1


ארין הבחינה בו לפני שהוא ראה אותה. דרייק קאות'ורן עמד בפינת הרחוב שמנגד ובדק משהו בטלפון שלו, בזמן שהיא חיכתה לאור ירוק בצומת הלונדונית הסואנת שבסמוך למשרדו. היא התבוננה בו בחשאי, ורטט קטן ריקד לו במורד גבה. דרייק בפירוש בלט מעל לכל הסובבים אותו ברחוב, עם שיער כה שחור וחלק כמו כנף עורב, ועם אף חזק שנראה כאילו הוא נשבר בעבר. הוא לבש חליפת עסקים כהה שהדגישה את גוון עורו השחום. עניבתו הייתה משובצת בכחול ולבן ורפויה סביב צווארו, כאילו הוא משך אותה בקוצר רוח, מתישהו במהלך היום הזה, ולא טרח כלל לתקן אותה. הוא היה מוצא את עצמו בראש כל רשימה של בן-זוג מושלם, אפל ויפה-תואר, אלמלא אפו המעוקם והצלקת שבאמצע גבתו השמאלית.


הרמזור התחלף תוך צפצוף חרישי, ודרייק הרים את ראשו מהטלפון כך שעיניו פגשו את עיניה של ארין. ולמרות שהייתה כמה מטרים ממנו, ברגע שהמבט האפל העמוק של עיניו החומות פגש את מבטה, היא הרגישה כאילו שחטפה מכת ברק.


ממש. כל. פעם. מחדש.


בגלל זה, היא דאגה שלא להיתקל בו, אלא אם כן לא הייתה לה שום ברירה. הוא היה עורך דין מפורסם שהתמחה בחוזי טרום נישואים הרמטיים לחלוטין, שעליו היא והשותפות שלה לארגון האירועים והחתונות המליצו ללקוחותיהן מדי פעם בפעם. אבל ארין לא עמדה עכשיו מחוץ למשרדיו כדי לדבר איתו על עניין עסקי כלשהו – בדרך כלל, היא העדיפה לשלוח מייל או הודעת טקסט כדי לעדכן אותו שלקוח שלה מעוניין לפגוש אותו. הביקור הזה היה בעניין אישי. ארין לא ראתה אותו פנים אל פנים כבר חודשים, ובדרך כלל, ככה היא העדיפה את זה. היא הפכה את שמירת המרחק ממנו לאומנות, פחות או יותר. גבריותו הבולטת הייתה מבחינתה קצת... מטלטלת מדי. הציניות הקשה שהייתה טבועה בו קצת קשה לעיכול, לרומנטיקנית חסרת ישע שכמוה. וחיוכו הציני ועיני השוקולד הללו קצת יותר מדי מלגלגים.


דרייק פסע בנחת במעבר החציה, בצעדיו הגדולים, פילס לו דרך בהמון האנשים עד שהגיע אל צד הרחוב שלה. רגליה הצמיחו פתאום שורשים לתוך המדרכה, ליבה ביצע תרגיל התעמלות מורכב בתוך חזהּ ולחייה כמו היו לוהטות דיין להמיס את האספלט.


"היי, בלונדי. את היית בדרך לפגוש אותי?" נימת קולו הייתה עדינה ומקניטה, בדיוק כמו חיוכו.


ארין לא יכלה להכחיש שאותו היא באה לראות, בהיותה עומדת מחוץ לבניין המשרדים שלו, אבל היא בכלל לא שמחה להודות בכך. היא כבר צעדה וחלפה על פני הבניין, פעם או פעמיים, כדי למצוא את האומץ לפגוש אותו, נאבקה בדחף להסתובב לאחור ולהיבלע בהמון לפני שתעשה מעצמה מטומטמת מוחלטת. אבל נותרו לה רק חמישה ימים למצוא דייט חליפי לפגישת המחזור שלה בבית הספר. אם לא יעלה בידה למצוא דייט שיתלווה אליה, היא תיאלץ לשאת את החרפה של היותה האחרונה מבנות המחזור שלה שלא מצאה עדיין בן-זוג.


עם כל שנה חולפת, היא נעשתה יותר מנודה בעיני חברותיה. הבחורה הבודדה היחידה, הבתולה היחידה. מבטי החמלה של חברותיה ללימודים נעשו מעיקים יותר בכל שנה, היא הייתה בטוחה שהיא לא מדמיינת את זה. הלחישות החשאיות, הניחושים בנוגע לרווקותה, השאלות הנוקבות והמבטים לעבר אצבעות ידה השמאלית, נטולות הטבעות, בעוד שלכל אחת מחברותיה היו יהלומים מנצנצים על אצבעותיהן, שברקו עד כדי כך שניתן וודאי לראות אותם מהחלל החיצון. זה גרם לה לתהות אם חלומה, למצוא לעצמה את בן הזוג המושלם, לא היה טיפה... מנותק מהמציאות. קשה מאוד להכיר אנשים כיום, והיא לא התכוונה להתקין אף ישומון הכרויות, אלא אם כן המצב יהפוך להיות ממש נואש. טוב, עוד יותר נואש מכפי שהוא כעת, בהתקרבה לגיל שלושים מבלי שמישהו נישק אותה אפילו.


אך היא עדיין מאמינה באהבת אמת.


זאת הייתה המטרה שלה, תקוותה לאורך כל חייה.


השותף לחיים, האחד המושלם שלה, חייב להיות שם איפשהו. היא רק צריכה למצוא אותו, בסך הכול.


ארין העניקה לדרייק מבט כאילו כעוס. "עשה לי טובה ותפסיק כבר לקרוא לי ככה."


חיוכו הרחב גרם לעיניו לרקד עם הקמטוטים העדינים שהופיעו בזוויותיהן. "אני קורא לך ככה עוד מאז שהיה לך גשר בשיניים ופצעונים על הסנטר. אני חייב לציין, השתפרת מאוד עם הגיל."


בהיותו החבר הטוב של אחיה הגדול, עוד מהאוניברסיטה, דרייק היה בעבר אורח של קבע בבית משפחתם. במשך שנים, הוא פשוט היה דרייק קאות'ורן, החבר של טום, שבקושי הצדיק איזו תשומת לב שלה. אבל ברגע שהגיעה לגיל ההתבגרות, היא הלכה ונעשתה יותר מודעת לו, כמו שכל בחורה צעירה מודעת לגבר חתיך ומקסים. למרבה המזל, היא לא ביישה את עצמה מעולם בכך שתפגין איזה עניין כלפיו. לא שלפלייבוי מתוחכם כמוהו יהיה איזשהו עניין במישהי פשוטה ושמרנית כמוה.


"בבקשה אל תזכיר לי שאגיע לגיל שלושים בינואר."


דרייק פקח את עיניו לרווחה, כאילו היה המום מרוב הפתעה. "לא יכול להיות. תכננת משהו מיוחד? מסיבה גדולה כדי לחגוג את זה?"


ארין יכלה לחוש את הסומק שהתפשט בפניה, לוהט מספיק כדי לתרום להתחממות הגלובלית. מה כבר היה לחגוג בהגעה לגיל שלושים כשאין לה שותף לחיים, לא היה לה מעולם בן-זוג ומעולם היא אפילו לא התנשקה? אוף. חלומה למצוא את בן הזוג המושלם לפני החלפת הקידומת שלה הוליד אפס תוצאות והפך לסיוט אחד גדול, השעון הביולוגי שלה מתקתק בקול רם דיו לעורר מתים בבית קברות שלם. היא הרחיקה את מבטה ממבטו ומשכה כתפיים בביטול. "אני לא בטוחה. אולי."


הוא הניע את ראשו לעבר משרדיו. "רצית לדבר איתי על אחד הלקוחות שלך. יש לי טיפה פחות משעה לפני שאני צריך להיות בבית המשפט."


ארין הניעה את משקלה מרגל לרגל והזיזה את רצועת התיק שהיה תלוי על כתפה השמאלית, כשהיא מאוד מודעת למבטו היציב. "אהה... אני לא רוצה להפריע לך, כשאתה עסוק."


"תמיד יש לי זמן בשבילך. חוץ מזה, את מפנה אליי הרבה עבודה." עיניו ברקו שוב, והוא הוסיף, "שמעתי שהשותפה שלך לעסק, הארפר, הלכה והתארסה לג'ק ליוינגסטון. הם יבואו לראות אותי בנוגע להסכם טרום נישואים?"


"לא, עד כמה שידוע לי."


"חבל. עם ההון שיש לג'ק, אלו יכולים להיות גירושים מכוערים מאוד, ללא הסכם כזה."


ארין העניקה לו חיוך נוקשה כדי להסתיר את כעסה על הציניות שלו. "לא נראה לי שהם יתגרשו אי-פעם. הם מאוהבים יותר מדי. וחוץ מזה, הם גם צריכים לחשוב על מארלי התינוקת."


דרייק משך כתף אחת, רחבה במידה בלתי אפשרית כמעט. "כולם מאוהבים תמיד, עד שהם לא."


"אתה היית מאוהב אי-פעם?" השאלה בקעה מפיה, לפני שהיא הספיקה ללחוץ על הבלמים של לשונה.


"לא. ואת?"


לחייה התלהטו שוב והיא לא הייתה מסוגלת להישיר אליו מבט. ציניקן בנוגע למערכות יחסים, מסוגו של דרייק, וודאי היה לועג לה על תקוותה למצוא את אהבת חייה. אבל זה לא היה כלל סוד שהיא עדיין מחכה, לא סתם לגבר הנכון אלא לגבר המושלם שלה. "לא. אבל אני מקווה שזה יקרה לי יום אחד."


שתיקה השתררה, קצרה אך טעונה, ואפילו קולות הולכי הרגל הנחפזים סביבם והתנועה הסואנת כאילו התפוגגו קמעה אל תוך הרקע.


"על מה רצית לדבר איתי?" שאל דרייק והביט עליה מלמעלה, כשקמט קטן נחרץ בין גבותיו.


ארין נגסה בצד אחד של שפתה התחתונה. "לא משנה." היא החלה להתרחק, אך הוא שלח יד ותפס את אמת זרועה בכף ידו הגדולה והשחומה. מעיל הקשמיר שלה לא היה עבה דיו לחסום את החום המחשמל של מגעו. היא לא הצליחה לחשוב על מקרה קודם בו הוא נגע בה – או לפחות לא מאז שפרע בחיבה את שערה, כשהיא הייתה ילדה קטנה. מבטה נמשך אל מבטו, וזרם נוסף של מודעות חלף בתוכה.


ידו צנחה מעל זרועה, כאילו שגם הוא הרגיש את אותו זרם של אנרגיה, הקמט העמיק מעל עיניו החומות הכהות. "הכול בסדר?" קולו היה גרגור עמוק וחרישי ששלח עוד רטט מענג במורד גבה.


ארין בלעה בגרון חנוק והעניקה לו חיוך מאולץ. "אפשר ללכת לאיזה מקום טיפה יותר פרטי?"


"בהחלט."


הוא הוביל אל חזית בניין המשרדים שלו, וארין הלכה אחריו כשהיא תוהה אם זה טמטום מוחלט לשקול אפילו לבקש ממנו למלא את תפקיד בן הלוויה בפגישת המחזור שלה. אבל את מי עוד היא יכולה לשאול? היא לא רצתה לבקש מאיזה זר או ממישהו שהיא תמצא באפליקציית הכרויות. היא הייתה זקוקה למישהו שייראה משכנע בתור הגבר שבו היא מאוהבת, למפגש של סוף השבוע, בסקוטלנד. דרייק היה הגבר המנוסה ביותר שהיא מכירה, ועוד יותר מזה, הוא הכיר אותה כבר שנים. הוא היה מושלם... טוב, לא בדיוק מושלם בהתאם לרשימת הדרישות שלה מבן-זוג אידיאלי, אבל מושלם דיו לעזור לה לצלוח את המפגש הזה. היא לא יכלה לסבול את ההשפלה של היותה הרווקה היחידה בסוף השבוע של פגישת המחזור – המפגש האחרון לפני שאחת הבנות עוברת להתגורר באוסטרליה, עם בעלה. אם ארין לא תגיע, יהיה ברור לכולן שזה בגלל הרגשתה בנוגע לכך שהיא עדיין לבדה. היא הייתה חייבת ללכת, וחייבת לקחת בן-זוג כלשהו. זאת הייתה התוכנית.


"המשרד שלי נמצא בקומה העליונה," אמר דרייק, בחלפם על פני ארבע מעליות בצד אולם הכניסה המרוצף בשיש יוקרתי.


ארין צודדה אליו מבט נחרד. "אתה לא מצפה ממני לעלות ברגל חמישים קומות, נכון?"


פיו נטה באחד מחיוכיו העקמומיים, שהצליחו תמיד לגרום לבטנה להתהפך. "יש לי מעלית פרטית, פה מאחורה." הוא הדף בכתפו דלת וסימן לה להיכנס, בהחזיקו אותה פתוחה לפניה. היא הקיפה אותו ונכנסה בדלת, כשהיא חשה בחטף בריח הליים והלימון של האפטרשייב שלו, בחלפה על פני גופו הגבוה, הרזה והאתלטי. הדלת נסגרה אחריהם בחבטה עמומה, והוא הוביל אותה אל מעלית עם שלט שציין את היותה פרטית. דרייק שלף כרטיס מגנטי מכיס מכנסיו וקירב אותו אל החיישן כך שהדלתות נפתחו בלחישה חרישית. הוא השעין זרוע שרירית למנוע את סגירת הדלתות ואמר, "אחרייך."


ארין נכנסה למעלית, והוא נכנס אחריה כשהדלתות מחליקות ונסגרות מאחורי גבו. התחושה של היותה סגורה לבד בתוך חלל קטן כל כך, לבד עם דרייק קאות'ורן, האיצה את הלמות ליבה. דפנות המעלית היו מראות, משלושה צדדים, והיא ראתה את פניה הסמוקים ונחרדה. למה היא חייבת להתנהג כמו תיכוניסטית מגושמת תמיד כשהיא בסביבתו? האם זה בגלל שהוא התגלמות הגבר העירוני המתוחכם? הפלייבוי המיליארדר שבנה את עצמו במו ידיו וגרם לנשים בכל קצות תבל להימשך אליו בהמוניהן? היא הרי אשת עסקים מצליחה, כבר לא איזו נערה נבוכה.


טוב, אשת עסקים מצליחה, רווקה בניגוד לרצונה. היא אהבה את החלק של ההצלחה, לא את הרווקות.


קול צלצול חרישי בישר על הגעתם לקומה של דרייק. "מכאן," הוא אמר, והיא הלכה אחריו לאורך מסדרון רחב עם שטיח עבה שבלע את קול צעדיהם, על פני איזור קבלה בו אישה בגיל העמידה הייתה עסוקה בהקלדה על מחשב. ארין הייתה די בטוחה שזאת אותה אישה שאיתה היא שוחחה כמה פעמים, כשהתקשרה לקבוע ללקוחותיה פגישות עם דרייק.


"אל תעבירי לי שיחות בבקשה, קתלין," אמר דרייק.


חיוך קבלת הפנים של קתלין היה חמים וידידותי, אך ארין לא יכלה להחליט אם היא זיהתה אותה או לא. "בסדר גמור."


דרייק הוביל את ארין אל דלת סגורה עם שלט פשוט למראה, ששמו התנוסס עליו. הוא פתח את הדלת והעניק לה חיוך מהיר וחטוף, בהזמנה שתיכנס. היא חלפה על פני המפתן והביטה סביב על החלל המסודר עם העיצוב המינימליסטי. התעודות של דרייק היו ממוסגרות ותלויות על הקיר, משמאל לשולחן הכתיבה הגדול שלו. היא תיארה לעצמה שהן שם רק כדי להבהיר ללקוחותיו שהוא מוסמך בהחלט לטפל בענייניהם, ולא מתוך איזו גאווה על הישגיו. היא ידעה שדרייק סיים את לימודיו בהצטיינות וקיבל פרס מטעם האוניברסיטה, אך היא שמעה על זה מאחיה, לא מדרייק. מבחר של יצירות אומנות קישטו את הקירות האחרים – שום דבר מוגזם, רק ציורי נוף יפים בסגנון של פעם – והחלונות הציעו נוף מרהיב של נהר התמזה וגשר המצודה.


"שבי. אני יכול לבקש מקתלין להביא לך תה או קפה?" שאל דרייק, תוך שהוא פושט את הז'קט שלו ותולה אותו בארון שניצב בסמוך לשולחנו.


"לא תודה. שתיתי ספל לא מזמן." למען האמת, היא שתתה שלושה, וכנראה שבגלל זה הדופק שלה דהר במהירות רבה כל כך. שימוש בקפאין במקום באלכוהול כדי למצוא קצת אומץ, זה עדיין לא רעיון מוצלח במיוחד. ליבה הלם בחוסר יציבות בגלל החומר הממריץ... או שמא היה זה בגלל שהמחשבה לבקש את הטובה הזאת מדרייק קאות'ורן הוציאה את הלמות ליבה לגמרי מאיפוס?


ארין התיישבה, בידעה שהוא מנומס מכדי שיתיישב כל עוד היא עדיין עומדת. היא הניחה על ברכיה את התיק שלה, ואת ידיה מעליו, למנוע אותו מלהחליק אל הרצפה.


דרייק התיישב בכיסא המנהלים שלו וגלגל אותו קרוב יותר אל השולחן, כך שאמותיו נחו על משטח העץ הממורק ואצבעותיו שולבו ברפיון. מבטה של ארין נמשך אל האצבעות הארוכות והשחומות הללו, והיא תהתה איך תרגיש אם הן יחליקו על עורה. היא ניסתה להסתיר את הרעד הקטן, אך לא הצליחה. מה הביא אותה לחשוב עליו נוגע בה, לפתע פתאום? הרי הוא בכלל לא גבר מהסוג שאיתו היא יכולה לדמיין את עצמה בונה עתיד משותף. הוא בן-אדם גשמי מדי. ציני מדי.


"קר לך? אני יכול להגביר את החימום, אם את רוצה."


"לא, אני בסדר..." היא ליקקה את שפתיה ואילצה את עצמה לחייך, כשהיא מודעת לחום הבוער בלחייה ולעצביה המכרסמים בדפנות בטנה כמו להקה של דגי פיראנה רעבתניים. "יש לי... טובה לבקש ממך."


הוא הרים את הגבה עם הצלקת, כשמבטו חד התבונה נעוץ בה שלי להרפות. "דברי."


ארין תפסה בתיק שלה טיפ-טיפה יותר חזק. ליבה הלם בתוך חזהּ בקצב מקוטע. בום-בום-טאך... בום-טאך-טאך-בום.


"יש לי פגישת מחזור של בית הספר, בסוף השבוע הזה. זה מפגש של ארוחת ערב ושתיה בכפר מרוחק, שעה נסיעה מאדינבורו, לא רחוק מהפנימיה שבה למדתי, ואני... אין לי עם מי ללכת."


דרייק הרים את זרועותיו מעל השולחן ונשען אחורה בכיסאו, בהבעת פנים שלא ניתן היה לקרוא. "למה את לא יכולה ללכת לבד?"


גל נוסף של חום התנפץ על לחייה. "במשך שתים-עשרה השנים האחרונות נפגשתי עם חברותיי ללימודים בבית הספר, פעם בשנה, קצת לפני חג המולד, ותמיד הלכתי לבדי. זה לא היה כל כך קשה, בשנים הראשונות, כי חלק מהבחורות האחרות היו רווקות או בין בני זוג. אבל כיום, אני היחידה שאין לה שותף לחיים. אני לא יכולה להתייצב בפניהן פעם נוספת בלי להביא איתי דייט. זה כל כך מבייש, להיות הבודדה האחרונה. הן לא יפסיקו להזכיר לי את זה. הן כבר הקניטו אותי כל כך הרבה בפעם האחרונה, שהייתי בטוחה שאני הולכת למות מרוב בושה."


"אז למה את בכלל הולכת, אם הן מתייחסות אלייך ככה?"


ארין שיחקה בהיסח הדעת באבזם הכסוף של התיק. מבטו הבזיק לעבר אצבעותיה הפעלתניות, והיא אילצה את עצמה לחדול מתנועותיה העצבניות. הייתה לה הרגשה שהוא קורא אותה, מנתח אותה, לומד כל ניואנס בהבעת פניה, וזה גרם לה להרגיש חשופה ומאוד לא מתוחכמת. הוא היה מבוגר ממנה בשבע שנים בלבד, אבל מבחינת ניסיון החיים, זה היה דומה יותר למאה שנים. לעידן שלם.


"יש לנו רקורד מושלם של מפגשים. שתים-עשרה שנים ואף אחת מאיתנו מעולם לא החמיצה פגישה. אני לא רוצה להיות זאת שהורסת אותו. אבל נגיד שלא הייתי מגיעה, כולן יניחו שאני מתביישת בגלל שאני עדיין לבד. ככה שאני צריכה להגיע עם מישהו – פשוט חייבת. דיברתי עם הארפר, והיא הציעה שאבקש ממך, מאחר שאתה מכיר אותי כבר המון שנים. הברירה היא או אתה, או גבר משירותי ליווי."


המשך הפרק בספר המלא