוא מעביר לקורא, מגיש לקורא ילדות של שני אחים, נטולי שם ברוב הסיפורים, רק לקראת סוף הספר מתגלים שמותיהם. בדרך כלל הם מכונים "הגדול" או "הקטן". שכונה שתושביה הם אנשים קשי יום, בעיר בדרום הארץ, וכמו שבכל רע יש גם טוב, גם פה יש מזה " גם לחיים בשוליים יש יתרונות, למשל העובדה שהם יכולים לעזוב את העיר ולצאת אל חיי המדבר הנמצא במרחק הליכה מהם." (עמ' 136)

כשאתה ילד, יש לפניך הרבה, בעוד שמאחוריך לא. אין לאחים האלה למה להשוות את מצבם. בשכונה בה הם גדלים כולם באותה הקלחת.

אולי כשיגדלו, ויביטו לאחור אל ילדותם, רק אז יבינו איזו ילדות קשה ורעה היתה להם. המשפחה הלא מתפקדת אליה נולדו, האלימות שנוכחת בכל פינה, כל כך שגורה בחיי היום יום, שהיא ממש כמו עוד שפה. גם אם הילדים מוקפים כל הזמן בחברת ילדים נוספים, יש שם בדידות גדולה שזועקת מלווה בנואשות. הכל דחוס ולא נותר פתח קטן לחמלה או קצת תקווה.

האחים לומדים להתנהל בעולם בלי אף אחד שיתווך להם את החיים. ומה שיחטפו בדרך יהיה להם כצלקת או כשיעור לחיים.


הספר לכאורה הוא ספר סיפורים קצרים, אבל יש בו משהו אחר. הסיפורים באמת קצרים, אבל לא מדי, ומצד שני גם לא באורך של נובלה.
מבנה הספר מיוחד, ואני מאוד אהבתי אותו ככה, כמות שהוא. הסיפורים אינם בעלי רצף עלילתי, זה יותר כמו לדפדף באלבום תמונות, להתעכב על כל תמונה ותמונה, כשכל אחת מהן מספרת סיפור של רגע, רגע בזמן שנלכד בעין דרך המצלמה, שהצליחה ללכוד את הרגע לעולמים, להקפיא אותו בזמן.


יונה כותב את הדברים כמו שהם. בלי להתנחמד, בלי לרכך. והסיפורים הלמו בי. אחד אחרי השני. כשהשיא היה בסיפור "חמור אחד אפור". הרגשתי שאני צריכה אויר בין סיפור אחד לשני. אין בסיפורים הרבה טוב, אבל הכתיבה של יונה היא אור גדול. הספר הזה הוא כמו סטירה מצלצלת לפנים, אבל אני מוכנה לסטירות כאלו כל הזמן.



הסיפור האחרון השאיר אותי עם סימן שאלה גדול, הרבה הרהורים, ותובנה אחת: יש פתח לספר המשך שיתחיל ב ד י ו ק מהנקודה בה הסתיים.
כי נשארתי עם סקרנות ומחשבות שימשיכו להתגלגל לי בראש.

וכהרגלי: הכריכה!

אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הציור היפהפה הזה של הילה שפיצר שנקרא "מה שרואים מחלון המטבח החוצה אם מסתכלים לכל הכיוונים באור יום", ואיזה גאוני היה לשדך את שני הכשרונות המשובחים האלו יחד.

שלומי יונה, אני אעקוב אחרי השם.”

“את הספר פגשתי דווקא בסדנת כתיבה שלי שהתחלתי בספטמבר ועזבתי בינואר לא יכולתי לעמוד בלחץ המלחמה,העבודה, אני די מתגעגעת אליה.
ופגשתי את הסופר שכתב ספר זה.עדיין הספר לא יצא לאור מניחה שרק חודש,חודשיים אח''כ. התוודעתי שהסופר הוא אדם מעניין שלעצמו מעבר לסופר למד משחק.
אז הסיפור מגולל את סיפורו של ילד שגר עם אימו בפאתי באר שבע וראייתו של החיים בכמה סיפורים קצרים, בכל סיפור ישנה דילמה והתמודדות של אלימות במשפחה גם אלימות מחוץ למשפחה,הטרדה מינית,הסיפורים נכתבו בצורה מיוחדת בלי לקרוא בדמות של השם נזכרתי בילדה שלעצמי.והבדידות הסבל והדחייה החברתית התמודדות שלי הרגשתי שאין מזור לכאבי, הספר נהדר וממחיש מאוד את האלימות והתמודדות עם משפחות קשות יום.”