ראשית דבר
היא הייתה אבודה. לגמרי אבודה.
האנה מחתה את דמעותיה ונשכה את שפתה כדי לבלום את הרעד, לפני שיהפוך ליבבה של בכי. היא לא יכלה לראות דבר מלבד אלפי עלים ירוקים קטנים, בכל מקום אליו הביטה. זה היה חסר תועלת, לא היה ממש שום טעם. היא הסתובבה לשוב בחזרה בשביל הצר, ובפנותה בסיבוב תקווה החלה להתגנב לליבה, עד שהיא הגיעה למבוי סתום נוסף. היא הייתה לגמרי אבודה.
היא הצטערה על כך שאימהּ החורגת הביאה אותה למסיבה המטופשת הזאת. היא הרגישה כאילו הייתה תקועה במבוך השיחים של הארמון המלכותי של סווארדיה מזה שעות, וכבר החלה לחשוב ברצינות שיש סיכוי סביר שהיא תהיה עדיין בתוכו כשירד הלילה. מה אם אף אחד לא יבוא לחפש אותה? מה אם אף אחד לא ימצא אותה? בלב הולם, היא אמרה לעצמה שהייתה ממש טיפשה, כשהאמינה שוִיוֶקָה תחכה לה. אחותה החורגת הייתה מבוגרת מהאנה רק בשנתיים, ולמרות שהיא לא רצתה להודות בכך בקול אף פעם, וִיוֶקָה הייתה ממש מרושעת.
שערה של האנה השתחרר מהקשת שבעזרתה היא ניסתה לאסוף אותו אחורה, והיא משכה בכעס את הקווצות הקצרות שהותירה הספרית של אימהּ החורגת. דמעה נוספת איימה לזלוג על לחייה. היא כל כך אהבה את שערה הארוך. הוא הזכיר לה תמיד איך אביה נהג לקלוע בו צמות כל בוקר, ואיך כל לילה הוא נהג להבריש אותו, לפני שהיא הלכה לישון. יבבה החלה לתפוח בתוכה וכאב חד פילח את החזה שלה. היא כל כך התגעגעה אליו. ולא משנה כמה פעמים מרסלה אמרה שבגיל שתים-עשרה, היא גדולה מכדי לבכות, וששלוש שנים זה זמן רב מדי להתאבל, זה לא מנע את הכאב מלמלא את כל גופה של האנה, עד שהיא הרגישה לגמרי מותשת, כבדה ודואבת. כל הזמן.
האנה הסתובבה והלכה בכיוון שממנו הגיעה. או לפחות, בכיוון שממנו נדמה היה לה שהגיעה. היא שמעה קול צחוק ובטנה התכווצה בעווית, בדמיינה לעצמה איך ויוקה תשמח במצוקתה. הדמעות החלו לזלוג מהר יותר, הכאב החל לפעום חזק יותר. וכשהיא מעדה על שורש שצמח אל תוך שביל המבוך, התחשק להאנה להישאר על הקרקע ולא לקום עוד לעולם.
אבני החצץ נלחצו אל ברכיה וכפות ידיה הכאיבו, ואפילו כשהקול המעומעם – נמוך מכדי להיות הקול של אחותה – הלך והתקרב, היא לא הייתה מסוגלת לזוז. דמעה צנחה על האדמה היבשה, והיא שמעה מישהו מורה למישהו אחר לחזור אל המסיבה, ומיד לאחר מכן קול צעדים קרבים אילץ אותה להרים את מבטה.
היא התחרטה על כך מיד. מכל האנשים שהיו יכולים למצוא אותה, זה היה חייב להיות דווקא הוא. לחלקיק שניה, היא אפילו הצטערה שלא הייתה זאת ויוקה. לא רק שהוא היה הילד הכי נחשב בבית הספר, המצטיין בשכבת גילו בכל ענפי הספורט וגם חכם מאוד, הוא היה גם הנסיך של סווארדיה. כנראה שהוא דיבר לפני כן עם כריסטינה, החברה שלו. ולמרות שכמה מהילדים בבית הספר לחששו על זה שהם זוג משונה מאוד, כריסטינה הייתה טובת לב וגם יפה.
הנסיך אלכסנדר כרע לידה, והאנה התרחקה אחורה בישיבה, כאילו הוא היה איזה יצור מסוכן. הוא הרים ידיים ונשען אחורה. "רציתי רק לראות אם את בסדר." הוא הביט בה, ומבט עיניו החומות הכהות היה יציב. "פעם, אחותי הלכה פה לאיבוד, ולקח לנו המון זמן למצוא אותה."
מילותיו גרמו לה להרגיש קצת פחות טיפשה על כך שהלכה לאיבוד, אם כי לא על כך שבטחה בויוקה. המחשבה העלתה גל חדש של סומק על לחייה, והיא קמה וניקתה בכפות ידיה את האבק משמלת המשי החגיגית הבהירה. מרסלה עמדה להרוג אותה על כך שהרסה אותה.
האנה העיפה לעברו מבט, בתקווה שזה לא יראה כאילו היא בוהה. לנסיך אלכסנדר, המבוגר ממנה בשלוש שנים, היה שיער חום שופע, עיניים חמימות וחיוך נינוח שהוענק לכל אחד. בבית הספר כינו אותו הנסיך המקסים, כי הוא היה תמיד כל כך נחמד.
"אז את...?" הוא שאל.
היא הביטה בו בחוסר הבנה.
"בסדר?" הוא שב ושאל. הייתה נימה של צחוק בקולו, אבל הוא לא צחק עליה. המחשבה גרמה לה להתעצב עוד יותר, בגלל שהיא ידעה שהיא לעולם לא תהיה מישהי שהוא צוחק איתה. היא הנהנה, אבל פניה הסגירו אותה כפי הנראה, כי הוא נעץ בה מבט, והיא הפנתה ממנו את פניה.
"את אחותה החורגת של ויוקה?"
היא הנהנה. הוא עשה פרצוף שהיה מלא תיעוב במידה כה קומית, שהאנה לא יכלה שלא לחייך.
"בואי, מוטב שנחזור למסיבה," הוא אמר וקטע את שרשרת המחשבות שלה. ידו הושטה קדימה, ליטול את ידה, והיא הביטה בה למשך שניה, לפני שהניחה את ידה בתוכה בהיסוס. "תאמרי לי," הוא אמר, וההתעקלות של שפתיו הייתה חמימה וידידותית. "את מכירה את אחותי?"
ולהאנה הקטנה לא היה מושג עד כמה חייה עמדו להשתנות, בעקבות השאלה התמימה הזאת.
1
פרייה בהתה בה, עיני הענבר המופתעות לחלוטין ברקו, והיא פכרה את ידיה בחיקה. שפתיה ביטאו דומם את המילה "אנא", והיאוש בעיניה נגע לליבה של האנה בצורה כזאת, שלא הייתה לה שום ברירה אלא להיענות ולעשות מה שזה לא יהיה, שהנסיכה של סווארדיה צריכה ממנה.
"את יודעת, ממש היה מגיע לך אם הייתי מסרבת," היא התלוננה תוך גלגול עינים, ופרייה קפצה ממושבה, כרכה את זרועותיה סביב מותניה ומשכה את האנה לתוך סדרת קפיצות שאיימו למוטט את ערימת הניירת שהייתה מסודרת בקפידה על שולחנה של האנה.
"תודה, תודה, תודה לך. את בת הלוויה הרשמית הכי טובה אי-פעם!" הכריזה פרייה.
"אני בת הלוויה הרשמית היחידה שהייתה לך," אמרה האנה, ולא הצליחה להסתיר את חיוכה, למראה הקלות רבה בה עלה בידה לשמח את חברתה הוותיקה ביותר.
"ואת בטוחה שזה בסדר? זאת לא טרחה גדולה מדי?" שאלה הנסיכה.
זה עמד להיות ים של מאמצים, ולפחות שלוש שעות עבודה נוספות באותו הערב, אך האנה לא התכוונה להגיד לה את זה.
"כמובן שלא. עכשיו, לכי! יש לך ארוס חתיך שמחכה לחטוף אותך בסתר, במטוס פרטי, לאיזה מקום אקזוטי."
פרייה הצמידה את ידיה לחזהּ. "יש לי באמת. נכון?" היא אמרה, כאילו התקשתה בעצמה להאמין שזה נכון.
"תמסרי לקייל שלום בשמי," היא קראה בזמן, שפרייה יצאה בדלת ונעלמה.
האנה נאנחה, הביטה בערימת הניירת העצומה שעל שולחנה, ניגשה להכין לעצמה קפה, ואז שבה והתיישבה מול המחשב שלה.
המחווה הרומנטית של קייל הייתה ממש מתוקה, אבל להסביר את זה לשגריר הצרפתי שציפה לפגישה עם הוד מעלתה במהלך סוף השבוע הזה לא עמד להיות פשוט בכלל. זאת עמדה להיות החופשה האחרונה שקייל היה יכול לארגן להם לעת עתה, מפני שברגע שהם יהיו מאורסים רשמית, קייל עמד להיות מצורף לרשימת בעלי התפקידים של הארמון, והוא כבר לא יוכל להיות כל כך ספונטני. למען האמת, האנה הייתה די בטוחה שזוהי הסיבה שבגללה הויקונט הטרי החליט לחטוף את פרייה מהארמון, שבועיים לפני טקס אירוסיהם.
לרגע אחד, היא תהתה איך ההרגשה – כשמישהו חוטף אותך לחופשה באיזה מקום מבודד ומפנק, שם את נהנית מארוחות נפלאות ומיין משובח, ומגבר יפה-תואר הממוקד רק בך ובעונג שהוא יכול להעניק לך – ומיד היא צחקה על עצמה. הייתה לה הרבה יותר מדי עבודה לעשות פה. היא נטלה את הטלפון וחייגה אל השגרירות הצרפתית, ובזמן שחיכתה שיעבירו אותה אל השגריר טוסיין מבטה נפל על מייל שהופיע בראש הרשימה בתיבת הדואר הנכנס שלה. היא הקליקה עליו תוך הזעפת פנים ובהתה.
"הלו? מיס אולין?"
היא ניערה את ראשה, לפזר את הערפל המנטלי שעצר לרגע את מוחה מלתפקד, הסתובבה בכיסאה ממסך המחשב המבלבל והתמקדה במטלה הנוכחית שעמדה לפניה.
"השגריר טוסיין, כל כך צר לי להידרש לבקש את זה, אבל אני חוששת שאני זקוקה לעזרתך."
נדרשו חמש-עשרה דקות עד שעלה בידה לפלס לעצמה בזהירות נתיב בשדה המוקשים של ביטול מפגש דיפלומטי עם שגריר זר בלי להרגיז אף אחד, ולשכך אגו פגוע עם הבטחות שלא ניתן לקיים. האנה עשתה את זה בצורה מושלמת, כשהיא מתעלמת בנחישות מהאימייל שלא הפסיק לנדנד במעמקי מוחה.
עם תום השיחה, היא מחתה בידה את מצחה שהיה מלוהט עד כדי כך שהפוני שלה החלה להסתלסל מעלה. ובסוף היא חישלה את נפשה ושבה אל המייל שעשה שמות בקצב הלמות ליבה.
מיס אולין יקרה...
...חברה מהימנה בסגל הארמון המלכותי של סווארדיה... המלצות חמות מאוד... מאמין שתתאימי בשלמות... שכר הולם בהחלט...
עבודה. חברת השמה כלשהי מציעה לה עבודה.
היא הביטה במסך בעיניים עצומות למחצה, לבדוק אם הצצה קטנה בלבד במייל הפולשני הזה תוכל להפוך אותו לפחות... מפתה. אבל לא, מה שהוצע לה היה הזדמנות של פעם בחיים. ובהיותה בת לוויה רשמית, זה בהחלט היה שינוי משמעותי. פרטי המייל לא כללו את שמו של מי שנועד להיות הבוס שלה, אבל היו שם די רמזים, כדי שהיא תצליח להבין כבר בעצמה. היה מדובר במנכ"לית שמפורסמת בעולם כולו, להוטה ונחושה לעבוד אך ורק על פרויקטים בעלי משמעות גלובלית. האנה נדה בראשה, מבולבלת לחלוטין מהמידה שבה המייל הזה היה מפתה.
הרי, היא לעולם לא תעזוב את פרייה, או את מאריט, אחותה הצעירה. אבל ממש בעודה חושבת את המחשבה הזאת, היא לא יכלה להתכחש לכך שדברים עמדו להשתנות. כשמאריט מאורסת בחשאי לליקוס ליוואס, המיליארדר היווני, ונשף אירוסיהם המפורסמים מאוד של פרייה וקייל עומד להיערך בעוד שבועיים, שתי הנסיכות התבגרו ופנו להמשיך בחייהן. הן מצאו את בני הזוג שלהן, את אנשי הסוד החדשים של כל אחת מהן. הן כבר לא יזדקקו לה באותה מידה. האנה הביטה בהר הניירות שלפניה. תמיד תהיה די עבודה, בין שתי הנסיכות הללו, כדי להעסיק אותה, אבל מה אם היא מעוניינת במשהו משמעותי יותר?
היא נדה שוב בראשה ולחשה "לא" אל תוך החדר הריק. היא אהבה את סווארדיה, היא בילתה בה את כל חייה ולמרות שיצא לה לנסוע עם פרייה ברחבי תבל, במסגרת תפקידה, השיבה הביתה הייתה תמיד החלק הטוב ביותר של כל מסע. היא אהבה להתבונן בחילופי העונות, שהתבטאו בעלי העצים הכבירים של גני הארמון. אהבה את ריח המלח שנישא בבריזה שהגיעה מהים, את הדרמטיות של קו החוף המשונן שנראה לגמרי פרהיסטורי, ואת התפרצות המהפכה הטכנולוגית של סווארדיה, שרתמה את המיטב שהיה לטבע להציע, בלי להרוס אותו תוך כדי כך. זה פשוט לא היה משהו שהיא רצתה להותיר מאחוריה.
הטלפון הסלולרי של האנה צלצל, ניער אותה משרעפיה, והיא ראתה את שמה של פרייה וקיבלה מיד את השיחה.
"את פוגשת את אחותך?" היא שמעה את פרייה שואלת, מעל לרעש של צמיגי מכונית על דרך חצץ, בדרכה של הנסיכה אל מסלול ההמראה הפרטי, בקצה האחורי של אדמות הארמון.
"אחותי החורגת," היא תיקנה אותה, וחוסר תחושה התפשט בבת אחת בכל גופה. "לא. למה?"
"ראיתי אותה מגיעה במכונית שלה. עלה בדעתי לתת לך התרעה מוקדמת. מעניין מה היא עושה פה."
רק שלהאנה לא הייתה שום סיבה לתהות.
אלכסנדר.
אלכסנדר החל לחשוב שלמען האמת, "הרעיון הנפלא" שלו היה ממש פגום.
על הנייר, היא הייתה מושלמת. היא עמדה לרשת את תואר המרקיזה של אימהּ, היא הייתה יפהפייה ועשירה, משכילה ומתוחכמת. משפחתו הכירה את משפחתה מאז ששניהם היו ילדים. היא הסתובבה בחוגים דומים לאלו שבהם הוא נע. רק שהיה דבר אחד שהוא בהחלט שכח. בדיוק באותו הרגע, היא פתחה את פיה המשוח בשפתון ארגמני, ושוב הוא נאלץ להיאבק בדחף להירתע במיאוס.
"אז אמרתי לו שלא ייתכן שהוא התבלבל ביני ובין ליידי אנבל, מפני שהאישה הזאת מעבירה את כל חייה כשהיא נראית כאילו זה עתה גררו אותה לאורך משוכת שיחים – ברברס! זאת אומרת, תסתכל עליי." ההערה המרושעת חתכה את האוויר באותה היעילות של תנועת ידה הדרמטית, שהחוותה על כל גופה.
ויוקה לאסגרד הייתה ישובה על קצה הספה בתנוחה שבקושי הייתה יכולה לתמוך בפלח ישבן מהודק אחד, והייתה חייבת להיות מאוד-מאוד לא נוחה. רגליה שולבו בדרמטיות, גבוה על מעלה הירך, מה שחשף ממנה יותר מכפי שהייתה לאלכסנדר איזו שאיפה לראות שוב אי-פעם בעתיד. הצבע האדום של עור נעליה הבוהקות תאם את הגוון הגס של השפתון שלה, וביניהם הפריד הצהוב העז של שמלתה שהייתה תלויה על הזוויות, לא על הקימורים, של גופה.
לא. אלכסנדר, המלך של סווארדיה, היה ישר דיו להודות – בפני עצמו – שהוא עשה טעות ממש כבירה. איך זה שהאנה גדלה בכלל בקרבתה של האישה הזאת בלי להגיע לכדי רצח, פשוט נבצר מבינתו.
אלכסנדר החליט שהוא אכן היה טיפה נמהר, שאנן בגלל הפשטות הרבה שבה עלה בידו למצוא ארוסה פוטנציאלית. מפני שזה מה שהיה דרוש מבחינתו – משהו פשוט. לפני ארבעה חודשים, בהתאם למסורת, אביו ויתר על הכתר בהגיעו ליום הולדתו השישים וחמישה, ואלכסנדר עלה במקומו על כס הממלכה הסקנדינבית. יום לאחר הכתרתו, אביו ואימו עזבו לשבתון של שנים-עשר חודשים, שנועד לאפשר לכל מלך חדש להתאקלם בתפקידו כשליט.
אלכסנדר היה יכול לפרוץ בצחוק, אם זה היה דבר שהוא נוהג לעשות. הוא היה כשיר למשול בסווארדיה בכל רגע נתון, מאז יום הולדתו השנים-עשר, אם זה היה נדרש ממנו. העובדה שהוא נאלץ להמתין תשע שנים נוספות הייתה רק פרט שולי. הוא היה בן שש בלבד כשדודו, המלך, הלך לעולמו, מה שאילץ את אביו לעלות על הכס בו לא חפץ מעולם, אבל עדיין משל ממנו במסירות נחושה לחלוטין. שום דבר לא בא בין אביו של אלכסנדר ובין חובתו, והוא וידא שגם ילדיו ירגישו בדיוק כמוהו. בין אם הם רצו בכך ובין אם לא. אלכסנדר חש מידה לא מבוטלת של סלידה מכך שכעת מצא את עצמו במצב בו יהיה עליו להעניק יחס דומה גם ליורש שיוולד לו.
המחשבה המרגיזה משכה אותו בחזרה אל ההווה, אל אזור המגורים של ארמונו, שם ויוקה נטלה בדיוק ספל של תה מעל מגש שהחזיק אחד המשרתים שלו. היא עדיין לא, וכנראה שלעולם גם לא, תודה לאיש, בשום צורה. במקום זאת, היא בחנה במבטה את הריהוט האיטלקי העתיק מימי הרנסנס, ואת הפריטים העיצוביים ששלטו בארמון כולו בגלל אחד מאבותיו העלומים של אלכסנדר, שהחליט שהוא אוהב את הסגנון. אלכסנדר שנא את העיצוב הזה. תארו לעצמכם ניהול שיחה עם מנהיגי העולם על פירוז כלי נשק אטומיים, בחדר תכלכל עם עיטורי זהב עדינים.
"זה ממש יפהפה," היא אמרה בתאוותנות.
הוא גנח בתגובה, והיא אפילו לא הרימה גבה מעוצבת בשלמות. יצא לו לראות נשים מסוגה, על זרועם של גברים זקנים ועשירים. אלכסנדר לא נהג לשפוט. הוא אף פעם לא שפט. אם היא מעוניינת למסור את גופה למען ביטחון ורווח כלכלי, אז זאת ההחלטה שלה. אלא שהוא לעולם לא עמד להיות אחד מהזקנים העשירים האלה. תודות לשנים של אימון, הוא הצליח לנהל שיחת חולין תוך שהוא בוחן מחדש את מצבו. ויוקה בהחלט אינה הפתרון – ממש לא – אבל זה לא שינה את העובדה שהוא היה חייב למצוא לעצמו מלכה.
הזמן הלך ואזל. זה היה ממש בגדר נס שהבשורה הנוראית, שפרייה לא תהיה מסוגלת לשאת בבטנה ילד למשך תקופת היריון מלאה, עדיין לא דלפה, אבל זה לא עמד להימשך לאורך זמן. המצב דרש התנהלות זהירה. אלכסנדר שנא את העובדה שזהו המצב, אבל הכיר היטב את התקשורת. אם זה לא יטופל בצורה מושלמת, העיתונאים יקרעו את פרייה לגזרים, ואז יפנו אל מאריט, יפקפקו גם בפוריות שלה, מה שיהיה בלתי נסבל לחלוטין. והאמון במשפחת המלוכה יגיע לשפל, כמוהו הוא לא ידע מזה שנים. כך שאם נדרש מאלכסנדר להתחתן כדי להגן על אחיותיו ולעזור לארצו להימנע ממשבר חמור כל כך כבר בתחילת תקופת שלטונו, אז הוא יתחתן וזהו זה.
הוא התכוון לעשות כל מה שיידרש, כי הוא רצה שסווארדיה תהיה אחת המדינות המובילות בעולם. אביו הגן על ארצם מהזעזוע שפקד אותה כשמת אחיו, המלך. תפקידו של אלכסנדר כבר היה לדאוג שהיא תפרח ותשגשג. וכדי לעשות את זה, המדינה הייתה חייבת לבטוח בשליט שלה. ואם מה שדרוש לשם כך זה מלכה שתשב לצידו, אז הוא יתן להם מלכה. אפילו שזה הדבר האחרון שהוא רוצה.
הוא הביט לעבר ויוקה וכבר עמד לסיים את כל הפארסה המגוחכת הזאת, כשגופו החל להגיב לאיזו נוכחות בלתי נראית עדיין. אינסטינקטיבית, הוא הסתובב לכיוון הדלת הפתוחה, בדיוק בזמן כדי לראות את האנה מופיעה על המפתן, מסתירה הבעה של חמת זעם יוקדת מאחורי חזותה המלאכית הענוגה.
מעניין מאוד.
המשך הפרק בספר המלא
