“סיפורה של משפחה הגרה בתל אביב. אבא אימא ובן קטן. האבא שאני לא בטוח ששמו מוזכר עובד כארכיטקט. האימא פרילנסרית והבן הקטן עידו.
כבר בתחילת הספר יש דפיקה בדלת. מי שהוא נכנס לבניין בלי רשות והפר את השגרה. הדמות הזו מתבררת כאדם שהבית בו גרה המשפחה היה בעבר ביתו. הדמות היא חסרת בית ולדעתי היא נוגעת ללב. דמות זו מלמדת אותנו על ההומלסים הרבים החיים בתל אביב לצד אנשים רגילים שעובדים ומשלמים מיסים. בספר מודגש הקשר בין האב לבנו וכמה אהבה יש לאב כלפי בנו. גם השינוי שעבר על ההורים מזוג צעיר וחופשי למשפחה מודגש. לצד כל אלה יש את אביו של הארכיטקט אשר יחסיו עם בנו קשים ומרוחקים אך עם הנכד הסב פורח. דמות נוספת היא ענבר אחותו של הארכיטקט. ענבר היא דמות קיצונית משתמשת בסמים וחייה חיים קיצוניים.
בקיצור גם ענבר וגם חסר הבית הן הדמויות שהכי מצאו חן בעיני והן מאירות על החברה הנורמלית המשעממת שלמעשה גם היא מופרעת לגמרי רק דואגת להסתיר זאת תחת מקצועות מכובדים וחיים שגרתיים. הייתי שמח אם הסופר היה לוקח את העלילה לכיוונים יותר אפלים ומפתיעים ולא ממשיך לתאר משפחה מעצבנת שרק מנסה להישאר נורמלית.
הספר הקודם שכתב גלוזמן 'האורחת' היה יותר טוב ויותר פרוע.
הספר הזה קצר 181 עמודים וניתן לסיימו בזמן קצר.”