פרק 1


ווסט


קיץ


אמצע יולי בפריז היה הרגע שבו ראיתי אותה לראשונה במו עיניי – היה לוהט בטירוף, הודות לגל החום ששטף את רוב אירופה. כולם הזיעו על רחבת הריקודים הצפופה במועדון הלילה האקראי הזה, מלבד אחת.


קרולינה לנקסטר.


ידעתי מי היא. ברור שידעתי. שם המשפחה שלה מופיע כמעט על כל בניין בבית הספר הפרטי שאני לומד בו בארצות הברית, אף על פי שהיא אפילו לא לומדת שם. חוץ מזה המשפחה שלה חברה באותם מעגלים חברתיים של משפחתי, לא שהיא אי־פעם בסביבה. היא גרה מחוץ לארצות הברית כבר שנים.


נדמה היה שהיא לא קיימת. היא יותר מיתוס או רוח רפאים – מדברים עליה הרבה, אבל היא בלתי נראית.


היא רקדנית ראשית בלהקת המחול של לונדון, או חרא מהסוג הזה. היא הפכה לפרימה בלרינה בגיל צעיר במיוחד – או זה לפחות מה שהתקשורת טוענת. מה היא עושה בפריז, אני לא יודע. אבל היא סקסית בטירוף כשהיא מסתובבת לה שם על רחבת הריקודים, נעה לצלילי המוזיקה במכנסיים שחורים קצרצרים שמציגים את רגליה הארוכות, ובגופייה הקטנה ביותר שראיתי בחיי.


לבנה. גזורה. כמעט שקופה. פטמות קשות בולטות דרך הבד הדקיק. היא רוקדת ללא מאמץ. בלי מחשבה ובלי עכבות. זרועותיה הדקות מתנופפות מעל לראשה, שפתיה מתעקלות לחיוך חולמני, עיניה לא ממוקדות כאילו היא בטראנס. היא לא מאוד גבוהה, אבל הרגליים שלה אין־סופיות. היא מרתקת. כולם צופים בה.


היא אפילו לא שמה לב.


אני בוהה בה כל כך הרבה זמן ומוצא את עצמי מלקק את שפתיי כאילו אני פאקינג מורעב. אליה. כאילו אני לא יכול להסיט ממנה את העיניים. העור שלי מתחשמל רק מלהתבונן בה. בלי לחשוב, אני עושה צעד קדימה. ואז עוד אחד. עד שאני על רחבת הריקודים, מוקף בגופים מתפתלים. אני לא מזיז שריר, ובכל זאת אני מזיע מאוד בזמן שהיא לגמרי מתעלמת ממני כשאני עומד ממש לידה.


אבל היא רואה אותי. אני יכול לראות מהאופן שבו המבט שלה מרפרף לכיווני, מהיר כמו ברק, הבזק של עניין לפני שהיא מפנה את גבה אליי. מעמידה פנים שאני לא שם.


אף אחד לא מעמיד פנים שאני לא קיים. רוב האנשים – בעיקר בנות – לא יכולים להתעלם ממני. אני נשמע כמו אידיוט, אבל אני רק מציין עובדות. כל אחד מכיר את המשפחה שלי. את שם המשפחה שלי.


השיר מסתיים, הדי־ג'יי מכריז על השיר הבא בצרפתית, ואני מנצל את ההזדמנות.


"היי."


היא מסתובבת לשמע הקול שלי, ואני ממצמץ לעברה, מהופנט מפניה המהממות, מהסימטריה המושלמת של התווים שלה – עיניים כחולות, אף אלגנטי, שפתיים ורודות משורבבות. ההבעה שלה מתחלפת בשעמום ברגע, והיא אומרת משהו בצרפתית כשמבטה סורק אותי מכף רגל ועד ראש.


אני מטה את ראשי ומזעיף את פניי. "מה אמרת?"


היא צוחקת, ואני לא יכול שלא לחייך, אף שאני בטוח שהיא צוחקת עליי.


היא חוזרת על המשפט, עיניה הכחולות מתרחבות. "Fous le camp de moi."


תתרחק ממני.


היא משחקת את הפריזאית המגניבה בפני האמריקאי המטומטם, שבמקרה דובר צרפתית, ואני לגמרי מת על המשחק הזה.


"את מתגרה בי."


"Non," היא מנידה בראשה, עיניה פעורות לרווחה בתמימות, אבל אני קולט את הזיוף שלה. אף שערה בלונדינית לא זזה ממקומה. השיער שלה אסוף לתוך הקוקו הכי הדוק שראיתי אי־פעם, ואני לא חושב שיש טיפה של איפור על הפנים שלה.


היא פאקינג מהממת.


אני נועץ בה מבט נוקב. היא מחזירה לי מבט. נוקב באותה מידה.


"אני יודע שאת יודעת לדבר אנגלית," אני אומר לה לבסוף.


המוזיקה סוף־סוף מתחילה שוב, שיר ג'ז איטי, ורוב רחבת הריקודים מתפנה. הזוגות הנותרים נצמדים ונעים סביבנו כשהם רוקדים, אבל אף אחד משנינו לא זז.


עד שלבסוף היא מתקרבת צעד אחד, הריח הרענן שלה עוטף אותי ועושה לי פאקינג סחרחורת. הבחורה הזאת מפיצה איזו אנרגיה שמהפנטת אותי.


"מי אתה?" קולה צרוד עם מבטא צרפתי מזויף.


"זה לא משנה." עכשיו תורי להתקרב, להרכין את ראשי ולהצמיד את הפה אל האוזן שלה. אני נושם בחדות, שואף את הריח המענג שלה, והוא מכה בי כמו סם שמחליק לתוך הוורידים שלי. "אני יודע בדיוק מי את," אני מהסס לרגע. "קרולינה."


היא מתרחקת ממני, סלידה כתובה על פניה. "פפראצי, אה? טוב, קדימה."


"מה –"


קרולינה פורשת את זרועותיה, הגופייה שלה מתרוממת ונעצרת מתחת לשדיה הקטנים. "תצלם את התמונות שלך. תמכור אותם לצהובונים, ואז כולם יוכלו לרכל עליי שאני רוקדת במועדון לילה בפריז כשהציצים שלי בחוץ."


מוצא חן בעיניי שהיא אמרה 'ציצים' בקול הקטן והמתנשא שלה. היא נשמעת כמו נסיכה.


נסיכה קטנה ומפונקת שמקבלת את כל מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה.


"אני לא צלם פפראצי."


היא מזעיפה את מצחה, זרועותיה הדקות נופלות לצידיה. "אז מי אתה?"


"למדתי בבית הספר שלך." עכשיו היא נראית מבולבלת עוד יותר. "תיכון לנקסטר."


"פאק," היא מגלגלת את עיניה.


ממש לפני שהיא מסתובבת והולכת.


בלי להסס אני רודף אחריה, עושה את דרכי בין ההמון, קורא בשמה, אבל היא מתעלמת ממני. היא מהירה כמו שד, חומקת בתוך קהל האנשים שממלא את מועדון הלילה, ובשלב מסוים אני לא רואה יותר את ראשה הבלונדיני.


היא מופיעה שוב שניות לאחר מכן, בדיוק מול הכניסה, ומפלסת את דרכה אל מחוץ למועדון.


אני מאיץ, ממהר אחריה, מסתער החוצה דרך הדלת ומוצא אותה עומדת על המדרכה שפונה לרחוב. גבר עומד לידה, רזה וגבוה להחריד, והוא מוציא מצית מכיסו, ואז אני קולט שהיא מחזיקה סיגריה. היא תוחבת אותה בין שפתיה העבות ורוכנת לעבר הבחור כשהוא מקרב אליה את המצית, קצה הסיגריה שלה זוהר באדום לפני שהיא נושפת עשן.


עישון זה לא סקסי. אפילו לא טיפה. זה פאקינג הורג, וזה מסריח.


אבל לראות את קרולינה לנקסטר מעשנת מעמיד לי את הזין.


היא קולטת אותי, מבט של זלזול טהור על פניה, והיא מוציאה את הסיגריה מבין שפתיה וממלמלת משהו לעבר החבר הרזה שלה.


הוא צוחק. סביר להניח שעליי.


"עקבת אחריי." מבטה מופנה אליי, הטון שלה מאשים.


אני מתקרב אליהם לאט, רוצה להתקרב אליה כדי לשאוף שוב את הריח שלה. רך ורטוב כמו האוקיינוס. מלוח ו... פראי.


גם כמו האוקיינוס.


"ברחת לפני שהספקתי להסביר," אני אומר לה ומכניס את ידיי לכיסים שלי, מנסה להיראות אדיש, כאילו אין לה השפעה עליי.


"להסביר מה? לא אכפת לי מה יש לך להגיד."


לעזאזל, הכלבה הזאת רעה.


אני די אוהב את זה.


"אפילו לא שאלת איך קוראים לי." אני עוצר רק לרגע לפני שאני מתכוון להגיד לה מי אני, אבל היא קוטעת אותי.


"כמו שאמרתי, לא אכפת לי." היא שואפת מהסיגריה ונושפת את העשן ישירות אליי. אני מעווה את פניי והיא מחייכת, מרוצה מעצמה.


"אני רוצה לדעת," החבר שלה אומר. אני מפנה את תשומת ליבי אליו, וזה פאקינג קשה מאוד, כי כל מה שאני רוצה לעשות זה לבהות בקרולינה כל הלילה. "איך קוראים לך?"


"ווסט."


"ווסט, מערב? זה כיוון, לא שם," קרולינה ממלמלת ומאפרת על המדרכה.


"איזה מין שם זה?" הבחור מקמט את מצחו.


אני פותח את פי ומתכונן להסביר כשקרולינה קוטעת אותי שוב.


"כנראה שם משפחה מדורות קודמים. יכול להיות קיצור של משהו. ככל הנראה שם משפחה ישן שהיה שייך לאימא שלו או לסבתא שלו," היא מקמרת גבה.


"עלית עליי," אני מטה את ראשי לעברה.


החבר שלה צוחק. היא אפילו לא מעלה חיוך.


"טוב, נעים להכיר אותך, ווסט. אני גידאון," הוא צועד קדימה ומושיט את ידו, ואני לוחץ אותה ומחייך אליו.


לפחות הוא ידידותי, אבל הוא לא זה שאני מתעניין בו.


"אני משועממת," היא מייללת ופונה אל גידאון. "בוא נלך למקום אחר."


"יותר כאילו את גסת רוח," אני אומר לה, חיוך קטן עדיין פרוש על פניי.


היא מעיפה מבט מעבר לכתפה, עיניה מתכווצות כשהיא בוחנת אותי, הסיגריה עדיין תלויה בין שפתיה. היא מוציאה אותה לפני שהיא אומרת, "טוב, מי שמדבר, אתה מותח ביקורת על ההתנהגות שלי."


אני מושך בכתפיי. "מישהו חייב."


"אני מחבב אותו," גידאון מהנהן.


"תודה."


"אני לא," קרולינה אומרת ומסתובבת אליי. היא יפה עד כאב. אני מנסה כמיטב יכולתי לא להגיב כשהמבט שלה משוטט מעליי, סורק כל פרט ופרט. עורי מעקצץ כאילו היא נגעה בי בכל הגוף. "הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לבלות את הערב עם אמריקאי."


"את אמריקאית," אני מציין.


"אני לא גרה שם כמעט שש שנים." החיוך שלה רגוע לפני שהיא לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה שלה. "אם אני רוצה להזדיין עם בחור אמריקאי נחמד ועשיר, אני יכולה לחזור הביתה ולמצוא רשימה ארוכה של כאלה."


אני קצת מופתע מכך שהיא אומרת את המילה 'להזדיין' בפשטות כזאת. היא עדינה כל כך ואלגנטית, לא מסוג הבחורות שהייתי מצפה מהן להפיל פצצות כאלה בדרך אגב. "לא אמרתי שאני מעוניין לזיין אותך."


"אבל אתה רוצה," היא נוחרת בלעג. "אני יכולה לראות עליך."


לעזאזל, היא לא טועה.


"בוא נמצא מועדון אחר," היא פונה לחבר שלה כדי להבהיר שההצעה היא רק בשבילו. "אני רוצה לעוף מכאן."


"אוקיי." גידאון מביט מעבר לה, מבטו ננעל בשלי, וחיוך שובב מרוח על פניו. "ווסט, אתה צריך לבוא איתנו."


"לא –" קרולינה מתחילה להגיד.


"אני אשמח," הפעם תורי לקטוע אותה, והיא לא אוהבת את זה.


בכלל.


היא לוקחת בכעס עוד שאיפה מהסיגריה ונושפת את העשן בשרבוב סקסי של שפתיה. אני מתבונן בה בלי בושה, גומע כל חלק בה שנגלה לעין, בזמן שהיא ממשיכה להתעלם ממני ומפטפטת עם גידאון בצרפתית שוטפת.


הצליל המתנגן של קולה מכניס אותי לטראנס כשהיא מתלוננת על כך שאני מתלווה אל הבילוי שלהם, ומבטי גולש אל שדיה. הפטמות הקטנטנות שעדיין קשות מתחככות בבד הגופייה שלה. השדיים שלה קטנים, אבל מספיקים כדי שאוכל לחפון אותם ולמשוך את הפטמה הקטנה והיפה הזאת לתוך הפה שלי...


"אמריקאי טיפש."


אני מרים את המבט למשמע קולה ומתעלם מהעלבון.


"קדימה, בואי נלך מכאן," גידאון אומר לה ומנופף בידו, מבטו עובר אליי שוב. "אתה בא איתנו?"


אני משתהה וחושב על החברים שלי שעדיין בפנים. בפעם האחרונה שראיתי אותם, ברנט היה עדיין בבר והתחיל עם הברמנית. טי־ג'יי והאחרים רקדו או התחככו בבחורות.


לא יעניין אותם לאן הלכתי. אולי הם אפילו לא ישימו לב שנעלמתי.


לעזאזל עם זה. אשלח להם הודעה אחר כך.


גידאון עוצר מונית – למה לא לקחת אובר? – ולפני שאני קולט מה קורה, אני דחוס במושב האחורי של מכונית זעירה, כשקרולינה יושבת בינינו. היא נלחצת קרוב כל כך אליי עד שאני יכול להרגיש כל סנטימטר ממנה.


חשמל ניצת ברגע שהעור שלי נוגע בשלה, והיא בוחנת אותי, הסיגריה נעלמה מזמן, סוכריית מנטה החליפה אותה בפיה. בין שפתיה. על הלשון שלה.


"אתה לבוש כמו כל נער אמריקאי מתבגר שמגיע לאירופה בקיץ," היא מטיחה בי. "מנסה להשתלב כשבעצם כל מה שאתה עושה זה להתבלט."


אני מציץ למטה על מכנסי החאקי הקצרים שלי ועל חולצת הכפתורים הלבנה שלי. היא לא תחובה במכנסיים, השרוולים מופשלים, ואני קולט שכל החברים שלי לובשים תלבושת דומה. חלקם אפילו חובשים כובע הפוך.


"חולצה של בננה ריפבליק. מכנסיים קצרים של ראלף לורן," היא ממשיכה ומבטה נודד מטה אל רגליי. אל המפשעה שלי.


"נעלי מוקסין," קולה משועשע כשמבטה פוגש בשלי שוב. "אני לא יכולה להבדיל ביניכם."


"את נשמעת כמו אירופאית סנובית."


היא מושכת כתף אחת חשופה וחלקה ומתחככת בזרועי. ניצוצות מתעופפים בגלל החיכוך. "אני באמת כזאת."


"את אמריקאית."


"כמו שאתה אוהב להזכיר לי. אבל כמו שאמרתי, אני לא גרה שם יותר. אני לא אוהבת את אמריקה," היא מטה את ראשה לכיווני ואני שואף בחשאיות ככל שאני יכול, מכניס לריאותיי עוד מנה מהריח המשכר שלה. "ואני בדרך כלל לא אוהבת בחורים כמוך."


"אז למה אני יושב איתך במונית?"


קרולינה זוקפת אצבע לכיוונו של גידאון. "זה באשמתו."


אני רוכן כדי שאוכל ליצור איתו קשר עין. "הי גבר, אני חייב לך טובה."


"ואני מתכוון לגבות אותה," הוא אומר בצחוק אבל משתתק כשהיא נועצת בו מבט מעבר לכתפה. "מה הבעיה שלך הלילה?" הוא שואל אותה.


היא לא אומרת כלום, רק מסתובבת כך שהיא שוב פונה קדימה, ואני בוהה ללא בושה בפרופיל שלה. פיה משורבב תמידית והיא מהדקת את הלסת שלה, שפתיה פשוקות, מבטה נודד אל שלי כדי לגלות שאני כבר מתבונן בה.


המונית ממהרת במורד הכביש, לוקחת אותנו למועדון לילה אחר, ואנחנו ממשיכים לבהות זה בזה. גידאון מקליד משהו בטלפון שלו, המסך מאיר את פניו החדות בזוהר כסוף, האור הנוסף שמאיר את הרכב מגיע מבחוץ.


"אתה גס רוח," היא לוחשת, קולה כמעט לא נשמע.


"את פאקינג יפה," אני לוחש בחזרה ומפתיע את עצמי. אני לא אומר לבנות שהן יפות, בטח לא לכאלה שברור שהן יודעות את זה. אני לא צריך להאכיל את האגו שלהן. אני מעדיף שהן יאכילו את שלי.


דוחה אבל נכון.


עיניה מתרחבות מעט, אבל זו התגובה החיצונית היחידה שלה. המסכה חוזרת למקומה באותה מהירות, מבטה מצטמצם, שיניה שוקעות בשפתה התחתונה, כאילו היא שוקלת לטרוף אותי. "אתה פלרטטן."


"גם את."


היא צוחקת. "אם אתה מחשיב את ההתנהגות המרושעת שלי אליך כפלרטוט... אז יש לך בעיות."


"כן," אני רוכן קרוב יותר אליה, פולש למרחב שלה. "בהחלט יש לי."


המבט שלי ננעץ בפיה, בוחן אותה כשהיא משחקת עם סוכריית המנטה, מניעה אותה בתנועות מעגליות, מתגרה בה בלשונה הוורודה. אני מחניק את הגניחה שמאיימת לברוח, ונע באי־נוחות. אני מייחל שיכולתי להתרחק ממנה, אבל בו־זמנית גם מת למשוך אותה לזרועותיי.


"אתה רוצה סוכריית מנטה?" היא שואלת אחרי שאני בוהה בה – אחרי שאנחנו בוהים זה בזה – במשך מה שנדמה כמיליון דקות יותר מדי.


"כן," הקול שלי צרוד, כאילו הרגע התעוררתי, ואני נשבע שראיתי משהו מבזיק בעיניה.


"ווסט," היא מנידה בראשה, שפתיה מתעקלות לחיוך קטן, "איזה שם מטופש."


"את צריכה לשמוע את השם האמיתי שלי." הוא לא באמת כזה מוזר. אני סתם מעמיד פנים.


"אני לא רוצה לדעת," היא לוחשת. היד שלה מונחת על החזה שלי, היא דוחפת אותי בעדינות לפני שאני מספיק לענות לה.


אני מזעיף את מצחי ובוחן אותה בבלבול. ההתנהגות שלה היא כמו רכבת הרים, ופאק, זה עינוי.


"בוא הנה," היא שולחת אליי יד, זרועה הארוכה והאלגנטית מחליקה במעלה החזה שלי כשהיא תוחבת את ידה סביב עורפי ומושכת אותי קרוב אליה, השפתיים שלה מרפרפות על שלי כשהיא אומרת, "קח את הסוכרייה שלי."


היד שלה מושכת אותי ברכות, רמז לעידוד, ואני מרכין את ראשי, הפה שלי מרחף מעל שלה. אנחנו חולקים את אותו אוויר, פאקינג את אותה נשימה. אני שואף את טעם המנטה שלה, המצח שלי נצמד למצחה. עורי מעקצץ כשאני שומע את נשימתה החטופה ואני מרים את הסנטר שלי.


משנה את הזווית עד שאני ממוקם כמו שצריך.


עד שהפה שלי נוחת על שלה.


שפתיה החמות והרכות נפשקות מתחת לשלי, איכשהו דוחפות את הסוכרייה לכיווני, ואני מוצץ קלות את לשונה עד שהסוכרייה מחליקה לתוך פי. כל שערה בגופי סומרת כשאני מרפה את שפתיי, משחרר את האחיזה שלי בלשון שלה. היא מלקקת את השפה העליונה שלי כמו חתולה, בדיוק במרכז. המגע החטוף של לשונה הרטובה, הדקירה החדה של שיניה על שפתי התחתונה גורמים לי להתנשף.


אני מתרחק ממנה באיטיות, הסוכרייה מונחת על לשוני, כל הפה שלי מעקצץ, אבל לא בגלל הטעם המרענן.


לא, היא אחראית לתחושה הזאת. אני נשבע שאני רועד, ואני מבחין גם ברעד של גופה. היא מתבוננת בי בעיניים כחולות רחבות, החזה שלה עולה ויורד במהירות.


אני מחייך אליה, מראה לה את הסוכרייה בין השיניים שלי, והיא צוחקת.


"בסדר," היא אומרת, מתנשאת כמו מלכה. "אתה יכול לרקוד איתי."


"מה, כאילו זה כבוד?"


"כבוד גדול," גידאון רוכן ומתערב בשיחה שלנו. "בדרך כלל היא רוקדת לבד במועדונים."


"זה נכון," היא מהנהנת לאישור.


האוויר במונית טעון, וכשאנחנו יוצאים ממנה, אני לא מהסס להושיט אליה יד ולשלב את אצבעותיי באצבעותיה. היא לא מתנגדת, ושנינו צועדים מאחורי גידאון. הוא לא אומר מילה עד שאנחנו מול המאבטח, וגידאון מצביע על קרולינה ואומר לו את שם המשפחה שלה.


ככל הנראה, אם שם המשפחה שלך לנקסטר, זה יכול לפתוח הרבה דלתות. אני לא טורח להזכיר את שם המשפחה שלי. גם הוא פותח הרבה דלתות, בייחוד בצרפת.


אבל היא לא יודעת את זה.


כעבור כמה דקות אנחנו בתוך המועדון הענק, גידאון מביא לנו משקאות מהבר בזמן שקרולינה מובילה אותי לרחבת הריקודים. המקום הזה איכשהו אפילו צפוף יותר מהמועדון שעזבנו. האוויר חם יותר. כבד יותר. המוזיקה חזקה יותר, הבס מכה בגוף שלי, חודר לעצמותיי. כשהיא מסתובבת אליי, היא מתחילה לרקוד לפי הקצב, האגן שלה מתנועע, זרועותיה מונפות מעל לראשה, בזמן שאני עומד שם כמו אידיוט ומסתכל עליה כאילו אני מהופנט.


"אתה לא רוקד?" היא צועקת לעברי.


אני מניד בראשי, לא מסוגל לדבר. יותר מדי מרותק לאופן שבו היא מניעה את הגוף שלה. הבגדים שהיא לובשת לא מכסים הרבה, והדמיון שלי מתפרע, רואה אותה עירומה.


מפשקת את רגליה בשבילי על המיטה שלי.


החיוך שלה מרושע. כאילו היא יודעת מה היא עושה לי. מה אני חושב. "חבל. אולי יש לך קצב?"


"אין לי."


היא מניחה את ידיה על החזה שלי וגוררת אותן למטה. לאט. אצבעותיה מרחפות על הבטן שלי, גורמות לשריריי להתכווץ מתחת למגע שלה. "אני בטוחה שאתה יודע למצוא את הקצב במקומות החשובים."


הזין שלי עומד לשמע המילים שלה, להצעה שבהן.


"אתה מאוד בכושר," היא מציינת, מבטה מלא שעשוע.


"אני ספורטאי."


היא מגלגלת את עיניה. "אלא מה. לַקְרוֹס?"


אני נוהם בזלזול. "מסלול."


הגבות שלה מתרוממות. "אתה זורק דברים? קופץ על דברים?"


"אני רץ." אני נכנע לצורך שלי, מניח את ידיי על מותניה ומקרב אותה אליי. "אני מהיר."


הידיים שלה עדיין על הבטן שלי, לוחצות. צורבות. "זאת תכונה טובה או רעה?"


"תלוי איך את מסתכלת על זה."


מישהו נתקל בקרולינה מאחור וגורם לה כמעט ליפול עליי, ואני אוחז בה בחוזקה, ידיי על מותניה מושכות אותה קרוב יותר.


"אני לא אוהבת בנים מהירים." היא מתרוממת על קצות האצבעות כשהמוזיקה מתגברת, ומצמידה את פיה אל האוזן שלי כדי שאוכל לשמוע אותה. "בדרך כלל אני אוהבת שדברים מתנהלים לאט ובטוח."


אני מעביר את יד ימין על ישבנה, והיא מתרחקת ממני צעד אחד ומנידה בראשה. הידיים שלי עוזבות אותה. "מהר מדי, אמריקאי."


אני בוהה בה כשהיא נוברת בכיס הקטן של מכנסיה הקצרצרים ומוציאה סיגריה מקומטת. "יש לך אש?"


"לא."


בלי מילה היא נוטשת אותי שוב על רחבת הריקודים. אני נוהם בתסכול והולך אחריה, עוקב אחרי ראשה הבלונדיני כדי לא לאבד אותה. עד ששנינו מגיעים לבר העמוס. היא עומדת ליד בחור כהה שיער עם שפם דק שלבוש כולו שחור, חיוך שטני נמרח על פניו כשהוא מציע לה אש. היא רוכנת אליו, הלהבה מציתה את קצה הסיגריה שלה, והיא צוחקת ומתרחקת, ואז מנידה בראשה כשהוא אומר לה משהו.


הקנאה מכלה אותי ואני צועד למקום שבו היא עומדת, אוחז בזרועה ומסובב אותה אליי.


"מה הוא אמר לך?"


החיוך שלה קטן, עיניה נוצצות כשהיא צועקת, "הוא רוצה לקחת אותי לאיפשהו ולזיין אותי."


זעם לוהט מציף את הוורידים שלי. "מה אמרת לו?"


"אמרתי שבאתי עם מישהו," היא טופחת על החזה שלי, כאילו אני חיית מחמד. "תירגע, אני לא מתכוונת להזדיין איתו."


הזעם עדיין שם אבל לא חזק כל כך. "טוב לדעת."


"אני לא אוהבת שאנשים נוגעים בי. גברים." היא בוחנת אותי לרגע, עיניה הכחולות מצטמצמות, שפתה העליונה רועדת מעט. "אומרים שאני קרה."


"מי אומר?"


"הבנים שרוצים לגעת בי."


"נתת לי לגעת בך." כשהיא לא אומרת כלום, אני ממשיך, "בתוך המונית. כשנתת לי את הסוכרייה."


שפתיה מתעקלות לחיוך קטן. "זה היה שונה."


"איך?"


היא מושכת בכתפיה. "אני לא יודעת. יש בך משהו נגיש. כמו דובון שאפשר לחבק."


אני לא יכול שלא לצחוק. "אף אחד בחיים לא תיאר אותי ככה."


"ילד אמריקאי מפחיד ומהורהר? אני בטוחה ששלטת בבית הספר, אני צודקת? אני מכירה את הטיפוס. אתה כנראה בדיוק כמו אח שלי," היא מנידה בראשה, כאילו אחיה הגדול הוא אכזבה מוחלטת.


אחיה הוא פאקינג אגדה. וויט לנקסטר הוא בן זונה בלתי נסבל, ששלט בתיכון לנקסטר ביד רמה בזמן שהוא למד שם. בתור היורש של האימפריה הוותיקה של לנקסטר, וויט עשיר מעבר לכל דמיון ולא שם זין על אף אחד אחר מלבד אשתו והילד שלו.


אני שואף להיות חסר רחמים כמו וויט, ולמזלי, אף אחד מבני משפחת לנקסטר לא למד איתי מאז שהייתי תלמיד השנה השנייה, כשקרוּ לנקסטר סיים. הם תמיד אלה ששולטים, אלה שכולם הולכים אחריהם בנאמנות עיוורת. ועכשיו אני מתכוון לזכות בסוג כזה של נאמנות בשנה האחרונה שלי.


"שמעתי שאחיך בן זונה גדול."


היא צוחקת, והקול כמעט גורם לי לרדת על ברכיי. "נכון. הוא נורא." היא מהססת לרגע. "יש לי הרגשה שגם אתה נורא."


אני מתקרב אליה ומרכין את ראשי כך שהפה שלי שוב ליד האוזן שלה. "אני לא בטוח שאת רוצה לדעת."


קרולינה אפילו לא מהססת.


"הייתי מאוד רוצה לדעת." היא מניחה את הסיגריה שלה במאפרה שעל הבר לפני שהיא עושה צעד לעברי. היד שלה מתגנבת מתחת לחולצה שלי במהירות כזאת שמאלצת אותי לשאוף אוויר בחדות כשהאצבעות הקרירות שלה נוחתות על הבטן שלי. "רוצה להיות הסוד שלי?"


לפני שאני מספיק לענות, היא מגלגלת את אצבעותיה סביב חגורת מכנסי החאקי שלי ומושכת אותי אליה. אני מתקרב אליה ברצון, והיד שלה מרפה ממני כשהיא מסתובבת וצועדת לעבר הצד הרחוק ביותר של המועדון. אני הולך אחריה, הלב שלי דוהר, עורי עדיין מעקצץ במקום שבו היא נגעה בי. מפרקי אצבעותיה רפרפו על שרירי הבטן שלי כשהיא תחבה את ידה דרך המכנסיים שלי והותירה אותי עם זקפה פועמת.


גם המילים שלה לא עזרו.


רוצה להיות הסוד שלי?


פאק כן, אני רוצה.


אבל אני לא סוד של אף אחת. נכון יותר לומר שהן תמיד הסוד שלי.


לא הבחורה הזאת. הבחורה הזאת גורמת לי לרדוף אחריה. ברצון.


היא לא מפסיקה לזוז עד שאנחנו מגיעים למסדרון חשוך, המוזיקה היא בקושי הדהוד עמום. פרץ של מיזוג אוויר קפוא מכה בעורי המיוזע ומקל עליי מיידית, וכשהיא מסתובבת אליי, מבטי יורד אוטומטית אל החזה שלה.


"אתה יודע לנשק, אמריקאי?"


"אני יודע לעשות הרבה דברים," אני אומר לה. הייתי עם הרבה בנות, אבל שום דבר לא היה רציני מדי. עשיתי סקס. אני יכול לגרום לבחורה לגמור בקלות עם האצבעות שלי.


עם קרולינה לנקסטר אני יכול לדמיין שנהיה די יצירתיים.


"אז תראה לי מה אתה יודע לעשות," היא נצמדת לקיר, זרועותיה פשוקות מעט, כפות ידיה שטוחות, רגליה שלובות.


אני מתקרב אליה באיטיות, נזכר במה שהיא אמרה, שהיא לא רוצה להתקדם מהר מדי, שהיא לא אוהבת שנוגעים בה.


ככל שאני משתהה, החזה שלה עולה ויורד מהר יותר. מפתה אותי. אני משתוקק לגעת בה, אבל מה אם היא פשוט תדחוף אותי?


אני לוקח את הסיכון ומניח בעדינות את ידי על מותנה, העצם החדה שלה מבהילה אותי. היא רזה, וכמו שזה נראה, אין בה טיפת שומן, רק שרירים.


כנראה היא מתאמנת יותר ממני.


היא נאנחת בחוסר סבלנות וגורמת לי לחייך, וכשמבטי פוגש בשלה, אני מוצא אותה בוהה בי, הבעת פניה רצחנית. כאילו היא רוצה להצמיד סכין לצוואר שלי ולראות אותי מדמם לאט.


אני רוכן לעברה, עוצר רק כשהפה שלי מרחף ישירות מעל פיה, לשוני מגיחה ומלקקת אותו במהירות. היא מתקרבת אליי ומפשקת את שפתיה, כאילו מבקשת ממני עוד, ואני מטה את ראשי ומחייך לפני שאני מתרחק ממנה.


"אתה מרושע," היא לוחשת.


"גם את," אני מזכיר לה ומגייס כל גרם של ריסון עצמי כדי לא לזוז. אני לוחץ על המותן שלה, המגע שלי עדין. "אם אהיה מהיר מדי, את תברחי?"


היא מהנהנת וזוקפת את הסנטר, עפעפיה עצומים למחצה, מבטה ממוקד בפה שלי. "כן."


"ואם אני אהיה איטי?" אני מחליק את ידי כלפי מעלה לאורך המותן שלה, על צלעותיה. "גם אז תברחי?"


"אני תמיד בורחת," היא מודה ונשמעת חסרת נשימה.


אני ממקד את מבטי בחזה שלה, רואה אותו עולה ויורד במהירות. אצבעותיי משחקות בשולי הגופייה הגזורה שלה, אני מחליק רק את קצות האצבעות שלי מתחת לבד הדק ומרפרף על החלק התחתון של שדיה. היא שואפת אוויר בחדות, ואני מרים את מבטי אל מבטה. "מהיר מדי?"


קרולינה מנידה בראשה. "מה אתה עושה?"


"אני רוצה לראות אותך." אצבעותיי מטיילות למעלה, לעבר העיקול העדין של החזה שלה, האגודל שלי מתגרה בפטמה הקשה. "להרגיש אותך."


היא מעיפה מבט סביבה, כאילו היא מפחדת שיתפסו אותנו. "מישהו יכול לראות אותנו כאן."


"מה אכפת לך." בשתי אצבעות בלבד אני מושך את הבד למעלה, חושף אותה למבטי הרעב. הפטמות שלה ורודות וזעירות, והפה שלי מתמלא רוק.


"פאק, את מהממת."


"תפסיק," היא מרחיקה את ידי, ואני נסוג לאחור, הבד נופל בחזרה למקומו ומכסה אותה. היא רועדת. "אתה סוטה."


אני לא יכול שלא לגחך. "אני חושב שאת אוהבת את זה."


"אתה תמיד כל כך חסר סבלנות?"


"לא," אני אומר בכנות, נותן למילה לשקוע לפני שאני אומר, "בואי נסתלק מכאן."


הזעף שלה עמוק כל כך, קמט קטן נוצר בין גבותיה. "למה אתה מתכוון, בואי נסתלק מכאן?"


"אני מתכוון שאני רוצה לעזוב את המקום הזה," אני מתקרב אליה שוב ומניח את ידיי על מותניה, אצבעותיי בוערות על עורה החלק והקריר. "קחי אותי למקום שאת חושבת שהוא מיוחד, בחורה פריזאית מזויפת."


קרולינה מטה את ראשה לאחור ובוחנת אותי. "אתה מאוד אמיץ, אתה יודע."


"אני יכול להגיד את אותו דבר עלייך," אני תוחב את האגודל שלי מתחת לשולי הגופייה שלה שוב בהתרסה.


אני דוחף את הגבולות שלה, אבל היא עדיין לא בורחת, ואני רואה בזה סימן טוב.


עיניה מתכהות כמו צבע מי הים באיטליה – בסרדיניה הים הוא בצבע הכחול העמוק והכהה ביותר שראיתי אי־פעם, וזה אותו גוון בדיוק כמו עיניה של קרולינה לנקסטר, בחיי. "אתה גם מתגרה."


"שוב, גם את."


המוזיקה נעצרת, מתחלפת במנגינה איטית יותר, והיא מתרחקת מהקיר, חומקת ממני ומעיפה מבט מעבר לכתפה כשהיא ממשיכה ללכת.


"בוא," היא קוראת, ובלי היסוס אני מתחיל לצעוד אחריה.


אני די בטוח שהייתי עוקב אחריה לכל מקום.