בפתח התרגום


"יורשי אפלטון" וְ"אריסטו וממשיכיו", הכותרות שבחרנו עבור הספרים הרביעי והחמישי של חיי הפילוסופים (שהרי אין הן מופיעות בכתבי היד של היצירה[1]), משקפות את עיקר תוכנם. ספר ד דן בפילוסופים ששימשו כראשי האקדמיה, היא בית מדרשו של אפלטון, לאחר מותו של הפילוסוף הגדול (יוצאים מן הכלל הם קרנטור, שאמנם היה חבר באקדמיה אך לא עמד בראשה, וביאון, שלא השתייך לאקדמיה באופן מובהק[2] וכמובן אף לא כיהן כראשה). להלן מבנה הספר וחלוקתו לסעיפים: ספאוסיפוס איש אתונה (1–5); קסנוקרטס איש כלקדון (6–15); פולמון איש אתונה (16–20); קרטס איש אתונה (21–23); קרנטור איש סולי (24–27); ארקסילאוס איש פיטנה (28–45); ביאון איש בוריסתנס (46–58); לקידס איש קירנה (59–61); קרנאדס איש קירנה (62–66); קליטומכוס איש קתרגו (67).


ספר ה עניינו אריסטו, שייסד אסכולה פילוסופית חדשה, הליקיאון/הפֶּרִיפַּטוֹס, וממשיכיו, שעמדו בראש אסכולה זו (למעט דמטריוס והרקלידס, שלא כיהנו כראשי האסכולה[3]). מבנה הספר הוא כדלקמן: אריסטו איש סטגירה (1–35); תאופרסטוס איש ארסוס (36–57); סטרטון איש למפסקוס (58–64); ליקון איש טרואס (65–74); דמטריוס איש פלרון (75–94); הרקלידס איש פונטוס (86–94).


מעניינות במיוחד הן הרשימות הארוכות של כתביהם של הפילוסופים, שמופיעות בביוגרפיות השונות, הואיל והן נותנות לנו מושג ברור מה רבות היצירות הפילוסופיות שאבדו. כל שנותרו בידינו הם קרעי שרידים מהן, אך על פי רוב אף לא זאת, כי אם רק כותרות עלומות.


תודה עמוקה מחזיק אני לידידי, ראובן מירן, על התמדתו ונחישותו להמשיך עמי במפעל התרגום של יצירה זו רבת הפנים. כבעבר, תודתנו נתונה למפעל לתרגום ספרות מופת/מרכז הספר והספריות בישראל/משרד התרבות והספורט על הסיוע המתמשך.


אברהם ארואטי


תל אביב


תמוז התשפ"ג


יוני 2023


[1] לסקירה מקיפה על מחבר היצירה, אופייה, מבנֶהָ ומסורת כתבי היד, ראו אחרית דבר בסוף שבעת החכמים (חיי הפילוסופים ספר א) עמ' 102–120.
[2] ראו להלן ספר ד, סעיפים 51 ו־52.
[3] ראו להלן ספר ה, הערה 158.


א. ספּאוסיפּוס[1]


(1) אלה כל הפרטים על אודות אפלטון, אשר יכולנו לאסוף, לאחר שעמלנו לסקור את הנאמר בעניין זה האיש. ירש אותו סְפֶּאוּסִיפּוֹס בן אֶוּרִימֶדוֹן, איש אתונה, מן הדֵמוֹס מִירִינוּס.[2] הוא היה בנה של פּוֹטוֹנֵה, אחותו של אפלטון.[3] הוא כיהן כראש האסכולה[4] במשך שמונה שנים; תחילת כהונתו באולימפיאדה המאה ושמונה. הוא הציב פסלים של הכַרִיטוֹת[5] במתחם המקודש למוזות,[6] שאותו הקים אפלטון באקדמיה. הוא נשאר נאמן למשנתו של אפלטון; אולם לא היה בעל אותו אופי כמותו. שהרי היה רגזן ואף נכנע להנאות. בכל מקרה מספרים, כי בהתקף זעם השליך את כלבו הקטן לתוך באר, ובגלל הנאה בא למקדוניה לחתונתו של קַסַנְדְּרוֹס.[7]


(2) אומרים, כי בקהל מאזיניו היו גם שתי תלמידותיו של אפלטון, לַסְתֶּנֵיְאָה ממַנְטִינֵיְאָה ואַקְסִיוֹתֶּאָה מפְלֵיְאוּס.[8] ובאותה עת כתב אליו דִּיוֹנִיסִיוֹס[9] בעוקצנות ואמר: "הודות לזו הארקדית, תלמידתך, אפשר ללמוד על חוכמתך. וכן, אפלטון פטר מתשלומים את אלה אשר היו הולכים ובאים אצלו; ברם אתה גובה תשלום ולוקח אותו הן מאלה שחפצים לשלם הן מאלה שלא." הוא היה הראשון, כשם שמוסר דִּיוֹדוֹרוֹס[10] בספר הראשון של חיבורו זכרונות, אשר הרהר על אודות המשותף בין ענפי הלימוד ואף התאימם זה לזה, ככל שהיה ביכולתו. הוא גם היה הראשון, אשר פרסם את דעותיו הסודיות כביכול של איסוקרטס, כשם שמוסר קַיְנֶאוּס.[11] (3) הוא אף ראשון גילה כיצד להפוך צרורות זרדים לבערה נוחים לנשיאה.[12]


כאשר כבר כלה גופו מפאת שיתוק, שלח הודעה לקְסֶנוֹקְרָטֵס וזימנו לבוא ולקבל את ראשות האסכולה בירושה. מספרים, כי כאשר נשאוהו בעגלה אל האקדמיה, פגש בדיוגנס[13] ואמר לו: "שלום לך!" ברם הלה השיב לו: "אולם לא לך, שהנך ממשיך לחיות ואתה במצב עגום שכזה!" לבסוף נתקף ייאוש ופרש מן החיים ברצון, והוא כבר בא בימים. אף ישנו מכתם מפרי עטנו על אודותיו:


אֶפֶס לוּלֵא לָמַדְתִּי שֶׁכָּךְ יֵרֵד סְפֶּֽוְסִיפּוֹס שְׁאוֹלָה,


אִישׁ לֹא הָיָה מַשִּׁיאֵנִי לוֹמַר כִּי


לֹא מִדָּמוֹ שֶׁל אַפְּלָֽטוֹן הָיָה; שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה אָז


מֵת בְּיֵאוּשׁ מִדְּבַר מָה כֹּה פְּעוּט עֵרֶךְ.[14]


(4) פלוטרכוס מוסר בחיי ליסנדרוס וסולא, כי הוא מת מנגע הכינים.[15] גופו נתאכל לגמרי, כשם שאומר טִימוֹתֶּאוֹס בחיבורו על אורחות חיים. מספרים, כי לאותו עשיר, אשר אהב בחור שלא היה יפה תואר, אמר ספאוסיפוס: "מה צורך לך בו? הן אנוכי, בעבור עשרה טלנטים, אמצא לך כלה נאה יותר."[16]


הוא הותיר פירושים מרובים עד מאוד וכן דיאלוגים רבים למדי, ובהם:


אריסטיפּוס איש קירֵנֵה


על העושר, ספר אחד


על ההנאה, ספר אחד


על הצדק, ספר אחד


על הפילוסופיה, ספר אחד


על הידידות, ספר אחד


על האלים, ספר אחד


הפילוסוף, ספר אחד


אל קֶפַלוֹס, ספר אחד


קֶפַלוֹס, ספר אחד


קְלֵיְנוֹמַכוֹס או לִיסִיאַס, ספר אחד


האזרח, ספר אחד


על הנפש, ספר אחד


אל גְּרִילוֹס, ספר אחד


אריסטיפּוס, ספר אחד


הפרכת האומנויות, ספר אחד


(5) דיאלוגים פרשניים[17]


אמנות (הרטוריקה)


{דיאלוגים}[18] על נושא הזהויות, ספרים א-י


מחלקות והנחות באשר לדברים זהים


על דוגמאות של סוגים ומינים


תגובה לחיבור ללא עֵד


שבחי אפלטון


איגרות לדיאון, דיוניסיוס, פיליפוס


על חקיקה


הלמדן


מַנְדְּרוֹבּוֹלוֹס


ליסיאס


הגדרות


רשימות פירושים


סך כל שורות חיבוריו: 43,475. לספאוסיפוס הקדיש טִימוֹנִידֵס את מחקריו, אשר בהם סקר את עלילותיו של דיאון {ושל בִּיאוֹן}.[19] פַבוֹרִינוֹס[20] מוסר בספר השני של חיבורו זכרונות, כי אריסטו רכש את ספריו של ספאוסיפוס בעבור שלושה טלנטים.[21]


היה גם איש אחר בשם ספאוסיפוס, רופא מחוגו של הֶרוֹפִילוֹס, איש אלכסנדריה.


[1] זמנו: 410 בקירוב–339/8 לפנה"ס. היה ראש האקדמיה בשנים 347–339 לפנה"ס.
[2] דמוס (dēmos), בין יתר משמעיו, הוא כפר או שכונה; כלומר, יחידת יישוב בסיסית.
[3] השוו ספר ג, 4.
[4] הכוונה לאקדמיה, בית מדרשו של אפלטון.
[5] אלות החן.
[6] ביוונית: מוסיאון (μουσεῖον), ומכאן, כמובן, המילה 'מוזיאון' בלשוננו.
[7] סיפור זה אינו אפשרי מבחינה כרונולוגית, הואיל וקסנדרוס נישא לתֶסַּלוֹנִיקֵה, בתו של פיליפוס השני מלך מקדוניה (מאקדון), בשנת 316 לפנה"ס, לאחר מותו של ספאוסיפוס.
[8] השוו ספר ג, 46. לסתניאה היא הארקדית הנזכרת להלן.
[9] הוא דיוניסיוס השני (397 בקירוב-343 לפנה"ס), טירן סִירַקוּסַי שבסִיקֶלִיָה (סיציליה). ספאוסיפוס היה מעורה בענייני המדינה בסיציליה, נמנה עם תומכיו של דיאון (השוו ספר ג, 4 והערה 21) והיה עוין לדיוניסיוס.
[10] אין בידינו ידיעות ברורות על דיודורוס זה, שאליו מתכוון דיוגנס.
[11] אין בידינו ידיעות על איש זה, ואפשר שישנו כאן שיבוש בטקסט היווני. איסוקרטס (436–338 לפנה"ס) היה נואם אתונאי ידוע. כמתחוור מאיגרת המיוחסת לספאוסיפוס, משנת 343/2 לפנה"ס, שאותה שלח לפיליפוס השני מלך מאקדון, שררה יריבות מרה בין האקדמיה לבין איסוקרטס על אהדתו של מלך זה.
[12] השוו ספר ט, 53, שם מסופר על פרוטגורס, שהמציא את ה־tulē (τύλη), מעין רפידה לכתף שמטרתה להקל נשיאת משאות. ישנו גם תרגום אפשרי נוסף למשפט זה: "להגדיל את נפחם של צרורות זרדים לבערה." (השוני בתרגום נובע ממשמעיו של התואר המופיע כאן במקור, εὔογκος: 'בעל נפח רב', וכן 'נוח לנשיאה'.)
[13] הוא דיוגנס איש סינופה (Sinope, זמנו: 413 או 403–324/1 לפנה"ס), הפילוסוף הקיני הנודע. לדיון בחייו ובהשקפותיו ראו ספר ו, 20–81.
[14] במכתם זה הטור הראשון בכל צמד טורים שקול בהקסמטר דקטילי, והשני — בטטרמטר דקטילי.
[15] את הביוגרפיות שחיבר על אנשי שם יוונים ורומים ערך פלוטרכוס כ'ביוגרפיות מקבילות', דהיינו, אישיות יוונית וכנגדה מקבילתה הרומית, אליבא דפלוטרכוס. לפיכך נזכר כאן צמד הביוגרפיות של ליסנדרוס וסולא כחיבור אחד. בחיי סולא, פרק לו, מתאר פלוטרכוס את מחלת הכינים של סולא; הוא אף מזכיר אנשי קדם שלקו, על פי המסופר, באותו הנגע: אקאסטוס בן פֶּלֵיאס, אלקמן המשורר, פרקידס החכם, קַלִיסתנס איש אולינתוס ועוד. ספאוסיפוס, עם זאת, אינו מופיע ברשימה זו.
[16] מטרת אנקדוטה זו היא להדגיש את חמדנותו היתרה של ספאוסיפוס.
[17] ואפשר גם: תזכירים במתכונת דיאלוג (במקור: ὑπομνηματικοὶ διάλογοι).
[18] הטקסט היווני במקום זה משובש.
[19] השם 'ביאון' מופיע בכתבי היד לאחר 'דיאון', אולם עורכים רבים סבורים שיש להשמיטו (ככל הנראה מדובר בוואריאנט לשם 'דיאון' שהוכנס לטקסט). טימונידס, בן המאה הרביעית לפנה"ס, היה מתומכיו של דיאון במאבקו לתפיסת השלטון מידיו של דיוניסיוס השני, טירן סירקוסַי.
[20] נואם ומורה לרטוריקה מן המאה השנייה לספירה.
[21] זהו סכום גבוה ביותר. לא ברור אם הכוונה היא שאריסטו רכש רק את הספרים שחיבר ספאוסיפוס או את ספרייתו כולה.