פרק בונוס


דניאל


המציאות הישראלית שהכרנו השתנתה. יש את החיים שלפני האסון הגדול בתולדות המדינה ויש את החיים לצידו. הטראומה שחוויתי בזמנו נמשכה שעות ספורות והצליחה לצלק אותי לנצח, אבל הטראומה של המדינה עדיין נמשכת. לא אשקר, כבר במוצאי השבת ההיא, כשהבנתי מה קורה סביבנו, רציתי לקחת את אדיר והילדים שלנו ולברוח כמה שיותר רחוק מכאן. ידעתי, פשוט ידעתי שאדיר יגויס למילואים. תוך ארבעים ושמונה שעות מרגע שנפרצו חומות המדינה הגיע הצו המוכר.


אדיר לא היסס, עלה על מדים והבטיח לשמור על עצמו. יהונתן והוא עצרו בדרך, כמו תמיד, אצל הרב ארביב, קיבלו ברכה ומטבע לשמירה, ויצאו להילחם על האחים שלנו ועל הבית. הייתי מנסה להגיע לרמטכ"ל אם צריך ולבטל את הצו שלו, אבל איך יכולתי לעצור אותו מלעזור לאנשים שעוברים את מה שעברתי בעצמי כילדה? למה זה היה הופך אותי? ישראל תמיד ידעה מלחמות ומתקפות טרור, ואם כל אחד היה חושב על עצמו, על הכאב שלו, לא הייתה לנו זכות קיום.


"אז מה שלומך הבוקר?" סנדרה שואלת. אדיר יצא לשמור על הבית, אבל הוא לא שכח את מי שבבית וביקש מיצחק לקחת אותי לסנדרה עד שיחזור.


"יכול להיות טוב יותר."


"מסכימה עם זה." היא מחייכת. "אבל אני רוצה להגיד לך שאני גאה בך, דניאל. לא נתת למשקעי העבר למשוך אותך שוב למטה. לא הסתגרת בתוך עצמך, להפך."


"את מדברת על הכריכים?"


"כריכים?" היא צוחקת. "דניאל, הקמת חמ"ל. גייסת תרומות משותפים עסקיים בחו"ל, שינעת ציוד לחיילים בשטח ולמשפחות המפונים. ונוסף לכול הלכת לנחם לא מעט משפחות."


"זה המינימום המתבקש."


המשך בספר המלא