0


מי שלא חי על הקצה
תופס יותר מדי מקום


אני עומדת ליד דלת היציאה אל מסלול ההמראה, בוהה במטוס שתכף אעלה אליו ומתאמצת לא להשתגע לגמרי.


קל להגיד.


לא רק מפני שאני עומדת לעזוב את כל מה שמוכר לי, אף על פי שעד לפני שתי דקות זה הדבר שהטריד אותי יותר מכול. אבל עכשיו, כשאני מתבוננת במטוס שכלל לא בטוח שהוא ראוי להיקרא מטוס, תוקפת אותי פניקה איומה.


"אז מה, גרייס." האיש שדוד שלי פין שלח לקחת אותי מביט בי בחיוך סבלני. נדמה לי שקוראים לו פיליפ, אבל אני לא בטוחה. קשה לי לשמוע אותו מבעד לדפיקות הלב הפראיות. "מוכנה להרפתקה?"


לא. לא מוכנה בכלל — לא להרפתקה ולא לכל דבר אחר שיכול לקרות לי.


אם הייתם אומרים לי לפני חודש שאעמוד בפאתי שדה תעופה בפֵיירבֵּנקס, אלסקה, הייתי אומרת לכם שאתם בטוח טועים. ואם הייתם אומרים שאגיע לפיירבנקס כדי לעלות על מטוס בגודל זבוב ואטוס בו לסוף העולם — או במקרה הנוכחי לעיר על צלע הדֵּנָאלי, ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה — הייתי אומרת לכם שירדתם מהפסים.


אבל הרבה דברים יכולים להשתנות בשלושים יום. והרבה יותר דברים עלולים להילקח.


למעשה, בשבועות האחרונים הבנתי שהדבר היחיד הבטוח הוא שגם המצב הכי גרוע עלול להחמיר עוד יותר...


1


נחיתה היא בסך הכול קפיצה למטה בתקווה שלא לפספס


"הנה היא," אומר פיליפ אחרי שאנחנו חולפים על פני כמה הרים. הוא מוריד יד ממוט ההיגוי ומצביע על קבוצת בתים במרחק. "הילי, אלסקה. אין כמו בבית."


"או, וואו, זה נראה..." קטן. ממש, ממש זעיר. קטן בהרבה מהשכונה שלי בסן דייגו, שלא לדבר על סן דייגו כולה.


אבל די קשה לראות משהו מלמעלה. לא בגלל ההרים שמתנשאים מעל כל האזור כמו מפלצות נשכחות, אלא מפני שאנחנו טסים בתוך ערפל מוזר שפיליפ קורא לו "דמדומים עירוניים", אף על פי שהשעה רק חמש. אבל אני יכולה להבחין שהעיר־לכאורה שהוא מצביע עליה היא בסך הכול אוסף אקראי של בניינים שונים ומשונים.


לבסוף אני מתפשרת על "מעניין. זה נראה... מעניין."


זה לא בדיוק הדבר הראשון שעלה לי בראש. ברגע הראשון דווקא חשבתי שהמקום נראה כמו התממשות של הקלישאה הישנה על הגיהינום שקפא. כשפיליפ מנמיך לקראת נחיתה עולים לי בראש שמות תואר מנומסים פחות, ואני מכינה את עצמי לעוד תקרית מצערת בשרשרת תקריות מצערות שחוויתי מאז עליתי למטוס הראשון מתוך שלושה לפני עשר שעות.


וכמובן, ברגע שאני מבחינה במה שנקרא שדה תעופה בעיר הזו של אלף תושבים (תודה לך, גוגל) פיליפ אומר, "תחזיקי חזק, גרייס. המסלול קצר. קשה לשמור כאן לאורך זמן על מסלול ארוך פנוי משלג או קרח. הנחיתה תהיה מהירה."


אין לי מושג מה פירוש "נחיתה מהירה", אבל זה לא נשמע טוב, ואני נאחזת במוט שבדלת המטוס — אין ספק שלשם כך הוא נוצר — ואוחזת חזק בשעה שאנחנו מנמיכים עוד ועוד.


"אוקיי, ילדה. על החיים ועל המוות!" פיליפ אומר לי. וזה, אגב, אחד מחמשת הדברים שממש לא תרצו לשמוע מפי הטייס שלכם כשאתם עדיין באוויר.


הקרקע מגיחה מתחתינו, לבנה ונוקשה, ואני עוצמת עיניים חזק.


כעבור כמה רגעים הגלגלים מקפצים על הקרקע. פיליפ לוחץ בכוח על הבלמים ואני מוטחת קדימה במהירות כזו שרק חגורת הבטיחות מונעת מראשי להתנגש בלוח המחוונים. המטוס מיילל; אני לא בטוחה איזה חלק בו משמיע את הרעש האיום הזה, או שזאת קינה המבשרת מוות, כך שאני בוחרת לא להתמקד בזה.


בייחוד כשהמטוס מתחיל להחליק שמאלה.


אני נושכת שפתיים ועוצמת עיניים חזק, אפילו שהלב שלי מאיים לפרוץ החוצה מהחזה. אם זה הסוף, עדיף שלא אסתכל ואראה אותו.


המחשבה הזו מסיחה את דעתי ואני מתחילה לתהות אם אימא ואבא ראו מה מצפה להם; ועד שאני קוטעת את קו המחשבה הזה, המטוס כבר גולש על המסלול בקו ישר ופיליפ בולם אותו בפתאומיות מטלטלת.


אפילו אצבעות הרגליים שלי רועדות כרגע.


אני פוקחת בקושי את עיניי ומתאפקת לא למשש את עצמי כדי לוודא שאני באמת בריאה ושלמה. אבל פיליפ רק צוחק ואומר: "נחיתה לפי הספר."


אולי, אם זה ספר של סיפורי אימה. והוא מחזיק אותו הפוך וקורא מהסוף להתחלה.


אני לא אומרת כלום, רק מחייכת אליו כמיטב יכולתי ומרימה את התרמיל שלי שמתחת לרגליי. אני מוציאה ממנו את זוג הכפפות שדודי שלח לי ולובשת אותן, ואז פותחת את דלת המטוס וקופצת החוצה, בתקווה שברכיי יחזיקו מעמד כשאנחת על הקרקע.


הן מחזיקות מעמד. אבל בקושי.


כעבור כמה רגעים — אחרי שאני מוודאת שאני לא עומדת להתמוטט ומהדקת את המעיל החדש חזק יותר סביבי, מפני שהטמפרטורה כאן היא מינוס שלוש־עשרה מעלות! — אני ניגשת לקצה המטוס כדי לקחת את שלוש המזוודות שהן כל מה שנותר לי מחיי.


אני מביטה בהן והלב נצבט, אבל אני לא מרשה לעצמי לשקוע בהרהורים על כל מה שנאלצתי להשאיר מאחור. גם לא על העובדה שבבית שגדלתי בו גרים עכשיו זרים. למי אכפת מבית או מציוד אמנות או ממערכת תופים? הרי איבדתי את מה שחשוב באמת.


אני שולפת מזוודה אחת מתא המטען הקטנטן וזורקת אותה על הקרקע. לפני שאני מספיקה להוציא עוד אחת, פיליפ שולף את שתי המזוודות האחרות ומרים אותן כאילו הן מלאות בכריות ולא בכל מה שיש לי בעולם.


"קדימה, גרייס. בואי נלך לפני שתתחילי להכחיל כאן בחוץ." הוא מחווה בראשו לעבר מגרש חניה — אפילו לא בניין, סתם מגרש — כמאתיים מטר משם, ואני נאנחת. כל כך קר ששוב אני רועדת כולי, עכשיו מסיבה אחרת. איך אפשר בכלל לחיות ככה? זה לא אמיתי, בייחוד בהתחשב בעובדה שהבוקר התעוררתי במקום שהטמפרטורה בו הייתה עשרים ואחת מעלות.


אין לי ברירה אלא להנהן. אני אוחזת בידית המזוודה ומתחילה לגרור אותה אל משטח בטון קטן; אני די בטוחה שזה מה שנקרא שדה התעופה של הילי. שונֶה לגמרי מהטרמינלים ההומים של סן דייגו.


פיליפ משיג אותי בקלות. מזוודה מתנדנדת מכל אחת מידיו. אני מתחילה לומר לו שהוא יכול למשוך החוצה את הידיות ולגרור אותן, אבל ברגע שאני יורדת מהמסלול אל הקרקע המושלגת, אני מבינה למה הוא הרים אותן — לגרור מזוודה כבדה על השלג זו משימה כמעט בלתי אפשרית.


באמצע הדרך למגרש החניה (שעדיין פנוי משלג, למזלי) אני כבר כמעט קפואה, למרות המעיל הכבד והכפפות המרופדות בפרווה. אני לא בטוחה מה אני צריכה לעשות עכשיו, איך אני אמורה להגיע לפנימייה שדודי מנהל. ולכן אני פונה לפיליפ, לשאול אותו אם יש בכלל אוּבֶּר במקום הזה. אבל לפני שאני מספיקה להוציא מילה, מישהו מגיח מאחורי אחד הטנדרים שבמגרש וממהר אליי.


נראה לי שזאת בת דודתי מייסי, אבל קשה לדעת; היא מכוסה מכף רגל ועד ראש כדי להתגונן מפגעי מזג האוויר.


"הגעת!" אומר צרור הכובעים, הצעיפים והמעילים שנע לקראתי, ומתברר שצדקתי — זאת מייסי.


"הגעתי," אני עונה בקרירות, ותוהה אם מאוחר מדי לחפש לי משפחת אומנה. או לצאת לחיים עצמאיים. כל פתרון מגורים בסן דייגו עדיף על חיים בעיר שלשדה התעופה שלה יש מסלול אחד בלבד ומגרש חניה קטנטן. הת'ר תמות כשאסמס לה על זה.


"סוף־סוף!" מייסי אומרת ופושטת אליי את ידיה לחיבוק. זה קצת מוזר, גם בגלל כל הבגדים שעליה וגם מפני שהיא גבוהה ממני בעשרים סנטימטרים בערך, אף על פי שאני, בת שבע־עשרה, מבוגרת ממנה בשנה. "אני מחכה כבר יותר משעה."


אני מחזירה לה חיבוק, אבל מהיר, ועונה: "סליחה, הטיסה שלי מסיאטל איחרה. היה קשה להמריא משם בגלל סערה."


היא מגחכת ואומרת, "כן, זה ידוע. אני די בטוחה שמזג האוויר שם גרוע אפילו יותר משלנו."


אני רוצה להתווכח — קילומטרים של שלג ולבוש שיכול להגן אפילו על אסטרונאוטים נראים לי די איומים. אבל אני לא מכירה את מייסי כל כך טוב, מלבד העובדה שאנחנו בנות דוד, ואני ממש לא רוצה להעליב אותה. חוץ מדוד פין ומפיליפ שהכרתי עכשיו, היא היחידה שאני מכירה במקום הזה.


שלא לדבר על זה שהיא בת המשפחה היחידה שנותרה לי.


לכן אני רק מושכת כתפיים.


נראה שהתגובה הזאת מניחה את דעתה, מפני שהיא מחייכת אליי. אחר כך היא פונה לפיליפ, שעדיין סוחב את המזוודות. "תודה רבה שאספת אותה, דוד פיליפ. אבא אמר לי להגיד לך שהוא חייב לך ארגז בירה."


"הכול בסדר, מייס. ממילא היו לי כמה סידורים בפיירבנקס." הוא מדבר בשלווה כאילו טיסה הלוך־חזור של כמה מאות קילומטרים היא לא סיפור גדול. ובעצם יכול להיות שכאן, עם הרים ושלג סביב־סביב, זה באמת לא סיפור גדול. לפי ויקיפדיה, להילי יש רק כביש גישה אחד וכביש יציאה אחד, ובחורף גם אלה נחסמים לפעמים.


בכל החודש האחרון ניסיתי לדמיין איך המקום הזה נראה. איך הוא באמת.


בקרוב אדע.


"והוא אומר שיקפוץ כנראה ביום שישי ויביא את הבירה, כך שתוכלו לצפות יחד במשחק כמו שני גברים." היא פונה אליי. "אבא שלי ממש מצטער שהוא לא יכול לאסוף אותך, גרייס. קרה בבית הספר משהו פתאומי ורק הוא יכול לטפל בו. אבל הוא אמר לי שאודיע לו ברגע שנגיע."


"הכול בסדר," אני אומרת לה. כי מה אני יכולה להגיד? חוץ מזה, דבר אחד למדתי בחודש שעבר מאז שהוריי מתו: רוב הדברים פשוט לא משנים.


מה זה משנה מי אוסף אותי? העיקר שאגיע לבית הספר.


מה זה משנה איפה אני גרה, אם זה לא עם אימא ואבא?


פיליפ מלווה אותנו עד לקצה מגרש החניה הפנוי משלג, ואז מרפה סוף־סוף מהמזוודות שלי. מייסי מחבקת אותו חיבוק מהיר לפרֵדה ואני לוחצת את ידו וממלמלת, "תודה שבאת לקחת אותי."


"אין שום בעיה. בכל פעם שתרצי לטוס, אני הכתובת." הוא קורץ ופונה בחזרה אל המסלול לטפל במטוס שלו.


אנחנו עוקבות אחריו במבט כמה רגעים, ואז מייסי אוחזת בידיות של שתי המזוודות ומתחילה לגרור אותן לאורך המגרש הקטן. היא מסמנת לי שאעשה כמוה עם המזוודה שצמודה אליי, אפילו שמשהו בי רוצה רק לרוץ חזרה אל המסלול ולהצטרף לפיליפ, לטפס שוב למטוס הקטן ולדרוש ממנו שיטיס אותי חזרה לפיירבנקס. ועדיף — חזרה הביתה לסן דייגו.


ההרגשה שלי נעשית גרועה עוד יותר כשמייסי אומרת, "את צריכה להשתין? זאת נסיעה של תשעים דקות לפחות עד בית הספר."


תשעים דקות? לא ייתכן, הרי כל העיר נראית כאילו אפשר לחצות אותה בחמש־עשרה או עשרים דקות לכל היותר. במחשבה שנייה, לא ראיתי מהמטוס שום בניין שמתאים בגודלו להיות פנימייה לארבע מאות בני נוער, ­­כך שייתכן שבית הספר לא נמצא ממש בהילי.


אני לא יכולה שלא לחשוב על ההרים והנהרות המקיפים את העיר הזאת מכל עבר, ולתהות איפה לעזאזל אמצא את עצמי בסוף היום הזה. ואיפה בדיוק אני אמורה בכלל להשתין כאן בחוץ.


"אני בסדר," אני עונה כעבור דקה, אף על פי שהבטן שלי מתערבלת ומתהפכת בעצבנות.


יום שלם נסעתי לפה, וזה מספיק גרוע. אבל כשאנחנו גוררות את המזוודות בכמעט־חשכה הזאת, האוויר הקפוא מצליף בי בכל צעד ומהר מאוד הכול מתחיל להיראות אמיתי מדי. בייחוד כשמייסי חוצה את כל מגרש החניה אל אופנוע שלג שחונה ממש מעבר לקצה המדרכה.


בהתחלה חשבתי שהיא מתלוצצת. אבל כשהיא התחילה להעמיס את המזוודות על המזחלת הנגררת קלטתי שזה באמת קורה. אני באמת עומדת לנסוע באופנוע שלג, כשהחשכה יורדת, במזג האוויר הזה של אלסקה; עשרים מעלות ויותר מתחת לאפס, לפי האפליקציה בטלפון שלי.


חסר רק הצחוק המקרקר של המכשפה המרושעת מהצפון שמאיימת לתפוס אותי ואת הכלבלב הקטן שלי. אבל בשלב הזה זה כבר מיותר, כנראה.


אני צופה בחרדה ובהתפעלות במייסי שקושרת את המזוודות למזחלת. אולי הייתי צריכה להציע לה עזרה, אבל אין לי מושג מה צריך לעשות. ומכיוון שאני ממש לא רוצה שמעט הרכוש שנותר לי יתפזר למרגלות איזה הר, אני מבינה שעדיף להשאיר את הטיפול בידי המומחים.


"קחי, את תצטרכי את זה," אומרת לי מייסי. היא פותחת תיק קטן שהיה קשור למזחלת כבר כשהגענו אליה. היא מחטטת בו קצת ושולפת זוג מכנסי שלג תפוחים וצעיף צמר עבה, שניהם בוורוד לוהט, הצבע שהיה חביב עליי כשהייתי ילדה ועכשיו פחות. ברור לי שמייסי זכרה את זה מהפעם האחרונה שנפגשנו, וזה נוגע ללב.


היא מושיטה לי אותם. "תודה." אני מתאמצת ככל יכולתי לחייך אליה.


אחרי כמה כישלונות אני מצליחה ללבוש את המכנסיים מעל התחתונים התרמיים ומעל פיג'מת הפליז עם הדפסי האימוג'ים (מכנסי הפליז היחידים שיש לי) — לבשתי אותם בהתאם להוראות של דודי לפני שעליתי על המטוס בסיאטל. ואז אני מתבוננת בדרך שבה עוטף הצעיף הצבעוני של מייסי את צווארה ופניה, ועושה כמוה.


זה לא פשוט כמו שזה נראה, במיוחד כשאני מנסה לכרוך אותו כך שלא יגלוש מהאף עם כל תזוזה.


לבסוף אני מצליחה, ומייסי מושיטה יד אל הקסדות התלויות על ידיות האופנוע.


"הקסדה עשויה מחומר מבודד. היא תשמור על חום וגם תגן על הראש שלך במקרה של תאונה," היא מסבירה לי. "ויש לה גם מגן־עיניים מהאוויר הקר."


"העיניים שלי יכולות לקפוא?" אני שואלת, די בחרדה. אני לוקחת ממנה את הקסדה ומנסה להתעלם מהקושי לנשום מבעד לצעיף שמכסה את אפי.


"העיניים לא קופאות," עונה לי מייסי ומצחקקת כאילו היא לא יכולה להתאפק. "אבל בזכות המגן הן לא ידמעו, וככה יהיה לך יותר נוח."


"אה, בטח." לחיי מתלהטות ואני מרכינה ראש. "אני כזאת טיפשה."


"לא נכון," מייסי כורכת זרוע סביב כתפיי ולוחצת חזק. "אלסקה היא משהו אחר לגמרי. כל מי שבא לכאן לומד בקצב שלו. די מהר תדעי כבר הכול."


לא הייתי בונה על זה — נראה לי שאף פעם לא ארגיש בבית במקום הקר והזר הזה. אבל אני לא אומרת כלום, כי מייסי עשתה ועושה כמיטב יכולתה שארגיש אורחת רצויה.


"אני ממש מצטערת שהיית מוכרחה לבוא לכאן, גרייס," היא ממשיכה כעבור רגע. "אל תביני אותי לא נכון, אני ממש מתרגשת שאת פה. רק הלוואי שזה לא היה בגלל..." קולה דועך לפני שהיא משלימה את המשפט. אבל אני כבר רגילה לזה. במשך כל השבועות שהחברות והמורים שלי הסתובבו סביבי על קצות האצבעות, למדתי שאף אחד לא רוצה לבטא את המילים האלו.


אבל כרגע אני מותשת מכדי לעזור לה למלא את החסר. אני רק דוחקת את הראש לתוך הקסדה וסוגרת אותה כמו שהיא הראתה לי.


"מוכנה?" היא שואלת אחרי שפניי וראשי מוגנים ככל האפשר.


התשובה היא אותה תשובה שרציתי לענות לפיליפ בפיירבנקס. לגמרי לא. אבל אני אומרת, "כן, בהחלט."


"תחזיקי לי במותניים!" היא צועקת ומתניעה. ואני מחזיקה. אחרי כמה שניות אנחנו דוהרות אל החשכה שמשתרעת לפנינו עד קצה האופק.


אף פעם בחיי לא הייתי מבועתת כל כך.