1
היילי
ערב למחרת הנחיתה בניו יורק והמפגש עם קולינס מהסי־איי־איי חזרתי הביתה, התלבשתי במכנסי טייטס תרמיים הדוקים ובחולצת ריצה, מתחתי את שערי בקוקו גבוה, תחבתי אוזניות לאוזניי והפעלתי מוזיקה מקפיצה, ואז יצאתי לריצה בסנטרל פארק.
האוויר היה קפוא, לא משהו שהכרתי ממיאמי, אבל הייתי נחושה להיכנס לכושר. רצתי בקצב טוב, כזה שגרם לליבי להאיץ ולנשימותיי להפוך לרדודות ומהירות. להפתעתי הרבה, הקיפאון החורפי של תחילת ינואר לא מנע מאנשים לטייל עם כלביהם, לרוץ או לדווש במרץ באופניים לאורך השבילים, הרטובים מגשם שהותיר אחריו שלוליות רבות.
מאז שהגעתי אתמול, לא העזתי לעלות לדירה של ג'ייסון. לא הייתי מוכנה למפגש איתו כאחיינית שהוא בקושי זוכר. זו הייתה הסיבה לכך שלא עדכנתי את סבתא, שחזרה עם סבא למיאמי כמה ימים אחרי שטסתי לקליפורניה, בכך שחזרתי הביתה. ידעתי שאם אעדכן אותה, היא תספר לג'ייסון.
השתוקקתי לראות אותו עד כדי כך שגופי כאב וידעתי שצפויה לי אכזבה מרה, לכן העדפתי לנסות להימנע ממפגש. פחדתי לגלות מה הוא עשה בשבועות שבהם לא התראינו. אולי הוא המשיך הלאה. הלב שלו לא היה שלי עוד. המחשבה העלתה דמעות לעיניי.
יותר מכול, פחדתי שברגע שאראה את הפרצוף הסקסי שלו אשבר, אתנפל על שפתיו המשורטטות ואדחף את לשוני לתוך פיו בזעם משולב בלהט שייענה בדחייה נוראית.
הייתה לי עוד סיבה להימנע ממנו, והיא הייתה קשורה בכך שהגבר המדובר בוודאי קיבל את הבשורה בדבר גיוסי לסי־איי־איי והיה, בוודאות של מיליון אחוזים, עצבני־אש.
העדפתי להיות חכמה ולנסות להתחמק ממנו עד תום ההכשרה שהארגון עמד לספק לי. ההכשרה, שתכלול בעיקר לימודי הגנה עצמית ושימוש בסיסי במאגרי מידע של הסי־איי־איי, התחילה כבר היום וצפויה להסתיים בסוף שבוע הבא, המועד שבו הייתי צפויה לעלות על מטוס לרומא עם ג'ייסון.
לא התכוונתי לאפשר להשפעתו האדירה עליי לגרום לי לסגת מהמשימה, אם כי ידעתי שלא יהיה קל להתחמק מגבר כזה. הוא התקשר אליי בבוקר, ואף שנטרפתי מהצורך לשמוע את קולו העמוק ולא הצלחתי להרגיע את הפרפרים בבטני, דחיתי את השיחה והוא לא ניסה להתקשר שוב או לשלוח הודעה. ידעתי שאהיה טיפשה אם אשקע בעצב בגלל זה לאחר שסיננתי את השיחות שלו בכל פעם שהוא התקשר. אולי הוא התייאש ממני. הוא תמיד אמר שיש לי יכולת פנומנלית לייאש אנשים כשאני מנסה לקבל את מה שאני רוצה.
השיר התחלף לרמיקס לשיר Sky full of star של 'קולדפליי'. ניגבתי את הזיעה שהצטברה מעל עיניי למרות קור הכלבים והשתדלתי לנשום חרף השריפה בריאותיי. צמד בנות קולניות שטיילו בפארק ממש מולי נעצו מבטים להוטים במשהו מעבר לכתפי והתלחששו בחשאיות שלא הייתה מביישת את הסי־איי־איי, עיניהן ממוקדות ולחייהן סמוקות.
סובבתי את ראשי מעבר לכתפי בסקרנות וכמעט התרסקתי והתגלגלתי בערמת איברים על השביל. הבטתי ישירות בעיניו הירוקות, הנוקבות והקטלניות של ג'ייסון, ממרחק של פחות משני מטרים. הן נדלקו כשהתבייתו עליי כמו מטרתו של טיל בליסטי.
שום דבר לא הכין אותי לסקס אפיל הפראי או לדומיננטיות שקרנו ממנו אחרי שבועות ארוכים שבהם לא נפגשנו או דיברנו. הרגשתי שאני טובעת. הוא רץ במכנסי ריצה קצרים שהזכירו לי עד כמה רגליו גבריות ואתלטיות. הסווטשירט שלבש בקושי הצליח להכיל את שרירי כתפיו ובטנו. כמעט צווחתי. השבתי את ראשי קדימה והחשתי את הריצה למהירות המקסימלית שלי.
"היילי!" הוא קרא בטון עמוק שנשמע לי כמו צרות צרורות.
שיט!
ניסיתי לרוץ מהר יותר, אבל הוא עקף אותי בקלות, נעמד לפניי וחסם את דרכי כמו חומת בטון. התנגשתי בו בלי שום יכולת לעצור. תחושת גופו הנוקשה הציתה כאב של השתוקקות בין רגליי. הוא תפס בכתפיי ומנע ממני ליפול לאחור.
"למה, לעזאזל, את מתעלמת ממני?" הוא הצר את עיניו.
"אני לא... פשוט לא שמעתי אותך." צחקקתי בעצבנות.
"שמעת מצוין."
"אני די עסוקה, יש מצב שנדבר אחרי הריצה?" ניסיתי לעקוף אותו, אבל הוא לפת את זרועי והציב אותי מולו.
"אין מצב," השיב בקול אפל, "אל תספרי לי סיפורים. התעלמת מהשיחות שלי בשבועות האחרונים."
"כי הייתי עסוקה."
"במה? בחופשה באל־איי?" עיניו הוצרו אפילו יותר.
"תן לי לעבור." ניערתי את זרועי הבוערת מתחושת אצבעותיו והתכוונתי לעקוף אותו.
לסתו התהדקה והוא חסם את דרכי. "תתפטרי."
זו לא הייתה הצעה, אלא ציווי. "אתה צוחק עליי? אני לא יכולה להתפטר, אני צריכה את הכסף."
"אני אתן לך כסף. כמה את צריכה?"
פניי האדימו. "האמת שאני צריכה את העבודה, לא רק את הכסף." עקפתי אותו וחזרתי לרוץ. הוא הצטרף אליי ורץ לצידי בקצב שלי.
"דווקא את העבודה המסוימת הזאת?" שאל בספקנות.
"כן, הארגון הזה מרתק אותי."
"אין בעיה, אסדר לך עבודה מרתקת אחרת בארגון ואתן לך כמה כסף שאת צריכה. תפרשי מהמשימה."
"אני לא רוצה עבודה אחרת ולא רוצה את הכסף שלך, אני רוצה להרוויח את הכסף שלי בעצמי דרך המשימה הזאת!" התפרצתי.
"למה?" גבותיו הצטופפו ושיוו לו מראה מחוספס.
"כי המדינה פנתה אליי במיוחד, היא זקוקה לעזרתי ואני לא מתכוונת להגיד לא רק כי החלטת שזה לא מתאים." שמרתי את עיניי על השביל וזה היה הדבר הכי קשה בעולם כשכל מה שרציתי לעשות זה לטרוף אותו במבטי.
"ממתי אכפת לך מהמדינה?" קולו ירד נמוך.
כמעט נעצרתי עצירת חירום. "למה אתה מתכוון? איך אתה יודע ממה אכפת לי ומה לא?" בחנתי את פניו. "נזכרת בי?"
"אני לא צריך להיזכר כדי לדעת שהדברים האלה לא מעניינים אותך. למה את מתעקשת לסכן את עצמך?"
"כי אני רוצה להתנסות בדברים חדשים. אולי חסר לי אקשן בחיים ובא לי לבדוק כיוון מרענן ומסעיר. מה זה משנה לך? זה לא עניינך." הקפדתי להביט בדרך שלפניי.
"זה ענייני, אני הדוד שלך ואני דואג לך. אם את צריכה אקשן בחיים, אקח אותך לצניחה חופשית. זה מספיק אקשן בשבילך."
"אני לא מתכוונת להתפטר." לעסתי את פנים הלחי שלי והרגשתי את מבטו סורק אותי בקפידה שהבעירה את קצות עצביי.
"אני לא קונה את הסיפורים שלך, היילי. מה הסיבה האמיתית לכך שאת רוצה לצאת למשימה?"
ליבי החסיר פעימה. הבטתי בעיניו. לא יכולתי לומר לו שהוא הסיבה האמיתית. "זה מה שמושך אותי כרגע."
הוא תפס בידי והוריד אותי מהשביל, וברגע הבא הטיח אותי בגבי לגזע עץ בפינה שקטה מול המים. הבטתי בו בעיניים פעורות, בקושי יכולה לעמוד בגעגוע שהתעורר בגופי למגע ידיו. רעבתי לו יותר מאוויר, אבל זה היה אוויר שאסור היה לי לנשום. "מה הבעיה שלך?" התרעמתי.
"את הבעיה שלי. את לא יכולה לצאת למשימה חשאית, אין לך מושג לאן את נכנסת, את לא מבינה?"
"אני יודעת בדיוק לאן אני נכנסת ולא תוכל לעצור אותי. אם לא נראה לך, אתה מוזמן לקחת משימה אחרת. אותי לא ישבצו למשימה אחרת, אין לי ארסנל כישורים של ג'יימס בונד כמוך." דחפתי אותו, אבל הוא לא זז מילימטר. "הם אומרים שאני מתאימה לפרופיל המשימה, אז אצא למשימה, בין שתצטרף ובין שלא."
מבטו קדח חורים בעיניי. "נראה לך שאתן לך לצאת למשימה כזאת לבד?" ידו התאגרפה על העץ לצד ראשי.
"לא אצא לבד, יהיה איתי סוכן."
"בלעדיי זה כמו להיות לבד. אני לא סומך על אף אחד."
"אז נצא יחד והבעיה תיפתר."
"אני לא רוצה לסכן אותך, מה לא ברור?" הוא תפס את לסתי.
"אז תשמור עליי! תעשה מה שעשית כל החיים." דמעות עלו בעיניי. "תמיד שמרת עליי, גם אם אתה לא זוכר."
הוא השעין את ראשו על זרועו מעל ראשי ונאנח, קרוב אבל רחוק מדי. "מה אני צריך לעשות כדי לשכנע אותך לרדת מזה?"
"למה אתה רוצה להוריד אותי מזה? אתה פוחד שלא תוכל לשמור עליי?" התגריתי בו, פורטת על המיתרים שידעתי שינגנו לו, גם עם מעט הזיכרונות שלו ממני.
הוא זקף את סנטרי. "תמיד אשמור עלייך, אל תדברי שטויות. להגיד שאני לא זוכר ששמרתי עלייך תמיד זה לא נכון. כל הזיכרונות שיש לי ממך הם זיכרונות שלי משגיח עלייך כשהיית ילדה."
נאבקתי לא לעצום את עיניי מעוצמת הכמיהה. "אז תמשיך לעשות את זה," לחשתי.
"הפעם אנחנו לא יוצאים לשחק בחצר, היילי. המשימה הזאת רגישה ומסוכנת מאוד, ובמקום להתרכז במה שיהיה עליי לעשות, אתרכז בך ובצורך שלי להגן עלייך. את מסכנת אותי ואת עצמך בהחלטה שלך להצטרף."
לא. אל תעשה לי את זה.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא ייפגע איכשהו בגללי. ג'ייסון לא חיכה שאגיב.
"את עלולה להיחשף לסיטואציות שלא ראית בחיים ושאת גם לא צריכה לראות. אולי הן יצלקו אותך." הוא רכן לאוזני והבל פיו ליטף את עורי והקשיח את פטמותיי. "יהיו שם זונות, נרקומנים, רוצחים. כל הזבל של האנושות מתנקז למקומות האלה. מה יש לילדה טובה כמוך לחפש שם?" שאל ברכות וליטף את שערי.
"אני לא ילדה טובה. אם היית זוכר, היית יודע."
"מבט אחד בעיניים שלך אומר לי את כל מה שאני לא מצליח לזכור. את טובה מהיסוד ולא משנה כמה תעמידי פנים שזה אחרת."
היטלטלתי. זה היה המשפט שהוא אמר לי בלילה הראשון שלי בניו יורק.
"ל' יודע שאנחנו בדרכנו אליו. גם אם הוא לא יודע איך אנחנו נראים, הוא מצפה לנו. את לא מנוסה בפעולות כאלה." אצבעותיו גלשו במורד שערי.
נרעדתי. "גם אתה לא."
הוא חייך ובחן את הסביבה בקפידה. "מה את חושבת שעשיתי בימ"מ? אנחנו לא עוסקים רק בסיכול פעולות טרור, אלא גם בסיכול הברחות סמים ובמאבק בהפצתם. למה חשבת שצדו אותי למשימה הזאת? בגלל החיוך שלי?"
"בגלל האיטלקית ובגלל שאתה לוחם מיומן," רציתי למשוך בכתפי, אבל הוא לא הותיר לי מרחב לעשות את זה.
"רדי מהעניין. תישארי בניו יורק ותעשי מה שאת באמת רוצה ואוהבת לעשות. אני יודע שהלב שלך לא נמצא בארגון שאליו נכנסת."
"איך אתה יכול לדעת?" שאלתי בכעס. לא יכולתי לומר לו שהלב שלי נמצא בכל מקום שבו הוא נמצא.
"כבר אמרתי לך. אני אולי לא זוכר, אבל אני יודע מי את, וזו לא מי שאת."
רמת הדיוק שלו לגביי הדהימה אותי. ידעתי שכושר השכנוע שלו ימוטט אותי אם אתן לו להתקרב והנה, זה קרה. בקושי יכולתי לחשוב. לא היה דבר שרציתי יותר מלשונו על עורי החם, רציתי את ההבטחות המלוכלכות, את הפה השולט הזה מכניע את פי בלי רחמים. נשמתי עמוק. "אתה יודע מה, דוד? אתה צודק," לחשתי והרמתי את ידיי ללסתו החזקה, מחליקה את אצבעותיי על הזיפים המטריפים שלו. הפתעה הבהבה בפניו. "אולי זו לא מי שאני, אבל אם לא אתנסה, לעולם לא אדע מי אני מסוגלת להיות. אני לא פוחדת לפגוש את זוהמת האנושות." בשבילו אעשה את זה. אעשה הכול. "כבר פגשתי לא מעט ממנה בניו יורק, ולצערי יש לה ייצוג נכבד במשפחה שלנו. הארגון יכשיר אותי למשימה, ואתה תהיה שם איתי. גם אם אתה חושש שאפריע לך להתרכז, יש לך את היכולות ואת הכישורים להגן על שנינו גם במצבים בלתי אפשריים, הוכחת לי את זה בעבר לא פעם. אני יודעת שאתה לא גבר שיאבד את קור הרוח וכשאתה רוצה משהו אתה משיג אותו, לא משנה כמה מכשולים ניצבים בדרכך."
התרוממתי על קצות אצבעותיי והתקרבתי לפניו. הוא פער את עיניו. נלחמתי בעצמי מלחמת חורמה לא לנשק אותו חזק ועמוק עד שיכאב. "ניפגש במטוס לרומא." נשקתי ללחיו ברכות, התכופפתי מתחת לזרועו הגדולה והמשכתי בריצה.
"את לא באה איתי וזה לא נתון לדיון."
לא השבתי. נחיה ונראה.
