1
קאבול, אפגניסטן
ריח הדם רומז לי שאני חולם.
או ער.
בשלב זה בחיי, זאת יכולה להיות כל אחת מבין האפשרויות.
כך או כך, הריח ממלא את נחיריי ונדבק לאפי. ריח חלוד, מתכתי ומתוק. מניסיון אני יודע שאם אני ישן, הריח יישאר גם כשאתעורר. תזכורת צורבת ללילה שלעולם לא אצליח לשכוח.
גיהינום שלעולם לא אצליח להימלט ממנו.
אפילו בזמן שאני מתפתל ומנסה להתעורר, רעש שלא שייך לחלום חודר לתת המודע שלי. חייתי את הסיוט הזה כבר מאה פעם. ההרגשה הזאת והצליל החדש לא שייכים לפה.
זה צליל שלא ניתן לטעות בו: ריסוק עצמות.
עיניי נפקחות בבת אחת, ואני מביט מסביב, מבחין בכמה דברים בעת ובעונה אחת.
אני בבית זונות בקאבול, זה שאני תמיד מבקר בו. אצבעותיי מושכות בחוזקה בשערה השחור של הבחורה, שכרוך סביב ידי השמאלית. בידי הימנית אני אוחז את ידה הרפויה, אצבעותיה השבורות מעוקמות בזוויות לא טבעיות.
אני משחרר מייד את אחיזתי. היא נועצת בי מבט ומצמידה את ידה השנייה לפיה כדי להחניק צרחה. דמעות ממלאות את עיניה וזורמות על לחיָהּ המרוסקת. הדם צובע את דמעותיה באדום ובאותו הרגע אני מבין שריח הדם לא הגיע מהחלום שלי. הוא הגיע ממנה.
אלוהים.
יש דם בכל מקום, הוא נוזל מאפה ומעינה, בצד המרוסק של פניה, מטפטף על עור הזית העירום שלה ומכתים את הסדינים המצהיבים שעל המיטה. אני משתנק ומתרחק ממנה באימה, בטני מתכווצת בזעזוע.
"מה, לעזאזל?" אני מצליח לפלוט.
כשאני זז היא מערסלת את ידה השבורה.
היד שאני שברתי.
זיעה ניגרת ממצחי, וליבי הולם בחוזקה. אני עשיתי לה את זה. אני עשיתי לה את זה. מה, לעזאזל, עשיתי? אני מזועזע ונסער, אבל בו־בזמן ההכשרה שלי נותנת את אותותיה, ואני מתעשת.
"אני מצטער," אני אומר במהירות, מתאפס על עצמי ומתקרב אליה, מנסה להעריך את מידת הפציעה שלה. היא מתכווצת ומתרחקת. פחד ניכר בעיניה הפראיות כשהיא מפנה את הכתף לעברי, כמתכוננת לספוג מכה נוספת. ליבי שוקע לנוכח הידיעה שהיא מפחדת ממני וההבנה המחליאה שיש לה סיבה טובה.
אני בולע רוק, טועם את הטעם החזק של סלידה עצמית.
"בבקשה," אני אומר בחספוס ומושיט את ידי. "תני לי לראות. לא אפגע בך שוב."
הזונה, בחורה דקה בשם ניקי, רועדת, אבל מאלצת את עצמה לשבת בשקט בזמן שאני ממשש את זרועותיה ורגליה. היא עוצרת את נשימתה כשאני מתקרב לידה השבורה, אבל מאפשרת לי בנוקשות לבדוק את כל השאר. זה כמעט מוזר. זיינתי את הבחורה הזאת בכל תנוחה אפשרית, אבל כרגע היא מרוחקת כמו זרה כי היא מבועתת.
ממני.
"אני כל־כך מצטער," אני מרחיק את מבטי מכתפיה הנוקשות ומכוסות הדם. "לא אבוא לכאן יותר. ישנתי. לא ידעתי מה אני עושה. לעולם לא אפגע בך שוב, ניקי. אני מצטער."
אחת מעיניה נפוחה ועצומה, אבל השנייה מתרחבת כשהיא שומעת את מילותיי, והיא תופסת אותי בידה הבריאה. אצבעותיה קרות ורועדות.
"לא," היא לוחשת. "אם לא תבוא יותר ירביצו לי כי לא סיפקתי אותך. בבקשה. אל תפסיק לבוא, חייל."
אני בוהה בה מזועזע. "הרגע הרבצתי לך," אני אומר לה לאט. "לא התכוונתי, אבל זה לא תירוץ. הרגע הרבצתי לך."
ניקי מטלטלת את ראשה, מתכווצת מהכאב שגורמת לה התנועה. אשמה מציפה אותי. פגעתי באישה תמימה. אלוהים ישמור. אני מפלצת.
"ישנת," אומרת ניקי בנוקשות. "יש לך סיוטים כשאתה ישן. זה לא היית אתה. זה היה הדבר הרע."
"הדבר הרע?" אני שואל בהיסוס, עיניי נעוצות בפניה המדממות.
היא מהנהנת. "הוא רודף אחריך," היא עונה בעגמומיות במבטא האפגני הכבד שלה. "זה שונה אצל כל אחד, אבל הוא רודף אחרי כולם. הדבר הרע תפס אותך."
הדבר הרע תפס אותי.
אני בולע רוק, מנסה למוסס את הגוש שנוצר בגרוני.
"אני מצטער, ניקי," אני אומר לה שוב. "אולי הדבר הרע באמת תפס אותי. אני נשבע שאתקן את המצב."
היא מביטה בי בסקרנות. גופה נוקשה מכאב, אבל היא לא זזה כשאני כורך סדין מסביב לכתפיה ומתלבש במהירות.
תוך דקה אני יוצא אל המסדרון ההרוס, מתעלם מהאנחות, הצווחות וקולות החבטה שבוקעים משאר החדרים הקטנים והחשוכים בזמן שאני צועד אל המשרד. אני יודע שהאחראי יושב שם, כי אני משלם לו בכל פעם שאני מבקר את ניקי.
הוא מביט בי בהפתעה כשאני נכנס, אבל זה לא עוצר בעדי. אני משליך את כל הכסף שיש לי בארנק על השולחן שלו. את כל המטבע הזר המשונה למראה, ששווה ערך למאות על גבי מאות של דולרים אמריקאיים.
"הבחורה סיפקה אותי," אני אומר לו בשקט. "אני חוזר לארצות הברית, אבל אתגעגע אליה. מגיע לה פרס. וחוץ מזה היא צריכה רופא, היא פצועה."
עיניו השחורות של הגבר נוצצות למראה ערמת הכסף הגדולה. הוא מהנהן קצרות בלי לומר דבר, בבירור לא מוטרד מהבחורה המדממת בהמשך המסדרון, בזמן שהוא שולח אצבעות כהות לגרוף את השטרות לכיוונו.
"היא צריכה רופא," אני אומר לו בקשיחות, מסנן את המילים מבין שיניי. "עכשיו."
אני חובט באגרופי על השולחן שלו, חזק, במרכז ערמת הכסף.
הוא מרים אליי את מבטו ושולח יד לטלפון בלי לומר מילה. הוא ממלמל לתוכו כמה מילים שאני לא מבין ומנתק.
"זה בוצע," הוא אומר בקצרה ומשיב את תשומת ליבו לניירות שעל שולחנו.
בלי להוסיף דבר אני חומק החוצה לרחובות החשוכים של קאבול, בחזרה למחנה שנמצא מחוץ לעיר. אני נכנס לאוהל ומייד מתחיל לקפל דברים בצורה מסודרת לתוך הקיטבג שלי. כשאצבעותיי נתקלות בטלפון הלווייני, אני מרים אותו ומקיש כמה מספרים.
"קולונל?" אני אומר כשהוא עונה. "תצטרך לשלוח לכאן מפקד פלוגה אחר. אני חוזר."
הקולונל לא שואל למה. הוא מכיר אותי טוב מספיק כדי לסמוך על שיקול דעתי. אם אני עוזב את השטח, הוא סומך עליי שיש לכך סיבה טובה. וכמובן שיש סיבה טובה. אלה החיים היחידים שרציתי אי פעם. צריך לקרות משהו עצום כדי שארצה להתרחק מהם.
הדבר הרע תפס אותך.
מעולם לא ברחתי משום דבר בחיי. לא התחמקתי מקרב ולא התכווצתי בפחד. זה לא מי שאני. אבל הייתי במלחמה מספיק זמן כדי לדעת שאם משהו שאי אפשר להביס רודף אחריך, עושים רק דבר אחד.
נמלטים.
2
שמונה חודשים לאחר מכן
שיקגו
מדיסון
המוזיקה במועדון חזקה כל־כך, והיא הולמת בבית החזה שלי ומצלצלת בכלוב צלעותיי. מה אנשים מוצאים במקומות כאלה? אני משתעלת ממכונת העשן, ומותחת את צווארי כדי לנסות לאתר את חברתי ג'סי בין מאות האנשים המיוזעים שנדחסו לחדר הזה.
בפעם האחרונה שראיתי אותה היא נעלמה בפינה חשוכה עם החבר האפס שלה.
"ראית את חברה שלי? הבלונדינית בחולצה האדומה הצמודה?" אני צועקת לאיזה בחור אקראי שצופה בי כמו איזה סוטה כבר עשר דקות. הוא מחייך חיוך של טורף ומתקרב אליי.
"לא," הוא צועק בחזרה. "אבל לא צריך אותה בשביל מה שאני מתכנן."
איכס.
"בחיים לא," אני עונה בקור ומפנה אליו את גבי כדי לחפש אותה בין המוני האנשים על רחבת הריקודים. אני רק רוצה ללכת הביתה.
ממש לא ברור לי איך נתתי לג'סי לשכנע אותי לבוא לעיר לחגוג את יום הולדתה. אני אמורה לפגוש הערב את אחיה סוף־סוף, אבל ג'סי נעלמה עם החבר שלה לפני שעה, ולא ראיתי אותם מאז. כואבות לי הרגליים, אני מותשת משישים שעות עבודה השבוע, ואני צריכה לאכול משהו לפני שאעקור למישהו עין.
אני יודעת מה הם הגבולות שלי, לכן מפלסת את דרכי בתוך הפאב ויוצאת למדרכה בחזית. אני חייבת לעוף מפה. אני נהגתי לכאן, אבל ג'סי בטח יכולה לקבל טרמפ הביתה מפיטר במידת הצורך. אומנם החבר שלה לא מצליח להחזיק מעמד באף מקום עבודה, אבל לפחות לנהוג הוא יודע.
אני שולפת את הטלפון.
מדיסון: אני עוזבת. את יכולה לחזור הביתה עם פיטר?
ברגע שההודעה נשלחת אני קולטת שהיא לא תשמע את צליל ההתראה, ומי יודע מתי היא תראה אותה? אני נאנחת ומחליטה ללכת לחפש אותה. לפחות לכמה דקות. לא יפה להשאיר אותה כאן.
"לאן הייתי הולכת אם הייתי רוצה לעשות סקס עם החבר שלי במקום פומבי?" אני מהרהרת בקול רם, מנסה לחשוב כמוה, וצועדת מסביב למועדון. ג'סי גרועה באופן מביך בהבעות חיבה בפומבי. היא לא שמה זין מה חושבים עליה. אני מעריצה אותה בגלל זה, אבל גם מתעצבנת לפרקים.
ככל שאני מתרחקת מהרחוב ומתקרבת לצללים, המקום נראה לי כמו מקום שבו ג'סי ופיטר יכולים לעשות את זה כנגד הקיר. אבל בו־בזמן, גם מקום מושלם לשוד מזוין. אני מייד נלחצת ומביטה מסביב במהירות.
אני נמצאת בסמטה עכשיו, רחוב צר ורטוב מלא באשפה ובגרפיטי. עקביי נוקשים על האספלט הנוצץ ואני נושמת עמוק, נהנית מהאוויר הצח בזמן שהאפלה השחורה כדיו בולעת אותי.
תודה לאל שיצאתי מהמועדון הזה. המחשבה מלווה אותי כשאני מעמיקה אל תוך החשכה, אבל ידי נשלחת לתוך התיק ואוחזת בפחית הקטנה של תרסיס הפלפל. לא יזיק להתכונן.
אין כאן אף אחד. זה די ברור, בזמן שאני מביטה בבניין המלוכלך, בפחי האשפה הגדושים ובצללים הריקים. אני מקווה שהצללים ריקים בכל אופן. ככה הם נראים. נראה שאני פה לבד. מנחם מצד אחד, אבל מתסכל מצד שני.
"ג'סי, איפה את לכל הרוחות והשדים?" אני ממלמלת.
בדיוק כשאני עומדת לוותר ולחזור למועדון, משהו לוכד את תשומת ליבי וגורם לי לעצור.
בחור נשען על הבניין הקרוב אליי, חציו בחשכה וחציו באור. בעיקרון עדיף היה שאמשיך ללכת כי אני לבד בסמטה. אבל משהו בעמידה שלו מסקרן אותי, משהו שאני לא מצליחה להניח עליו את האצבע.
אני מציצה עליו מקרוב יותר.
רגליו הארוכות מוצלבות בחינניות לפניו בשעה שהוא נשען על הבניין. ואלוהים, הוא גדול. מעל מטר שמונים גובה, כתפיים רחבות וחזה מוצק שמצטמצם למותניים צרים.
קריר בחוץ, אבל הוא לא לובש מעיל. רק חולצת טריקו צמודה בצבע שחור וזוג מכנסי ג'ינס שיושבים עליו היטב. אין עליו גרם שומן. הוא רזה ושרירי, ושערו שחור וקצר. מהצד תווי פניו נראים חטובים ויש רמז לזיפים על לסתו החזקה. יש בזה משהו מחוספס כל־כך שגורם לי להידלק מייד.
והבחור הזה... בהחלט נראה מחוספס. כל דבר בו זועק עוצמה וכוח. גם זה מדליק אותי. אני מחליטה שזה מה שמושך אותי. תנוחת גופו משדרת עוצמה.
בזמן שאני מסתכלת הוא מדליק סיגריה, שואף, ואחר כך נושף את העשן באיטיות אל תוך הלילה. השפתיים שלו מלאות וגבריות, וגומה מציצה מסנטרו. אין ספק שהוא סקסי. בכל הזדמנות אחרת, הייתי מתרחקת ממישהו כמוהו — סקסי להחריד, אבל עוצמתי כל־כך. בחור כזה עלול להיות בעייתי. זה בטוח.
אבל לא באתי הלילה למועדון כדי לברוח.
באתי כדי למצוא זיון. להתנער מהמחויבויות שלי ולהיות פזיזה ללילה אחד. להתנהג בהתאם לגילי. להיות מישהי שאני לא.
אני בוחנת את הבחור שוב.
בכל יום אחר הייתי בורחת ממנו.
אבל אולי... רק הלילה... לא אעשה את זה.
אני לא חייבת להיות עצמי הלילה. אני יכולה להיות מי שאני רוצה כי הוא לעולם לא יראה אותי שוב.
רק ללילה אחד.
אני מהססת, מנסה להחליט מה לעשות.
ואז, כמעט כאילו לרגליי יש רצונות משלהן, הן נעות לכיוונו, צעד אחר צעד.
גבריאל
הסיגריה זוהרת באדום בחשכה בזמן שאני שואף ממנה ממושכות. אני יונק את אוויר העיר ואת הניקוטין ונושף את הפסולת הרעילה. אני יודע שהעישון מזיק לריאות, אבל ממש לא אכפת לי כרגע.
הבסים הבוקעים מהמועדון הולמים בקיר ומעבירים רטט בעמוד השדרה שלי. בפנים, על רחבת הריקודים, נשים מפלרטטות בלי מחשבה לצלילי התופים האלה, ומחכות לבחורים כמוני שייקחו אותן הביתה ויזיינו אותן.
גם מזה לא אכפת לי. הייתי חייב לנשום קצת אוויר נקי, להתרחק מהמועדון המחניק, מהעשן והזיעה לפני שאתפוצץ.
אם הייתי בן אדם נורמלי הייתי נלחץ מהמחשבה לעמוד לבדי בסמטה חשוכה בשיקגו. אבל אני לא נורמלי. השיט שראיתי באפגניסטן שיתק את יכולתי להרגיש פחד.
אבל לא את שאר גופי.
אני מעביר משקל מרגל לרגל ומסדר את הביצים ואת הזין הקשה למחצה שלי. צריך להיות לא אנושי כדי לא להתחרמן מהבחורות השיכורות והכמעט עירומות שמתחככות בכל מי שקונה להן משקה. אני אמור להרגיש רע לגבי זה, אבל אני לא.
לפני ששירתִּי מעבר לים לא הייתי מוכן לגעת באף אחת מהן עם מקל. אבל אחרי שירות צבאי של שלוש שנים, הזין שלי כבר לא מקשיב להיגיון. הוא יודע מה אני צריך.
אני נאנח ומסדר את מכנסי הג'ינס הלוחצים שלי שוב, לפני שאני נושם עמוק פעמיים. הזין שלי מתחיל להירגע ותחושת המחנק דועכת. תודה לאל. בין יתר הדברים שחזרו איתי הביתה זכיתי גם בקלסטרופוביה, ואפילו לא מהסוג שמפחד מחללים קטנים, אלא מהסוג האקראי שתוקף בזמנים הכי לא צפויים, נגיד באמצע קהל.
זין.
אני משליך את הסיגריה ומועך אותה בעקבי, שולף סיגריה נוספת ומדליק אותה. עוד הרגל רע שחזר איתי, בתוספת כמה קעקועים ונטייה להתעורר מכוסה זיעה קרה מסיוטים מטורללים.
"אתה יודע שהן יהרגו אותך, נכון?"
אני נבהל ומתמקד, ראשי מזדקף כדי למצוא את בעלת הקול הרך בחשכה.
אישה מתקרבת אליי ואני לא מאמין שלא ראיתי אותה קודם.
אלוהים ישמור.
אנחנו שני האנשים היחידים באמצע סמטה נטושה. איך פספסתי אותה? החושים שלי ממש נדפקו מאז שחזרתי לארצות הברית. היא פצצה גבוהה וגבעולית, מסוג הנשים שבולטות בקהל, קל וחומר ברחוב נטוש.
שיער בלונדיני גולש עד מרכז גבה, ועיניים רחבות מביטות בי. שפתיה המלאות מכווצות, כאילו היא מנסה להחליט אם בטוח להיות כאן. והתשובה היא לא, בייחוד לנשים שנראות כמוה.
"את לא יודעת שללכת לבד בסמטה חשוכה בשיקגו זה הרבה יותר מסוכן מסיגריה?" אני נועץ בה מבט שלֵו ויונק שוב מהסיגריה שלי.
היא מושכת בכתפיה באדישות. "כל אחד מאלה עדיף מלהימחץ למוות בפנים." היא מחווה לכיוון דלת המועדון הסגורה בתיעוב.
אני בוחן אותה שוב. היא לובשת בגדים מתאימים ליציאה... מכנסי עור צמודים בצבע ורוד, חולצת קולר צמודה בצבע שמנת וזוג נעלי עקב מנצנצות וגבוהות להחריד. מבט מעמיק יותר מלמד שהיא לא לובשת חזייה מתחת לחולצה הבהירה שלה. איכשהו נראה כאילו היא לא מתאימה לבגדים הזנותיים.
הבעיה שהבגדים הזנותיים בהחלט מתאימים לה. הם נצמדים לגופה בכל המקומות הנכונים. הזין שלי מתעורר שוב לחיים כשמבטי חולף על פני קימור המותניים ועל התחת ההדוק שלה.
"אם ככה, רוצה סיגריה?" אני מציע לה את החפיסה.
היא נראית מופתעת, מצחקקת ומנענעת את ראשה.
"לא, תודה. אני גם ככה כבר בסמטה לבד. אני חושבת שאני מסתכנת מספיק ללילה אחד."
אני מחייך בחזרה ותוחב את חפיסת הסיגריות בחזרה לכיס. "אבל את כבר לא לבד. אני כאן."
היא בוחנת אותי, ואני מבחין שהעיניים שלה כחולות.
"איכשהו," היא אומרת אחרי מחשבה, "אני בספק אם אני מוגנת יותר."
אני מחייך. "איכשהו, נראה לי שאת צודקת."
המצחיק הוא שהיא לא נראית מוטרדת. למעשה, היא מתקרבת אליי ונשענת על קיר הלבנים המטונף לידי. היא נראית מושלמת אפילו בתאורת הרחוב העמומה.
"את תתלכלכי," אני מציין.
היא מרימה אליי את מבטה בתמימות, עיניה הכחולות רחבות. "אני אוהבת להתלכלך לפעמים." היא מחייכת חיוך זדוני.
כל האוויר עוזב את גופי, כאילו חטפתי אגרוף. הצד הלוגי שבי לא מצליח לעכל חיוך מרומז כזה מדוגמנית מסלול כמוה. נראה שההורמונים שלי לקחו בשבי את שיקול דעתי.
אני זורק את הסיגריה על המדרכה ומועך אותה בעקב המגף שלי. לא ברור מה, לעזאזל, אני עושה, אבל לא ממש אכפת לי בשלב זה. אני חרמן והיא מהממת. אין סידור יותר מושלם מזה. האוויר בינינו מפצפץ ממתח מיני.
אני משפיל אליה את מבטי, ומרשה לעצמי לרכון לכיוונה. היא רכה, והריח שלה רך אפילו יותר.
"גבריאל."
"מדיסון." היא לא מסבה את מבטה ממני אפילו פעם אחת. אין ספק שהיא בקטע שלי, אלוהים יודע למה. אני שונה ממנה כל־כך.
"למה את כאן, מדיסון? את חריגה בנוף."
פתאום היא נראית מאוד מודעת לעצמה. "חברה שכנעה אותי לבוא. היא חשבה שאני זקוקה ללילה בעיר הגדולה. אבל הייתי מעדיפה להיות בבית. אני עייפה והעקבים האלה הורגים אותי."
אני מחייך. הנעליים שלה באמת נראות מכאיבות בטירוף. מעולם לא הבנתי למה נשים נועלות שיט כזה.
"אז את לא גרה כאן?"
היא מנענעת את ראשה וכשהיא עושה זאת נראה שהריח שלה אופף אותנו וחוסם את ריחות העיר החריפים. קרבתה משכרת ואני עוצר את עצמי מלהישאב פנימה עוד יותר.
"לא. אני גרה בעיירה קטנה ליד אגם, שעה נסיעה מכאן. אבל נראה שאלה שני עולמות שונים. אני לא ממש בחורה של העיר הגדולה. כבר לא, בכל אופן."
האמת שלא הייתי מנחש. היא נראית מתוקתקת ומושלמת כמו מישהי מהעיר הגדולה, ויש לה גישה מלאת ביטחון עצמי.
היא נוגעת בי קלות, כתפה הדקה מתחככת בכתפי. "למה אתה כאן? גם אתה לא נראה שייך. לא למועדון הזה בכל אופן."
אני זוקף גבה. "כן?"
ה'אנדרגראונד' הוא מועדון טרנדי בשיקגו. והיא צודקת. אני לא שייך לכאן. מקומי הוא בהאמר, בגבעות אפגניסטן. אבל זה גם לא המקום שלי. כבר לא. מדיסון מבחינה בהבעת פניי ומסמיקה.
"בלי להעליב. אבל אתה לא לובש סקיני ג'ינס או מרכיב משקפיים של היפסטר. אתה נראה יותר כמו הטיפוס שמשחק פוטבול או חובב טבע."
אני מחייך אליה. "לא נעלבתי. אני באמת חובב טבע."
יותר כמו חייל שאוחז בנשק, ליתר דיוק, אבל אני לא אומר את זה.
נראה שרווח למדיסון. "ככה חשבתי. אז מה אתה עושה במרכז העיר?"
"למה את חושבת שאני לא גר כאן? אי אפשר ליהנות מהטבע אבל לגור בעיר? או שאני לא מגניב מספיק בשביל זה?" אני מרים גבה שוב.
היא מסמיקה. "סליחה. פשוט הנחתי. איפה אתה גר?"
אני מחייך. "כאן. תקראי לי דג מחוץ למים."
היא מטלטלת את ראשה וחובטת בי, אבל אני תופס את מפרק כף ידה בקלות ומושך אותה אליי. זה צעד נועז, אבל אני מרגיש חצוף. היא לא מתנגדת, וזה משמח ומפתיע אותי בו־בזמן.
היא נצמדת אליי ומביטה לתוך עיניי. היא נראית לחוצה ומלאת ציפייה. בטוחה בעצמה, אך מהססת. הציצים שלה לחוצים לגופי, מקשים עליי לייצר מחשבה קוהרנטית, מקשים עליי לחשוב על ההבדלים בינינו או על המניעים שלה. רכותה היא הניגוד המושלם לקשיחות שלי. זה כל מה שאני מצליח לחשוב עליו.
"לשאלתך, אני כאן במועדון כי אחותי הקטנה חשבה שאני צריך לצאת. אם לצטט אותה, נהייתי מגעיל, ואני צריך להפסיק לתפוס תחת, ולמצוא זיון."
מדיסון צוחקת, צליל נמוך וצרוד. "ואתה באמת תופס תחת?"
היא נשמעת לחוצה. וסקרנית.
עיניי ננעצות בעיניה. "יותר ממה שאת מסוגלת לדמיין." אני מעביר את ידיי מהגב שלה אל ישבנה, חופן אותו, לוחץ עליו.
"ואני נהנה במיוחד לתפוס את שלך," אני חצוף שוב, אבל נראה שזה מוצא חן בעיניה.
היא מגרגרת ומתקרבת אליי יותר, אפה כמעט נוגע באפי. שפתיה מרחפות קרוב כל־כך לפניי שאני מרגיש אותן.
היא מחליקה את ידיה אל הישבן שלי ותופסת אותו בידיה. "התחת שלך סביר."
האוויר בינינו טעון, דרוך ומלא חשמל. עינינו ננעלות ואנחנו עוצרים, מחכים שהאחר יעשה צעד.
הציפייה הורגת אותי.
אני נושם עמוק.
וגם היא נושמת.
שפתיה מתחככות בשפתיי, ולפה שלה יש ריח של מנטה. לפני שאני מספיק לחשוב עוד מחשבה מייסרת, היא מכסה את פי בפיה.
סוף־סוף.
לשונה מחליקה לתוך פי ויש לה טעם של גן עדן, כמו כוס מים קרה בסוף יום חם במדבר. הלשונות שלנו מסתחררות זו סביב זו, ושפתיה בולעות את שפתיי. תוך שנייה אני קשה כמו אבן והיא שמה לב.
היא מחייכת אל שפתיי. "אני חושבת שזה מצא חן בעיניך."
"מה הסגיר אותי?" אני שואל בחיוך, נדחק קרוב יותר אליה.
מדיסון מחייכת בחזרה ומנשקת אותי שוב. הנשיקה השנייה מטריפה כמו הראשונה. היא נראית קצת נואשת, מעט פגיעה ומאוד סקסית.
היא מחליקה את ידיה על עמוד השדרה שלי וכורכת את זרועותיה סביב צווארי. בזמן הזה אני מעביר את כפות ידיי על צידי גופה, מרגיש את העור בגבה מתחת לאצבעותיי.
"זוכר שאמרתי לך שכואבות לי הרגליים? אני רוצה לחלוץ את הנעליים."
אני משפיל אליה את מבטי. "אז תחלצי אותן."
"בדירה שלך," היא מוסיפה.
אני שואף אוויר בחדות ואוחז במותניים שלה בחוזקה. "את לא צריכה לחזור על זה פעמיים."
והיא לא. אני אוחז בידה וכמעט גורר אותה לרחוב לתפוס מונית.
תוך פחות מדקה אנחנו כושלים לתוך המושב האחורי של המונית ונוסעים במהירות לכיוון הדירה שלי.
מדיסון מנשקת את צווארי, שיניה ננעצות בתנוך אוזני וידיה מלטפות את בית החזה שלי. "כמה רחוקה הדירה שלך?"
"לא מאוד," אני פולט. די גאה בעצמי שאני מצליח לדבר בשלב זה, מאחר שהידיים שלה מטיילות אל עבר הזין הפועם שלי. אני מקשית את אגני כך שאיברי מוחזק טוב יותר בידה.
היא מלקקת את צווארי.
"יש לך טעם טוב," היא לוחשת.
אני לא עומד בזה. הלוואי שהיא הייתה לובשת חצאית, אבל היא לא. במקום זה אני תוחב את ידי בין רגליה, מניע את אגודלי במעגלים על מכנסיה. היא מתנועעת מעליי, גונחת.
אני תוחב את ידי לחלק הקדמי של מכנסיה ומגלה שהתחתונים שלה ספוגים לחלוטין.
אני מחליק אצבע אחת פנימה.
ואחריה עוד אצבע.
ואז מושך את שתיהן החוצה ומכניס אותן לפי באיטיות.
עיניה מתרחבות, הנשימה שלה נפלטת באנחה קטנה ואצבעותיה לופתות אותי.
"את שיכורה?" אני לא יודע למה, אבל נראה לי נכון לשאול, לוודא שהיא לא שיכורה. בבקשה אל תהיי שיכורה, אני דוחק בה בלי מילים בזמן שאצבעותיה חגות סביב הפטמה שלי.
"לא."
תודה לאל. אני לא שואל שוב. במקום זה אני מרים אותה אל חיקי ומניע אותה קדימה ואחורה על גופי. החיכוך מספק ומתסכל בו־בזמן.
עיניה מתרחבות כשאני מתחכך בה מבעד לבגדים וידה נשלחת ללטף את הזין הפועם שלי.
"אתה עצום," היא מתנשמת, ופיה נפער בדאגה והערכה.
אני מחייך. "כשנגיע לדירה שלי, אזיין אותך עם הזין העצום הזה," אני לוחש לה באוזן. "וזה ימצא חן בעינייך."
שיניה שורטות את השפה שלי, אגנה נצמד אליי. "אתה די בטוח בעצמך, אה?"
אני מחייך אל צווארה ונוגס בו. "בטוח מאוד. האמת, בואי נעשה עסק. אם תוך שעה לא תצרחי את השם שלי, אקנה לך ארוחת בוקר."
היא מתרחקת ומביטה בעיניי. "נשמע שאני מרוויחה בכל מקרה."
"נכון," אני מצליח לומר לפני שלשוני חודרת שוב אל פיה.
בין נשיקות והתנשפויות מדיסון מצליחה לשאול בקול חלש כמו לחישה, "בחיים לא עשיתי דבר כזה. איך אני יודעת שאתה לא מטורף?"
"את לא," אני עונה, מושך את חולצתה למעלה ויונק את פטמתה החשופה, אצבעותיי פרושות על כלוב הצלעות העדין שלה. היא מקשיתה את גבה ונאנחת. "אבל לא אפגע בך." אני עוצר ומביט בה. "ואיכשהו יש לי הרגשה שאת צריכה את זה בדיוק כמוני. נכון?"
נשימתה של מדיסון נעתקת והיא מהנהנת. "כן."
אני לא עונה ולא שואל למה. אני רק כורך את זרועותיי סביב כתפיה ומנשק אותה שוב.
אני שואף את הריח הנשי שלה, יונק אותו, ולפתע חריקת בלמים מבהילה אותי. לפני שאני מספיק לזהות את מקור הצליל שערות עורפי סומרות. מתוך אינסטינקט, אני הודף את מדיסון לרצפת המונית ורוכן מעליה.
הפגיעה אלימה באופן מזעזע.
צליל מתכת חורקת נשמע כשהדלת לידי נמעכת פנימה והמונית שלנו נשלחת לסחרור ברחוב העירוני הצר ונעצרת על קיר של בניין סמוך. המכונית מתנדנדת קדימה ואחורה לרגע ומפסיקה.
אנחנו יושבים המומים, מנסים להבין מה קרה פה עכשיו. עשן ואדים מתחילים לעלות ממכסה המנוע, והנהג כושל ממושבו ופותח את הדלת שליד מדיסון.
"מהר, צאו החוצה," הוא אומר במבטא הודי כבד. "מהר."
אני דוחף את מדיסון החוצה לפניי ומרחיק אותה מהמכונית המעוכה. צליל לחישה בוקע מהמנוע, ואחריו קרקוש מוזר. המשמעות ברורה לי. לא קשה להבין כשריח הדלק החריף מעקצץ באפי.
"זוזי," אני נובח על מדיסון, והעקבים שלה נוקשים על האספלט כשאנחנו רצים לשפת הכביש. אנחנו מגיעים למדרכה ומסתובבים אחורה. נהג המונית שלנו מספיק לתפוס מחסה בדיוק כשהחלק הקדמי של המונית מתלקח ועולה בלהבות.
"אלוהים," מתנשמת מדיסון ומצטנפת בזרועותיי, מגינה על פניה מגלי החום, שמגיעים עד אלינו אפילו מהמרחק הזה.
אני צופה בלהבות הכתומות מלחֵכות את הלילה השחור, הרוח הלוהטת מלטפת את פניי וגופי מגיב אוטומטית לטריגר.
החרדה המוכרת מתעוררת ובטני מתכווצת כמו באחיזת מלחציים. גרוני נחסם ומונע ממני לנשום.
פאק.
"אני חייב לעוף מפה," אני ממלמל, בזמן שהחזה שלי מתכווץ וזיעה זולגת מרקותיי. אני מוחה אותה וממצמץ כשהמלח צורב את עיניי. מדיסון מביטה בי, עיניה מלאות דאגה.
"אתה בסדר?" אצבעותיה רועדות כשהן אוחזות בזרועי. "אנחנו לא יכולים ללכת. אני די בטוחה שהמשטרה תרצה לדבר איתנו."
היא מחווה לכיוון הקהל שנוצר, למקום שבו ניידות משטרה כבר החלו להתאסף. שוטרים במדים מסתובבים באזור, כמה מהם פונים לעברנו. החום מהאש ומהחרדה מציף אותי.
"אני חייב לעוף מפה," אני ממלמל שוב. אצבעותיה מכבידות עליי עכשיו, וכך גם כל שאר הדברים... החולצה שלי, החגורה, הנעליים. הכול מטביע אותי בכתמי צבע, ריחות וצלילים. אני לא עומד בזה. אני תכף מתפוצץ או קורס. אני משחרר את זרועי מאחיזתה ומתרחק.
הדבר האחרון שאני רואה, לפני שהכול הופך לשחור, הוא המבט ההמום על פניה של מדיסון על רקע הלהבות האדומות והכתומות מהשרפה במונית.
הדבר הרע תפס אותך.
