הקדמה


אימה של מגנוליה סנטיליאן הציבה לה יעד אחד לשנה החדשה: לתת הזדמנות אמיתית לעולם ההיכרויות באינטרנט — ולהתמיד בכך למשך שנה שלמה.


או עד שהיא תתאהב. מה שיקרה קודם.


כמה נורא זה כבר יכול להיות, שנה של אין־ספור החלקות שמאלה והחלקות נדירות ימינה באפליקציית היכרויות?


במילה אחת: גרוע.


בתשע מילים: רע וגם מצחיק, מדכא, מתיש, מייאש ומשעשע עד טירוף.


אבל הדבר היחיד הגרוע יותר מדייטינג בעולם של אפליקציות לסטוצים, ודיק־פיק בשלל צבעי הקשת הוא התאהבות מוחלטת ומרסקת חיים.


לכל הנשים שמחכות שהעולם יסתובב סביבן.


פרולוג


"יש משהו שאני רוצה לדון עליו איתך, מגנוליה לין."


התבוננתי באימא שלי, מחכה לאיזה רמז לשימוש בשני השמות שלי. היא שמרה אותו לשלושה מקרים בלבד:


1. צרות גדולות. גם בגיל שלושים וארבע היו לאימא שלי ציפיות ממני. בימים אלה, הן לבשו צורה של לשכוח להתקשר לברך את אחת משבע־עשרה הדודות שלי לרגל ימי ההולדת שלהן, לצאת מהבית כשההלבשה התחתונה שלי מציצה החוצה, או לצאת לטייל עם הכלב שלי אחרי השעה תשע בערב. לדעת אימא שלי, זו הייתה שעת השיא של האנסים והרוצחים הסדרתיים.


2. חדשות גדולות. לרוב זה כלל דיווח על בעיות בריאותיות של אנשים שבקושי הכרתי. האחיין של המורה בבית הספר אובחן עם תסמונת ליים, השכן הוותיק שלנו — מבניין הדירות שבו גרנו כשהייתי ילדה — איבד שוב את עין הזכוכית שלו, לגיסתו של דודי קארל הייתה שומה בעייתית והיא הייתה צריכה לעבור הליך רפואי להסיר אותה, בן דודו השני של אבי בפילדלפיה צמצם את צריכת הבשר האדום בגלל מחלת השיגדון. חדשות מהסוג הזה.


3. בקשות גדולות. הן היו נדירות, בעיקר כי אימא שלי התמודדה מאז ומתמיד עם תסביך אני יכולה לעשות הכול. אופן החשיבה הזה גרם לי להישמע כמו מפלצת שלא מתביישת ללכלך על אימא שלה, אבל האמת היא שאימא שלי ביקשה עזרה פעם בכמה שנים.


אם היו חדשות כלשהן, היא הייתה מזכירה אותן בנסיעה מבית ההורים שלי בניו בדפורד לפרובידנס, היעד הרגיל של יום הספא המסורתי שלנו אחרי חג המולד, ולפני השנה החדשה. אם היא הייתה רוצה לגעור בי, היא הייתה עושה גם את זה לאורך הנסיעה. זו הייתה שאלה שהיא חיכתה לדון בה כשנהיה עטופות בחלוקי קטיפה ושכובות בנינוחות בחדר עם תאורה מעומעמת וספוג באווירת זן, עם מי מלפפונים בידינו.


וזו הייתה אמורה להיות שאלה גדולה. בלי שום ספק. לא הייתה שום סיבה אחרת לכך שהיא תנסה ליישר ולהשטיח את החלוק שלה, בזמן שהיא מתחמקת ממבטי המצפה.


"מה יש, דיאנה לאונור?"


היא מוללה את רצועת החלוק בין האצבעות שלה, מיישרת ומגלגלת אותה לספירלה, עדיין מתחמקת ממני. ואז אמרה, "חשבתי על ההחלטות שלי לשנה החדשה. האם חשבת על ההחלטות שלך?"


מזל שהיא הייתה שקועה כל כך בהתעסקות עם החלוק שלה, כי לא יכולתי לעצור את גלגול העיניים שלי.


אהבתי את אימא שלי. מאוד. אם לא הייתה בי חיבה, אהבה והכלה כלפי אימא שלי וכל השיגעונות שלה, לא הייתי משלימה עם הביקורת שלה על רצועות חזייה חשופות וטיולים עם הכלב לאחר השקיעה.


גם הייתי מוותרת על כל ימי הבילוי המשותפים שהעברנו יחד במכוני ספא, סלוני יופי ובכל הקניונים באזור בוסטון. אבל אהבתי את אימי וקיבלתי את המחוות האלה כדרך הייחודית שלה להחזיר את האהבה הזו. עם זאת, לא אהבתי את המסע הבלתי פוסק של אימא שלי לשיפור עצמי שנמשך כל החיים.


אולי זה לא נמשך על פני כל החיים שלה, אבל לאורך כל חיי היא הפגינה חוסר שביעות רצון מהגוף שלה. וכדי לסבך את העניינים עוד יותר, לאימא שלי ולי היה בדיוק אותו הגוף, כולל הגבה הסוררת, השואפת תמיד לכבוש את החלל חסר השיער בין שתי הגבות.


מטר וחצי, שיער גלי בצבע ערמוני כהה, עיני שקד־דבש, ומבנה גוף שכאילו נלקח היישר מציור של בוטיצ'לי. שום תרגילי פילאטיס, דיאטות דלות פחמימות או מיץ סלרי לא יכלו להעלים את הבטן הרכה והעגולה שלנו ואת הירכיים השופעות. הם היו חלק מאיתנו, כמו האף הכפתורי והשפתיים התפוחות והחיוורות, ולא יכולנו לשנוא או להעלים שום דבר מאלה.


היינו נדיבות.


היינו מורכבות.


היינו שופעות.


ואני הייתי בסדר גמור עם זה. נדרשו לי שנים — שנים על גבי שנים — כדי להבין את זה, אבל הגוף שלי היה חזק ומסוגל לכך. הגוף הזה היה היחיד שליווה אותי לאורך כל החיים האלה, והיה הגוף המתאים בשבילי.


אימא שלי עדיין לא הייתה שם. למען ההגינות אספר שהיא הביאה שלושה תינוקות לעולם הזה — באותו הזמן. היא נשאה אותי ואת אחיי ברחמה עד השבוע ה־36 והיינו אז במשקל של שני קילוגרמים עד שני קילוגרמים ושבע מאות גרם כל אחד. זה היה אתגר לא פשוט, ולכן הסכמתי לשתף איתה פעולה בשיגעונות הבריאות שלה. זרמתי איתה, גם אם כדי להזכיר לה שהיא הייתה הרבה יותר חזקה ומוכשרת ממה שהיא חשבה על עצמה. גם אם לפעמים גלגלתי את עיניי על כך.


"לא חשבתי על החלטות לשנה החדשה, לא," עניתי. "אני מבינה שיש לך רעיונות?"


"אחד או שניים," היא מלמלה. "שום דבר פרוע מדי."


לקחתי את כוס המים מהשולחן לידי. "ואם אנחנו כבר מדברות," התחלתי להגיד, עוצרת לרגע כדי לשתות. "אז אולי תשתפי אותי בהם?"


היא זזה בכיסאה ותחבה את החלוק בין ברכיה. הצניעות הייתה חשובה מאוד לאימא שלי. לא היה הגיוני בעיניי שהיא אהבה עיסויים שבהם היא נדרשה לשכב עירומה לגמרי על שולחן בזמן שאדם זר משחרר את שריריה התפוסים. אבל מי אמר שאימהות צריכות להיות הגיוניות?


"תקשיבי לי בבקשה לפני שתתחילי להתגונן."


אוקיי. אז זו בקשה ממש, ממש גדולה.


הנחתי את ידי על ליבי והכרזתי, "אעשה כמיטב יכולתי."


אימא שלי שאפה נשימה, החזיקה אותה לרגע, ואז לקחה את ידי. "עברו כבר כמה חודשים מהרגע שהכול נגמר בינך ובין פיטר ו..."


"אלוהים אדירים," גנחתי בתסכול.


"וגם כמה שנים מאז האירועים הלא נעימים עם הבחור ההוא. אני לא אגיד את שמו כי לחץ הדם שלי לא יעמוד בזה, אבל..."


"אלוהים אדירים."


"הגיע הזמן שתשימי את עצמך במקום הראשון, מג."


"נכון, כי מעולם לא עשיתי את זה." החוויתי לעבר החדר המלא באווירת זן וחלוקים. "מעולם־מעולם."


"תפסיקי עם זה," היא גערה בי. "את יודעת למה אני מתכוונת. את עובדת בעסק שלך, את עובדת בשביל החברות שלך, את עובדת בהענקת החיים הנוחים ביותר שאפשר לכלב שלך."


"להיות האימא הטובה ביותר לכלב שלי זו העבודה הכי חשובה שלי," עניתי.


אחרי אנחה באורך הגלות, היא המשיכה, "השנה אני רוצה שתתחייבי לדאוג לעצמך. אני יודעת שהיה לך ניסיון לא קל עם גברים, אבל אני רוצה שהפעם תיתני לזה הזדמנות אמיתית."


"למה את מתכוונת, הזדמנות אמיתית?" ירקתי בכעס. "נתתי לזה הרבה הזדמנויות אמיתיות. כל כך הרבה הזדמנויות אמיתיות." תיעלתי את התסכול שלי לעבר הראש שלי, ניערתי אותו כל כך חזק שחטפתי סחרחורת. "באמת יצאתי מגדרי ונתתי את כולי שם, אימא."


"זה נכון," היא אמרה, היסוס כבד בקולה. "אבל... ואל תורידי לי את הראש עכשיו... אני לא חושבת שבאמת ניסית."


כל מה שאמרתי על הכלת וקבלת האימהות המוגזמת שלה היה שקר ורציתי למחוק את כל הטענות האלה מהפרוטוקול.


לא באמת ניסיתי.


לא ניסיתי, לטענתה.


היא פאקינג צוחקת עליי?


אלוהים, אני? לא ניסיתי?


"אני משערת שאת לא רואה את זה כך," היא אמרה בזהירות.


תקפתי אותה במבט זועם ששאל, נראה לך?


"משום שאת לא רואה את זה מנקודת המבט שלי, מג. את לא רואה את עצמך כפי שאני רואה אותך — יפהפייה, חכמה, מדהימה — ואת בוחרת בגברים שגם לא רואים את זה. את בוחרת בגברים שרומסים אותך ואת הלב הטוב שלך, מנצלים לרעה את האופי הנדיב שלך ומתייחסים אלייך כאל משהו שאפשר לזרוק. כמו קשית מפלסטיק." היא נופפה באצבעה לעברי.


הו יופי. עכשיו זו גם בקשה גדולה, וגם צרות גדולות. "אימא..."


"לא," היא יורה חזרה. "את לא קשית מפלסטיק, ילדונת. את מתכלה אורגנית."


הצחוק שלי הקדים את הדמעות שהחלו לזרום על פניי. זה היה הסדר הנכון. אם לא הייתי מקדימה תרופה למכה בעזרת הצחוק, הייתי טובעת בתוך הנקודות הרגישות והחלשות שלי. ידעתי את זה מניסיון — זה כבר קרה לי.


"מתכלה אורגנית?" שאלתי, מושכת באפי. "כמו קליפות ביצים וליבת תפוח?"


"אל תתחילי עם קליפות הביצים," היא ענתה. "את לא קליפת ביצים. את קשוחה כמו קליפות תפוחי אדמה ועלי ארטישוק."


העמדתי פנים שאני פותחת את המחברת הדמיונית שלי, שלפתי את העיפרון המדומיין מאחורי אוזני.


"ה־28 בדצמבר, היום שבו אימא שלי התייחסה אליי כאל קליפת תפוחי אדמה."


"כזאת דרמטית," היא מלמלה.


"ממש. אש הוא הדרמטי."


"אחיך נוטה למצבי רוח," היא טענה. "לאש יש טמפרמנט, לינדן הוא מופנם, ואת, מפעם לפעם — דרמטית."


כן, אחיי ואני נקראנו על שם עצים. אני עוד יצאתי בזול עם לין בתור שמי השני, לזכר סבתא רבתא שלי, אבל אש אינדיגו ולינדן וולף ממש נדפקו. ככה זה כשיש לכם הורים היפים.


אומנם הם פספסו את הקיץ של האהבה, אבל זה לא מנע מהוריי לנהל את אורח החיים ההיפי. היה להם וואן מסוג פולקסווגן, שיער ארוך, שלום עולמי, אהבה וגראס. ואז הם שמעו שלושה לבבות פועמים באולטרסאונד.


לא ידעתי מה בדיוק הייתה השתלשלות האירועים אחר כך, אבל ידעתי שאבא שלי הסתפר, מצא עבודה כפקיד דואר וחודשים ספורים לפני שנולדנו, הוא התחיל בלימודי ערב. אימא שלי נשארה איתנו בבית כשהיינו תינוקות, ואז הפכה לגברת סנטיליאן — המורה המחליפה האהובה על כולם במחוז בתי הספר היסודיים בניו בדפורד.


אבל הם מעולם לא זנחו את חייהם ההיפים, לא עד הסוף. הם תמכו בחקלאות אורגנית הרבה לפני שהייתה נפוצה, וכשהם עברו מדירה למגורים בבית משפחתי, הם הקדישו את כל החצר האחורית למטרה זו. אבא שלי היה עכשיו רואה חשבון ובאופן די בלתי נמנע — ניצל עד הטיפה האחרונה את כל הטבות המס האפשריות. הוא עדיין נהג בוואן הפולקסווגן.


אימא שלי טפחה על מפרק כף ידי. "הכרתי כל אחד מכם מהרגע הראשון שראיתי את הפנים שלכם באולטרסאונד. ידעתי בדיוק מי אתם."


בת הארבע־עשרה שבי רצתה להתווכח לגבי זה, כי איך היא יכלה להכיר אותי לפני שאני הכרתי את עצמי? אבל בת השלושים וארבע שאני ידעה לבחור על מה להתעקש, ועל מה להבליג.


"מה את מציעה שאעשה עם קליפת תפוחי האדמה שאני, אימי היקרה?"


היא לגמה מהמים שלה, ואז פעם נוספת. אה, זה הולך להיות טוב. אחרת אין סיבה לכך שעצרה לדקה שלמה. הצצתי בשעון. לא הקדשתי יותר מדי תשומת לב ללוח הזמנים של יום הספא שלנו עד עכשיו, אבל הייתי די בטוחה שהיינו אמורות כבר להתחיל עם מסכות אצות הים, אמבטיות הדלעת או עיסויי המלח.


אבל לא הייתי מתפלאת אם אימא שלי שריינה שעה שלמה בחדר הזן לטובת השיחה הזאת.


"אני רוצה שתאפשרי לי לרשום אותך לכמה אתרי היכרויות," היא אמרה. "אני אבחר את התמונות ואכתוב את התיאורים, ואעזור לך לסנן את המועמדים המתאימים." היא הטתה את ראשה הצידה. "אני יכולה לסנן את כולם, אבל חשבתי שתרצי לקחת בזה חלק."


"אה, אני אעזור," עניתי. "אני לא רוצה שתיחשפי לכל תמונות הזין האלה, כי יהיו הרבה מהם, אימא."


"שטויות." היא נופפה לעברי. "ראיתי מספיק פינים בחיי. נישאתי לגבר וגידלתי שני בנים. במשך שנים רבות לא עבר יום שלא ראיתי לפחות שני פינים. שנים, מגנוליה. אני לא חושבת שאת זוכרת, אבל האחים שלך אהבו לשלוף את הדברים האלה בכל הזדמנות. לא משנה אם היינו בפארק או באמצע המכולת או במיסת יום ראשון." היא השמיעה קול המבטא זעם והנידה בראשה. "הם לא יחדשו לי שם שום דבר."


הצמדתי את קצות אצבעותיי לעפעפיי. "אני... אלוהים... אני לא רוצה לשייך את כל הדברים האלה לאותה קטגוריה. זין של אח שלי לא מתקיים באותו עולם כמו זין של דייט. קטגוריות מופרדות ולא קשורות בשום צורה, בבקשה."


"מה שתרצי," היא ענתה.


"אז... חכי." הצצתי לעברה. "את רוצה שההחלטה שלי לשנה החדשה תהיה למסור לידייך את השליטה על הפרופילים שלי באתרי היכרויות? זה נשמע לי יותר כמו פרויקט בשבילך ועונש בשבילי."


"זה לא עונש," היא טענה. "אבל לא, לא זו ההחלטה שחשבתי עליה בשבילך." היא העבירה שוב את רצועת החגורה בין אצבעותיה. "השנה, אני רוצה שתתחייבי לעצמך למצוא מישהו שיראה אותך כפי שאני רואה — יפהפייה, חכמה, מדהימה."


"ומתכלה אורגנית," הוספתי.


"התכלות אורגנית זה קסם של דבר, מג." זעף קל משך למטה את קצות שפתיה. "תבטיחי לי שתנסי."


"את פשוט רוצה לתכנן חתונה ולהתחיל לחפש בגדי תינוקות."


לא רציתי להודות בזה בפניה, או אפילו בפני עצמי, אבל אחרי שהייתי נוכחת בעשרים ושתיים חתונות בשש השנים האחרונות, צברתי מספיק תוכניות משל עצמי. ידעתי שאני רוצה חתונת קיץ בחוף הדרום־מזרחי של מסצ'וסטס, והיו לי כמה וכמה רעיונות על קישוטי שולחן מכרובים מגולפים.


היא הרימה את כתפיה. "אלו רק בונוסים נלווים," היא הודתה. "האושר שלך הוא המטרה."


"ואני יכולה למצוא אושר רק עם גבר? זה מה שאת מנסה להגיד לי?"


עוד משיכת כתפיים. "האושר לא יבוא מגבר."


"לא?" אתגרתי אותה. "אז מה הטעם בניסוי הזה?"


אימא שלי חייכה. זה היה אותו חיוך שהיה לה כשהיא טענה שהיא הכירה אותנו בתור עוברים. היא צדקה לגבי זה, לגבינו. לאש היו תנודות חדות במצב הרוח, לינדן היה הכי מופנם שאפשר, ולי באמת היו רגעי דרמה פה ושם.


"את תגלי בעצמך, ילדתי. את תדעי."


הלוואי שהיה לי את הביטחון של אימא שלי.