פרק 1


״אני משערת שהוא נועד לזימון ג'ין.״


״זה כתוב בספרים שלך, או שאת מנחשת כי הוא בצורת מנורה של ג׳יני ערבי?״ הרמתי את פסלון הברונזה, אחד מתריסר קמעות קסומים שהמעסיק הקודם שלי ענד על הידיים.


הידיים שלו, כמו שאר גופו, היו מפוחמות והעלו עשן כשהסרתי מהן את הקמעות. הרגשתי קצת אשמה על כך שאני לוקחת שלל מגופה של מישהו שהעסיק אותי כשומרת ראש, אבל בתור מחסלת שנלחמת ברעים בקביעות נזקקתי לכל יתרון אפשרי.


״ג׳יני ערבי?״ הגבות האלגנטיות של פריישה התרוממו. ״אני מכירה את התרבויות השונות של תושבי עולמות היקום —״ היא החוותה אל ערימות הספרים שנחו מולנו על שולחן המטבח, רובם בשפות הגובלינים, האלפים והגמדים, ״— אבל רק כעת התחלתי ללמוד על התרבויות השונות בכוכב הלכת הזה. כדור הארץ נחשב לאחד מעולמות הפרא, ועד לאחרונה שבעה־עשר עולמות היקום לא מצאו בו עניין.״


״ככה שמעתי.״ הנחתי את המנורה הקטנה בתוך ערבוביית הפריטים השונים והמשונים. ״תודה שאת עוזרת לי לחפש מידע על כל הקמעות האלה, אבל הכי חשוב לי לגלות איזה מהם עזר לוובר להדוף כישופי כפייה של דרקונים. אני חייבת להוסיף אותו לאוסף שלי. יכול להיות אפילו שהוא יתפוס את המקום של סינדרי במרכז השרשרת.״ טפחתי על פסלון החתול שהשתלשל מרצועת העור סביב צווארי.


שמעתי את זה, אמר קולו של סינדרי בתוך ראשי.


חשבתי שאתה בחוץ, מקבל ליטופים באוזניים.


הצצתי דרך הדלת הפתוחה אל החצר האחורית של הבית הוויקטוריאני הישן והרעוע שעברתי לגור בו לא מזמן עם פריישה והשותף השני שלי, דימיטרי. למעשה גם זולטן היה שותף, אבל הערפד האלכימאי גר במרתף, לא יצא בשעות היום (ורק לעיתים נדירות בשעות הלילה) ולא שילם שכר דירה, אז מבחינתי הוא היה בעיקר אביזר של הבית.


נדרש לי רגע לאתר את סינדרי, כי שלא כרגיל החצר האחורית היתה מלאה אנשים.


דימיטרי הזמין אורחים לברביקיו. הוא עמד מול גריל הגז החדש שלו והפך נקניקיות והמבורגרים, בזמן שרב־טוראי קלארק ועוד שני חבר׳ה שדימיטרי הכיר מסצנת המועדונים בסיאטל פטפטו בנועם ושיחקו בהשלכת חישוקים על אוזניים מחודדות של גרגויל. דימיטרי בנה את הגרגויל מחלקי אופניים וצינורות ישנים, והוא היה אמור לחשמל כל מי שינסה לטפס על הגדר האחורית ולפלוש לחצר שלנו. הוא לא הגיב לחישוקים שתקפו אותו.


דימיטרי שידל גם את נין לבוא למסיבה בהבטחה שידונו בתוכניות לניהול בית הקפה שלנו, והיא ניסתה שוב ושוב להסיט את נושא השיחה לדוחות רווח והפסד ובקרת מלאי קפדנית. סינדרי, הטיגריס הכסוף והעצום שלי שהגיע מממלכת דלנות הרחוקה, ישב ליד נין וזנבו נע מצד לצד על מרצפות החצר.


הנחתי לנין ולדימיטרי ללטף את ראשי בצורה מכובדת, אבל אז אחד מהמכרים המפוקפקים של דימיטרי ניגש אליי וליטף את גבי נגד כיוון הפרווה. בקושי התאפקתי שלא לכרות את כף ידו בנשיכה.


זה לא היה רב־טוראי קלארק, נכון?


לא. הוא יודע שהוא לא רשאי ללטף אותי. שאגתי עליו.


אני מקווה שזאת לא היתה השאגה שגורמת לאויבים שלך להרטיב במכנסיים, כי רק עכשיו סיימנו לנקות את החצר האחורית. אני ממש לא רוצה כתמי שתן על המרצפות.


״אני מתקשה למצוא את הקמע שעושה את זה.״ פריישה הזיזה הצידה את מנורת הג׳יני והרימה עוד שלושה קמעות מהאוסף. בניגוד למראה האלגנטי של קמעות הנחושת, הכסף, הזהב והשנהב, אלה הורכבו מפיסות קטנטנות של מתכת מעוקמת ואבנים שנראו כאילו ריסקו אותן בפלייר לצורת כדורים לא סימטריים, ואז הדביקו אותן למקום בשרף או בזפת. הם היו יפים בערך כמו מסטיק שנדבק לסוליה. ״ייתכן שזה אחד מאלה.״


״אל תחשבי על זה אפילו. אין סיכוי שאני מזיזה הצידה את הקמע של סינדרי כדי לענוד את הדברים האלה.״


״אני יודעת מה הקמעות האלפיים עושים בלי צורך בתחקיר.״ פריישה הצביעה על שני פסלונים כסופים שכבר הניחה בצד. ״אני מזהה את הקסם של בני מיני. ונדמה לי ששני הקמעות בייצור גמדים נועדו לסייע לאומנים במלאכתם.״


״אז אותם אני אתן לדימיטרי ולנין. אני שוזרת צמידי חברוּת מדהימים גם בלי סיוע קסום.״


הגבות של פריישה שוב נדדו צפונה, והזכרתי לעצמי שהיא הגיעה לכדור הארץ רק לאחרונה ולא מבינה את הבדיחות האלה. החלטתי שעדיף לשמור את ההערות המתחכמות שלי לאלה שייהנו מהן. אם כי לא הייתי בטוחה שמישהו נהנה מהן בכלל. זב אהב את הלשון החדה שלי רק כשהפניתי אותה אל האויבים שלו.


״אני אמשיך בתחקיר,״ אמרה פריישה.


״תודה. אני באמת מעריכה את העזרה שלך עם הקמעות. וגם את העזרה בלימודי הקסם.״


החוויתי אל מרפסת השמש הסגורה שבה קיימנו את אימוני הבוקר שלנו (דימיטרי התעקש לקרוא לה ״חדר הזכוכית״, אבל בעיניי זה היה שם פיוטי מדי לחממה פרוצת רוחות עם קירות סדוקים). כל שיעור התחיל בתחיבת אצבעות לאדמה ובשתילת צמחים עם פריישה, אבל להפתעתי הרבה התחלתי ללמוד להשתמש בקסם שזרם לי בעורקים ולא ידעתי על קיומו כל חיי. עדיין לא יכולתי לעשות דברים מגניבים כמו לרחף או להשליך כדורי אש, אבל השתפרתי בתקשורת טלפתית ובהדיפה של פולשים ממוחי.


אילו רק יכולתי ללמוד איזה קסם שישפר את תפקוד הריאות שלי. כמו שחששתי כשחתמנו על חוזה השכירות, שניים מחדרי האמבטיה בבית הישן הצחינו מעובש, כולל האמבטיה שליד החדר שלי, ויותר מפעם אחת כבר התעוררתי משינה מסויטת בצורך נואש לשלוח יד למשאף. שנאתי להודות בחולשות הבריאותיות שלי ולכן עוד לא סיפרתי על האסתמה אפילו לזב, אבל שקלתי לדבר עם פריישה על הבעיה הזאת ולשאול אם יש לה רעיונות. רק שלמיטב ידיעתי, האלפית לא עסקה בקסמי רפואה. המומחיות שלה היתה קסמי יערות, מה שזה לא יהיה.


פריישה הרימה את הראש והסתכלה אל הסלון, או מעבר לו. עיניה נראו לא ממוקדות. ״בן זוגך מגיע.״


״זב?״ לא ראיתי אותו כבר כמה ימים ולא ידעתי אם הוא חזר לעולם שלו או שהיה עסוק במרדף אחרי פושע באיזה חלק מרוחק של כדור הארץ. ״אולי הוא יֵדע איזה קמע יסלק דרקונים מהראש שלי.״


פריישה השעינה את סנטרה על היד והרימה אחד מכדורי השרף המכוערים. ״אני אופתע מאוד אם מדובר באחד מאלה. הם נוצרו בקסם גובלינים, ולרוב השמאנים שלהם אין די כוח ליצור פריטים חזקים מספיק כדי לדחות דרקונים.״


״קמעות שהורכבו מפחיות בירה ומהדקי נייר הם לא כלי נשק יעילים נגד דרקונים? מי היה מאמין.״


זב נכנס אל טווח הקליטה המוגבל שלי. הפעם הוא הגיע לבד, בלי אחותו זונדיה, וזאת היתה הקלה. היא עדיין שנאה אותי וזרקה הערות ארסיות בכל פעם שזב ואני התנשקנו או הסתכלנו זה על זה במבטים מתקתקים מגוחכים — ככה היא קראה לזה.


״החפצים האלה לא מוכרים לי, אבל אני מניחה שאת מתייחסת לכישרונם של הגובלינים למִחזור פסולת של מינים אחרים. הם יצירתיים ורבי־תושייה.״ פריישה חייכה בחיבה. ״הגובלינים לא זוכים להערכה שהם ראויים לה משאר המינים הנחותים.״


זב נחת בחצר הקדמית, אבל נשאר בגוף הדרקון ולא נכנס הביתה. הבנתי באכזבה שהוא כנראה הגיע רק לביקור קצר. עכשיו, כשהתחלתי ללמוד להתגונן מפני היצורים הקסומים החזקים שאהבו להשתמש בי נגדו, קיוויתי שהוא ירצה לקדם את היחסים שלנו לשלב הבא. אולי לא בזמן המסיבה של דימיטרי... אבל הייתי פנויה בערבים כל השבוע.


איך מתקדמים לימודייך? שאל זב בטלפתיה.


טוב. אם תיכנס אני אראה לך איך אני מעיפה את פריישה מתוך המוח שלי בזמן שאני ממששת אדמה של שרך. קיוויתי לעבור מהר את השלב שבו אני צריכה להיעזר ב״שלוות האדמה״, כמו שפריישה קראה לזה, כדי למקד את המחשבה.


הייתי שמח לראות את זה, הוא ענה כאילו מישוש אדמה נשמע לו נורמלי לגמרי, אבל עליי לשוב לזמן־מה לעולם שלי כדי לסייע לאימי.


קרה משהו?


זב היסס. הוא לא סיפר לי את כל הפרטים על המצב הפוליטי בעולם הדרקונים, אבל הבנתי את העיקרון — המשפחה שלו היתה בשלטון במשך תקופה ארוכה אבל הם הלכו ואיבדו מכוחם, ובני שבט סילברקלו (ומי יודע כמה אחרים) שאפו לתפוס את מקומם. דודי סטוֹנטארֶקנוֹר נעדר. ייתכן שהוא מת.


כי דרקונים אחרים פגעו בו?


יכול להיות, אבל הוא היה חולה לפני שנעלם. זה כבר קרה לדרקונים אחרים במשפחתנו.


חולה? הריאות שלי התכווצו בהזדהות ויצאתי מהבית כדי לראות את זב ולנשום אוויר צח. לא ידעתי שדרקונים יכולים לחלות בכלל.


זה נדיר. קיימים נגיפים מעטים שעלולים להשפיע עלינו, וברוב המקרים המדענים שלנו יודעים להילחם בהם באמצעים קסומים, אבל קורה לעיתים שדרקון לוקה במחלה וממריא אל הכוכבים.


ממריא אל הכוכבים? זה ביטוי?


זב עדיין היה בגוף הדרקון. הוא תפס את כל החצר וזנבו גלש אל הרחוב. הולכי רגל טיילו על המדרכות עם עגלות תינוק, ורוכבי אופניים דיוושו על הכביש לכיוון גרין לייק, אבל אף אחד מהם לא ראה אותו — אולי כי לא היה להם דם קסום ואולי כי הוא הסווה את עצמו בקסם. ניחשתי שהוא יוכל גם לשאוג בלי שיבחינו בו הודות לצוות הפועלים שעבדו עם פטיש אוויר בדרך גרין לייק.


זב הרכין את הראש לגובה המרפסת בחזית הבית והתבונן בי בעיניו הסגולות. בדרך כלל התקשיתי לזהות רגשות על פניו כשהיה בגוף הדרקון, אבל היום המבט שלו נראה עגמומי במיוחד. ביטוי וגם מציאות. כאשר דרקון סבור כי מותו קרב, לא נדיר שהוא מחליט להיעלם — לעוף למקום שבו לא ימצאו אותו לעולם — כדי למות לבדו ולא להפגין חולשה מול אחרים.


רציתי להגיד שזה מטורלל, אבל אז נזכרתי בהתעקשות המתמשכת שלי להסתיר את בעיות הבריאות שסבלתי מהן בשנה האחרונה מכל אחד מלבד הרופא והפסיכולוגית שלי. הדבר האחרון שרציתי במקצוע כמו שלי היה לבשר לכולם שיש לי נקודת תורפה שאפשר לנצל.


אתה חושב שזה מה שקרה לדוד שלך? הוא היה חולה במשך תקופה ועכשיו הוא נעלם?


כן. הוא היה אחיה של אימי ואחד מתומכיה הנאמנים ביותר. הוא יחסר לה, וכך גם הגיבוי שהעניק לה במועצה השלטת.


גם דרקונים משבט סילברקלו נדבקים במחלות ונעלמים ככה? אולי זה היה קטע של דרקונים שנמשך כבר אלפי שנים, אבל חשדתי מייד שהאויבים שלו קשורים לזה.


לפעמים.


באמת? בזמן האחרון?


הם איבדו דרקונית לפני כמאתיים שנה.


אמרתי בזמן האחרון.


זב הטה את הראש. זה לא נחשב לזמן האחרון?


לא במונחים אנושיים.


רכב שטח מוכר עצר מול הבית והנהגת השתחלה לחניה צפופה בלי שום בעיה. אל״מ וילארד יצאה מהרכב בג׳ינס וחולצת טריקו במקום במדי הצבא שלה. היא נופפה לי, הקיפה את הרכב לצד שליד הנהג והוציאה שני עציצים מהמושב הקדמי.


נופפתי בחזרה בחשש — העציצים האלה נראו לי כמו מתנה לחנוכת הבית. כאילו פריישה היתה צריכה עוד צמחים. ״אני מבינה שדימיטרי הזמין את כולם למסיבת הברביקיו שלו.״


ברביקיו? זב כבר פרש כנפיים והתכונן להמריא, אבל עכשיו נעצר. אני מריח בשר.


״אני לא בטוחה שהנקניקיות נחשבות לבשר אמיתי, אבל נראה לי שההמבורגרים בסדר. אתה מוזמן לבוא לאכול לפני שאתה יוצא.״ חייכתי חיוך קטן כשדמיינתי את האימה על הפנים של דימיטרי אם זב יצוץ בחצר האחורית ויבלע בבת אחת את כל הבשר על הגריל.


את תאכילי אותי? מבטו ננעל עליי שוב.


הייתי די בטוחה שהוא לא נמשך אליי כשהוא בגוף הדרקון, אבל שנינו ידענו מה יכול לקרות אם אאכיל אותו כשהוא בגוף אנושי. ״בטח. אם זה לא נראה לך מסוכן מדי. אחרת אני יכולה לבקש מסינדרי שיאכיל אותך.״


עכשיו דמיינתי את הטיגריס הגדול מיידה המבורגרים מהגריל אל פיו הפתוח של זב, ושוב השתעשעתי.


את מצחיקה. המשיכי בלימודי הקסם שלך, ואז אשוב ואתיר לך להאכיל אותי.


״תתיר לי. איזה כבוד.״ אולי הייתי צריכה להגיד גם את זה בטלפתיה, כי וילארד הסתכלה עליי עקום בזמן שהתקדמה לכיווני על שביל הגישה. היא העיפה גם כמה מבטים אל החצר מאחר שאני הסתכלתי לכיוון ההוא, אבל לא ראתה את זב.


״עם מי את מדברת, תורוואלד?״


״עם זב. הוא מתחבא בחצר.״


וילארד הפנתה את עיניה אל האברשים שמתחת לחלונות.


״כן. הוא מאחורי השיחים.״


עליי לעזוב. אשוב מאוחר יותר לאכול בשר.


הוא נשמע לי עצוב ורציתי לחבק אותו, אבל לא חשבתי שאצליח לעשות את זה כשהוא בגוף הדרקון. וחוץ מזה, אם אחבק עצם בלתי נראה וילארד תחשוב שאני משוגעת. במקום החיבוק רק אמרתי בטלפתיה, אני מקווה שלא קרה שום דבר לדוד שלך ושתצליחו למצוא אותו.


כן. נראה שהמילה ״תודה״ לא היתה שגורה בתרבות הדרקונית.


זב זינק לאוויר והרוח מכנפיו הצליפה בי ובווילארד. היא מצמצה ונשאה מבט לכיוון הנכון בזמן שהוא התעופף משם.


״באמת תהיתי,״ היא אמרה, ״איך כל לוחמי האש שכיבו את הבית הבוער של ובר הצליחו לפספס את קרב הדרקונים שלפי הדיווח שלך התחולל שם במקביל.״


״קסם.״


״מטריד לדעת שהם יכולים להיות קרובים כל כך בלי שנבחין בהם.״


״את עדיין רוצה שנתחתן?״


״ברור.״ וילארד גיחכה. ״אחרת מי ייקח אותך?״


״תודה רבה באמת.״


היא עלתה במדרגות והושיטה לי את שני העציצים. ״הבאתי לך מתנות לחנוכת הבית.״


״את בטוחה שהן בשבילי ולא בשביל פריישה?״


״אלה צמחי תבלין. רוזמרין ונענע. הם נוגדי דלקת, אז הם יכולים להועיל למישהי כמוך. תניחי אותם על אדן החלון במטבח.״


״מישהי כמוני, את אומרת?״ לא סיפרתי לה על העובש, אבל היא ידעה שיש לי משאף ושהריאות שלי סוררות. הצבא ידע הכול.


״שקלתי להביא משהו שיועיל לך אפילו יותר, כמו עץ אורן החוף — הקליפה שלו נהדרת — אבל הם צומחים לגובה שלושים מטר ומעדיפים אקלים ים תיכוני. זה נראה לי שאפתני מדי בשביל אדן החלון שלך.״


״מאיפה את יודעת דברים כאלה?״ ומי אוכל קליפות אורנים? דמיינתי את וילארד מלקקת עץ בחורשה.


״אני קוראת ספרים. כדאי לך לנסות.״


״גם אני קוראת ספרים.״


״הארי פוטר וההוביט זה לא ספרים.״


״תשמרי על הפה שלך, גברת נענע.״ לכסנתי מבט אל אחד העציצים. ״העלים שלו לעוסים.״


״קניתי את הצמחים אתמול בערב. מגי כבר הספיקה לטעום מהם.״


״רוק של חתולים מעכב צמיחה?״


״תשאלי את האלפית שלך.״


״את יכולה לשאול אותה בעצמך. דימיטרי עושה על האש. רוצה להצטרף?״ הצבעתי על הדלת והזמנתי אותה להיכנס למרות הזלזול המחפיר שלה בספרות איכותית.


לפני שהיא הספיקה לענות, הב־מ־וו של תאד עצרה מעבר לכביש. הוא בא להקפיץ את אמבר לשיעור הסיף שלנו. הצעתי שניסע ליוסט פארק באדמונדס, המקום שבו ערכנו את השיעורים הקודמים, אבל ציינתי גם שיש לי חצר פרטית שנוכל להתאמן בה.


״באמת רציתי לדבר איתך על משהו,״ אמרה וילארד.


״אז את חייבת להישאר.״ ניחשתי על מה היא רוצה לדבר והוספתי, ״אני מחפשת מידע על הקמעות שלקחתי מוובר. הצוות שלך בדק את כל השלל שבזזתם מהאחוזה שלו?״


״לא בזזנו שום דבר. החרמנו את החפצים לצורכי מחקר עד שנוכל לקבוע אם הם נוכסו כחוק.״


״איך קובעים חוקיות של חפצים שהגיעו מכוכב אחר?״


״בקושי רב. זה עשוי לקחת שנים.״


״מותר לנו להשתמש בהם בינתיים?״ חשבתי על כלי הנשק הקסומים שראיתי בערימת הציוד ההיא.


״לא.״


״לא כיף איתך, וילארד.״


אמבר ותאד כבר כמעט הגיעו אלינו, אז וילארד לא התווכחה.


״איזה בית עתיק.״ אמבר בחנה את הבית מלמטה למעלה — כולל הצריח שתבעתי לעצמי כחדר שינה — ועיקמה את האף.


״הוא קלאסי.״


״מוסטנג 69׳ זה קלאסי. הבית הזה סתם עתיק.״


״אם את אומרת. לכי לחצר האחורית. חרבות האימון מחכות שם. קחי לך נקניקייה לפני שנתחיל, אם בא לך.״


אמבר נכנסה בצייתנות, אבל המילים ״יש פה ריח של עובש וזקנים״ הגיעו אלינו מבפנים.


״בדיוק ככה דמיינתי את הבת שלך,״ אמרה וילארד ביובש והזכירה לי שזאת היתה הפגישה הראשונה שלהן. אם כי ״פגישה״ זו הגדרה קצת מוגזמת, כי אמבר הלכה לפני שהספקתי להכיר ביניהן.


תאד נעצר מול המדרגות והרים יד בהתנצלות. ״היא קצת בוטה לפעמים.״


״לזה התכוונתי,״ אמרה וילארד.


״מתי לחזור לאסוף אותה, ואל? בעוד שעה?״


״כן, או שתישאר פה בינתיים אם אתה רוצה, ותעשה על האש עם החבר'ה.״ התחרטתי על ההצעה ברגע שהיא יצאה לי מהפה. החברה שלו שנאה אותי, נזכרתי, ואם היא תגלה שתאד בילה שעה שלמה אצלי בבית, הוא עלול לאבד כמה מהאיברים החביבים עליו. ״יש פה הרבה אנשים. וטיגריס.״


אולי זה יעזור. חוץ מזה, תכננתי להיות עסוקה עם אמבר, לא לפטפט איתו.


״אממ, בסדר.״ הפנים של תאד התקמטו בהיסוס — אולי גם הוא חשש מהתגובה של החברה שלו — אבל הוא משך בכתפיים והצליח לחייך. ״אני אשמח לראות איך השיעורים מתקדמים. ציפיתי שהיא תחזור עם יותר חבּוּרות.״


״אני מקצוענית, לא בריונית.״


וילארד גיחכה.


שלחתי אליה מבט מאיים וסימנתי לשניהם לעבור דרך הבית לחצר האחורית. לפני שהתחלתי ללכת בעקבותיהם, החושים שלי קלטו עוד הילה קסומה. זה לא היה דרקון, אבל הרגשתי שמדובר ביצור קסום טהור דם, והוא התקדם ברחוב לכיווננו.


חששתי שאיזה אורק או משנה־צורה כבר הספיק לגלות שעברתי דירה ותכנן לירות על הבית ממכונית נוסעת.


אלא שהיצור לא השתייך לאחד המינים הלוחמניים יותר בקהילה הקסומה, אלה שבדרך כלל ניסו לתקוף אותי. מעולם לא נתקלתי בנום טהור דם, אבל ההילה שלו הזכירה לי את נין, שהיתה רבע נומית.


היצור הקסום נגלה לעיניי כשזינק מפח מחזור לתיבת דואר ומשם לפח אשפה. פניו היו מכוסות בברדס וגלימה התנפנפה בין קרסוליו. או בין קרסוליה. לא הצלחתי לראות אותו כמו שצריך, אבל הוא היה בגובה של קצת יותר ממטר, כך שבהחלט היה יכול להיות נום. הידיים שאחזו בגלימה היו חומות ומקומטות.


היצור מעד שוב ושוב כאילו היה פצוע, והציץ כל הזמן לאחור. מתחתי את חושיי בניסיון לאתר יצורים קסומים אחרים שאולי רדפו אחריו.


לרגע חשבתי שהוא עומד לעבור את הבית בריצה ולא להתקרב אלינו, אבל הוא עצר בתנועה פתאומית והפנה אליי מבט. השמש היתה מאחוריו והברדס כיסה את ראשו כך שעדיין לא ראיתי את הפנים שלו, אבל הוא התנודד והיה לי רושם שהוא סובל מכאבים.


״אתה צריך עזרה?״ קראתי.


הוא העיף מבט לאחור, הסתכל עליי שוב ואז רץ לכיוון צד הבית ואל השער לחצר האחורית.


״אני מבינה שכן.״