אני סופר. ככה אודי שרבני, מחבר הספר הזה שאתם אוחזים, החליט. אני לא יודע למה הוא כתב את הספר הזה. אני רק יודע שצריך לא לעשות פרובוקציה כי פרובוקציה זה אותו דבר כמו לפחד, רק הפוך. זאת גם התשובה שהוא החליט שאני, גיבור הספר, אענה לעיתונאי שבא לראיין אותי אחרי ההצלחה הספרותית העולמית שלי.
אני נשוי למתרגמת צרפתייה. האדם תלוי בתרגום שלו. לשם כך עליו למצוא מתרגם לחייו. ייתכן שלא נמצא ואז יישאר בודד, מעביר את חייו ללא האחד או האחת; העולם יחזיר אליו את מילותיו ללא פתק החלפה.
היא ואני, אני והיא; כל אחד והעבר שלו, כל אחד ושפת האם שלו. פעם היא אמרה לי שלסופרים יש שנאה עצמית ובגלל זה הם נמשכים לנשים משפות אחרות. אני יכול להודות שזה נשמע טוב. כבר שנים שאני מנסה לפרוץ עם הכתיבה שלי לקהל הרחב, והנה זה מצליח. אבל כל דבר בעולם הזה הוא תמורת דבר אחר; אנחנו לא מצליחים להיכנס להיריון, אנחנו לא יכולים לעבור לדירה החדשה שלנו כי התחיל סגר. אנחנו תקועים, כל הסודות שלנו מתרטבים; כרוניקה של אהבה מתרקמת בינינו, אבל בו בזמן גם מתפוררת.
במהלך הסגר אני כותב ספר, אבל למעשה אפילו אני לא באמת יודע מי כתב אותו: אודי שרבני או אני. נו, אתם יודעים, לפעמים הדברים בכלל לא בשליטתך. בעצם, אתם לא יודעים. ואף אחד לא יודע, ולא יכול. בטח שלא אני, אם הספר שאתה הגיבור שלו נפתח במסקנה הזאת: "כמה כוח יש למילים, וכמה, באותה מידה, הן כלום, קביים לפֶה צולע". אני רק יודע שכל קשר בין הדמויות הוא ספר מסוכן. זה כל מה שאני יודע.
שלכם,
גיבור הספר.
בתיאבון.