פרולוג
ניו-יורק, לפני שישה חודשים...
אוורט דרייק היה במצב הרוח הגרוע ביותר שבו גבר שכמוהו עשוי להיות. הוא היה משועמם. וכשהוא משועמם, הוא עלול לעשות שטויות רק כדי להישאר ער.
אתה בר מזל, אתה תיהנה מזה, היה הפזמון הקבוע שהוא שמע מהאנשים המעטים שידעו על פרישתו. אני כל כך שמחה שהחלטת לצאת מכל זה, אמרה לו אימו בתום הקריירה שלו כאחראי על סוכנים סמויים ומודיעים מטעם ממשלת ארצות הברית.
הוא עצמו לא שמח בכלל. הוא רתח מזעם. אנשים שגילם כפול משלו עוברים להתגורר במיאמי כדי להשתעשע בטיפול במכוניות שלהם. הוא בשיא חייו עדיין וצריך לעשות משהו הרבה יותר משמעותי, אבל הוא לא יכול. הוא לא רוצה. הוא מעניש את עצמו, וכך זה אמור להיות. הוא יחיה את חייו בשקט, בצורה אותנטית. כמו שאנשים רגילים חיים את חייהם.
טוב, אנשים רגילים עם טונות של כסף מכמה וכמה מקורות. בהתחשב בכיסיו העמוקים מאוד, הוא היה יכול לעשות כל דבר שרק ירצה, אפילו להמשיך עם חיי הפלייבוי ההולל שלו, אשר היו הכיסוי שלו במשך חמש-עשרה השנים האחרונות.
אלא ששום דבר כזה כלל לא משך אותו. לא הנסיעות, לא המסיבות. הכול היה כה ריק מתוכן. אפילו להתחרות במירוצי מכוניות או סירות מנוע מהירות הוא לא היה יכול. אימא שלו הייתה גוררת אותו בצווארון ומוציאה אותו בעצמה מכל כלי מהיר שכזה.
בהתחשב בעגמומיות הנוכחית שלו, זה לא נשמע ממש כל כך גרוע.
הוא נתן את תיק הנסיעות שלו לדיילת בעלותו על מטוס המנהלים. חלקי הרכב שהוא הגיע לניו-יורק כדי לרכוש – בעצמו, רק בגלל שהיה חייב למצוא משהו לעשות – כבר היו מאופסנים בבטן המטוס.
מתוך הרגל ישן, הוא סקר את רשימת הנוסעים, לראות את שמותיהם של חבריו לטיסה. רק שם אחד, ביאנקה פאלמר. השם לא היה מוכר, וזה לא חשוב בכלל, הוא הזכיר לעצמו. הוא כבר לא צריך להיזהר מפני מי שעלול לרצות לחשוף את זהותו, ולא צריך לחפור כדי לגלות סודות כגון מטען מוברח.
הוא נכנס אל תא הנוסעים הראשי, הציץ לעבר האישה בכורסה המפוארת שמשמאל, ואלף ואחד רשמים תקפו אותו בבת אחת, רובם תגובות גופניות מאוד של גבר חם דם שנתקל באישה פוריה למראה. חמוקיים מושכים על גוף גמיש. שוקיים דקיקים מתחת לחצאית צרה, קרסוליה היו מוצלבים בזהירות, כדי למנוע שחיקה של נעלי העקב היקרות שלה. צווארון חולצת המשי שלה היה פתוח, כך שמעלה החזה השזוף שלה היה גלוי לעין, בלי שום קישוט של מחרוזת או תליון.
החלק היותר אנליטי של מוחו שם לב שבגדיה היו שייכים לאותה סביבת מחירים של החליפה בהזמנה אישית והנעליים האיטלקיות שהוא לבש. הוא העריך שהיא צעירה בכשבע או שמונה שנים משלושים וחמש שנותיו. היא נראתה כאשת מקצוע, אם כי לא באיזה תחום שמרני כמו בנקאות. משהו יצירתי יותר, בהתחשב באופן בו שערה החום היה מסורק עם פסוקת בצד וקלוע בצמה שנמשכה מאוזן אחת שלה, מאחורי הראש עד לאוזן השנייה, ומשם צנח כמו מפל גלי מאחורי עגיל הטבעת הגדול שלה.
היא הבינה את הערך של חזות חיצונית, ואיך סטייל כזה יכול להעיד על עין טובה ליופי ועל תשומת לב לפרטים. איפור מתוחכם הדגיש את תווי פניה. אבקת ברונזה פוזרה על עפעפיה ומשיכות זנב חתול שובבות קישטו את זוויות עיניה. גוון העור שלה היה מושלם, שיזוף זהוב, שחום כמעט. אפה היה בעל התעגלות אלגנטית, וקו הלסת שלה היה חזק אבל עדיין נשי מאוד. שפתון בצבע של יין מרלו היה משוח על פיה הרחב, מבהיק דיו ששפתיה יראו לחות מנשיקות ומאוד רכות. מזמינות.
עיני השוקולד הרכות שלה התרוממו בהיסח הדעת, לאחר שהיא שמטה דבר מה לתוך התיק שלה, וננעלו על מבטו, אך ורק בגלל שהם התאימו מבחינה מינית. הוא לא הצטנע בעניינים שכאלה. נאמר לו שוב ושוב עד כמה הוא נאה, ולא הייתה לו שום בעיה להתלבש יפה ולהתגלח מדי יום, כדי להעצים את הרושם הזה. היא הייתה יפה ומלאת חיים, וכימיה יכולה להיות דבר נפלא כששני הצדדים מרגישים אותה במידה שווה, כמו שקרה ברגע זה.
משב מספק של תשוקה חלף כמו עננת עשן בתוך חזהו, וצנח משם למטה, אל בטנו וחלציו.
הוא התבונן בה, ראה איך גרונה נע במאמץ בעת שהיא בלעה. אישוניה התרחבו קמעה, לפני שמבטה רפרף על פניו כמו פרפר מהוסס, בהותירו נגיעות מדגדגות, על כתפיו ובאמצע חזהו, על בטנו המתוחה ולמטה משם, לאורך הקו החד של קפל מכנסיו, אל נעליו המצוחצחות בקפידה.
בעת שמבטה עשה את דרכו בחזרה למעלה, ההתהדקות המענגת של זקפתו השתלטה על הבשר שמאחורי רוכסן מכנסיו וטיפסה משם במעלה גבו, בשחררה את דחף המרדף אל תוך דמו.
"בוקר טוב," היא בירך.
"בוקר טוב." בקולה הייתה איזו צרידות קלה. הוא לא ידע אם זה טבעי או בגלל ההשפעה ההדדית שהייתה להם זה על זה. היא השפילה את מבטה אל חיקה, שם פכרה את אצבעותיה.
התרשמות נוספת הכתה בו כמו סטירת לחי מצלצלת, והייתה עוד יותר ממכרת מהרעב הגופני שלו. הוא קרא שם מתח, פגיעות, חשש. סודות.
השיער על עורפו סמר, ובנחיריו עמדה מין חריפות כמו ריחו של גפרור שכבה.
יכולתו להריח סכנה הותירה אותו ואחרים בחיים, פעמים רבות יותר מכפי שהוא היה יכול לזכור – ובפעם האחת ההיא, כשהוא התעלם ממנה –
לא.
הוא סילק את האירוע ההוא ממחשבתו, להישאר ברגע הנוכחי, מכיוון שזאת הדרך להישאר בחיים, אם כי העניין המיני שלו התנגש באותו חלק שלו שהוא גדע כמו איבר מגופו. החלק שרדף אחרי תעלומות ותשובות, והבין שידע הוא כוח. החלק שאהב את הכוח הזה ונהנה לנוע קרוב לקצה של התהומות המסוכנים הללו.
הוא היה מכור. זה מה שהוא היה. מה שזה לא היה שמתחולל בחייה של האישה הזאת לא היה קשור אליו בשום צורה. תתעלם ממנה. לך ותחייה את החיים שלך, הוא ציווה על עצמו.
אם כי, איזה חיים בדיוק? הבנאליות של קיומו עמדה להרוג אותו מהר יותר משחייו הקודמים המסוכנים יכלו לעשות את זה. אבל הוא קיבל את ההחלטה שלו. והוא יאלץ לחיות עם תוצאותיה.
"אני יכולה להביא לכם שמפניה? מימוזות?" הדיילת הגיע מאחוריו ולקחה מידו את הז'קט שהסיר.
"כלום עבורי, תודה," אמרה ביאנקה בקולה החושני.
"קפה," ביקש אוורט, והתיישב מולה תוך התגברות על הדחף לסובב את הכורסה שלו כך שיוכל לראות אותה טוב יותר. זה לא היה עבורו. לא היום. בעצם, לעולם לא.
ביאנקה סובבה את פניה אל החלון ושילבה את אצבעות ידיה בחיקה.
ידיים נטולות טבעת, הבחין אוורט. למה לא יכלו להיות שם איזו טבעת נישואים או טבעת יהלום? אז הוא היה יכול לפטור את המשיכה הזאת ללא שום מחשבה נוספת. אפילו בחייו הקודמים, הוא שיקר רק כמה שהיה לגמרי הכרחי. הסתבכות עם אישה שבוחרת לבגוד בבן הזוג שלה נכללה בקטגוריה של תרמית לא הכרחית.
אבל בהתחשב בהיעדר הטבעות, או בכך שהוא לא ראה אותה שולחת הודעת טקסט של הרגע האחרון עם איזה אוהבת אותך קשקשני, לפני שהעבירה את הטלפון שלה למצב טיסה, הליבידו שלו הפציר בו להתחיל איתה. הוא כבר לא עשה סקס בתדירות שהתקרבה לזו של הפלייבוי ההולל שהוא העמיד פנים שהיה. ואם היא כן מעוניינת, אז למה לעזאזל שלא יבלה איתה לילה? הוא היה יכול ללכת למלון, במקום לקחת אותה לביתו. כדי לוודא שזה יהיה סיפור של לילה אחד בלבד.
רק משקה אחד. רק ארוחת ערב. רק די כדי ללמוד מה הסיפור שלה.
זאת הייתה באמת המצאת הצדקות ותירוצים של מישהו עם בעיה של התמכרות. אל תעשה את זה וזהו.
רק שהוא היה כל כך מודע לנוכחות שלה. זה היה כאילו הוא יושב ליד רדיאטור שמזמזם חרש, בחממו את צידו הימני.
כבש המטוס קופל פנימה והדלת נסגרה ואטמה את שניהם בבועה של אוויר טעון. הוא ידע שהיא נושכת את שפתה התחתונה. ראשה היה מוטה מעט לעבר החלון, אך הוא ידע שגם היא מודעת לנוכחותו באותה המידה. מין מתח מסוים קרן ממנה. הוא ידע שהיא מגניבה בחשאי מבטים מזווית עינה, כי זה מה שגם הוא עשה.
לא. לא. בשום פנים.
האם הוא בכלל קורא אותה נכון? או שמא זאת רק החרמנות שלו לאחרונה, שטועמת את כל החשמל הזה והופכת אותו למשהו שאינו אמיתי בכלל? אולי היא בכלל סתם אחת שחוששת מטיסות?
המטוס החל לנסוע לעבר המסלול, והדיילת רתמה את עצמה למושבה בחגורת הביטחון שלה, לקראת ההמראה. "אני משתמש בחברה הזאת באופן די קבוע. המטוסים האלה אמינים מאוד. את לא תרגישי שום טלטלות במהלך הטיסה."
למען האמת, חלק מהחברה היה בבעלותו. בחייו הקודמים, הוא היה ממהר לציין עובדה שכזאת. הוא אהב לטפח תמיד את הרושם שהוא אחד שירש את ההון שלו, בחור פאסיבי וקצת מעצבן. כך הוא הצליח להימנע משאלת מציקות בנוגע למה שהוא עושה באמת לפרנסתו. אנשים פשוט הניחו שהתשובה היא "כלום."
וזה בדיוק מה שהוא עושה כיום; אך הוא נרתע מהמחשבה שהאישה הזאת תחשוב אותו לשטחי וחסר מטרה בחיים. הוא לא ידע מדוע זה בדיוק. לעיתים רחוקות מאוד, הוא נטרד ממה שאנשים חשבו אודותיו.
היא ירתה לעברו מבט טעון באשמה, נראתה להרף עין מעורערת קצת, עד שהיא בבירור שבה והשתלטה על עצמה, הניחה את ידיה זו על זו ושחררה את כתפיה, הדביקה לפניה חיוך.
"עד כדי כך רואים את זה עליי?"
וואו. מעטה השלווה המזוייפת הזאת היה מאמץ כה מכוון להשתלט על עצמה, כאילו היא ישבה ליד שולחן של משחק פוקר על סכומים גבוהים מאוד, והבינה פתאום שהסגירה את עצמה באיזה טיק של פניה. תאי המוח המחודדים ביותר שלו נכנסו מיד לפעולה.
בהחלט לא עם הבחורה הזאת, אמר לו בתקיפות החלק ההגיוני של מוחו.
החלק היותר קדמוני של מוחו הרים את קרסולו להניחו על ברכו, כדי להסתיר את העובדה שהוא מתחיל להתקשות. היא הצליחה ללטף את כל הכפתורים הנכונים שלו, עם המסכה השלווה הזאת שהסתירה מאחוריה איזה מסתורין, ועם האופן בו נשימתה נעצרה באופן כמעט בלתי מורגש, שעדיין גרם לחזה שלה לרטוט.
"הרשי לי להסיח את דעתך מזה," הוא הציע. מפני שאם בן-אדם כבר עומד להיכנע לחולשה שלו למשקה, אז זה היה צריך להיות עם כוס של וויסקי מעולה בן מאה שנה, נכון? רק תסתכל עליה. "את טסה למיאמי לעבודה או לבילוי? לביקור משפחתי?"
הפתעה הופיעה במעמקי עיניה, כשהיא קלטה שהוא מנסה להתחיל איתה.
הוא לא אחד שאוהב לבזבז זמן, הוא הבהיר לה במתיחת פיו הצידה, אם כי, איך היא יכולה להיות מופתעת? נשים עם סקס אפיל כה רב נתקלות בשפע של ניסיונות התחלה. הן יודעות איך לגדוע אותם באיבם, במהירות רבה מאוד, והוא תמיד כיבד את זה. אלא שכעת הוא מצא את עצמו עוצר את נשימתו בהמתנה לתגובתה.
היא מצמצה בבלבול, ואצבעה ואגודלה לחצו על הנקודה שבבסיס אצבעה נטולת הטבעת, בעת ששקלה כיצד להתמודד עם תשומת הלב הזאת שלו.
אה, אז טבעת לא הייתה, אבל הייתה לה איזו מחויבות למישהו, כזאת שגוננה עליה בדרך כלל מפני העניין של בני המין השני. חבל.
עדיף כך, בעצם – הוא ידע שזה נכון – אבל הוא לא היה מסוגל לזכור שאי-פעם הצד החייתי שבתוכו התעורר בבהילות רבה כל כך, מלא תשוקה. הוא הכריח את עצמו לקחת לגימה מהקפה החם כדי לשרוף את טעם האכזבה שמילא את פיו במרירות.
אלא שהיא לא הזכירה שום בן זוג. היא גם לא לפתה את משענת המושב שלה בהפגנת איזה שהם עצבים כשהמנועים החלו לרעום והמטוס אסף תאוצה על המסלול. היא נראתה לגמרי רגועה, כששניהם נלחצו אל תוך מושביהם ומטוס הסילון החל לטפס.
אבל הוא לא לקח לעצמו שום קרדיט על הסחת דעתה מהחששות שלה. טיסה לא הייתה הדבר שמפניו היא חששה. הוא ידע את זה בתחושת הבטן שלו, אלא שכל כוח הרצון שלו נשאר כפי הנראה על פני הקרקע. הוא הרגיש לגמרי ער ודרוך, כמו שלא הרגיש כבר כמה חודשים.
"אני לא בטוחה איך לענות," היא התוודתה, בעת שהמטוס שלהם התאזן, מה שאילץ אותו לשוב אל השאלה ששאל אותה. "זה קצת מכל הדברים הללו. עסקים, הנאה ומשפחה. סבתא שלי הלכה לעולמה לאחרונה."
"צר לי," הוא אמר בנימוס.
"לא הכרתי אותה," היא השיבה בביטול, אם כי זוויות שפתיה השתפלו לרגע קט. "היא ניתקה את הקשר מאימא שלי, כשאימא שלי נכנסה להיריון ולא הייתה נשואה. ניסינו לחדש את הקשר, כמה פעמים, אך מעולם לא שמענו שום דבר בחזרה. ואז, בהפתעה גמורה, קיבלתי מכתב ונאמר בו שסבתא שלי השאירה לי דירה במיאמי. אני נוסעת לשם כדי למכור אותה."
הבעתה הביעה השלמה ו... לעזאזל, הוא הכיר את המבט המסויג הזה. היא קיוותה שתשובתה מספקת אותו. היא מסתירה משהו מפניו.
אבל הם היו זרים גמורים. לפעמים זה מאפשר לבן-אדם להיפתח בלי שום הסתייגויות, אם כי לא תמיד. עניינים משפחתיים נוטים להיות מסובכים, וסיפורים סבוכים לא מספקים תמיד מידע מועיל. הוא פתח לה פתח להוסיף מידע כשאמר, "זה נשמע טיפה מפחיד."
"נכון, ותודה לך על כך שאתה מכיר בזה." גבותיה התכווצו יחדיו ברוגז. "כולם מתנהגים כאילו שזכיתי בלוטו. ואני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מלבד זה שהייתי מעדיפה איזו מערכת יחסים איתה. זאת אומרת, היא אפילו לא שלחה לי שום גלויה כשהבת שלה מתה, אבל היא כן הפכה אותי ליורשת שלה? זה משונה מאוד, אתה לא חושב?"
יכול להיות שזה היה מקור המתח שלה. מצפונה מיוסר בוודאי על כך שהיא מקבלת משהו גדול כל כך ממי שהכאיבה בעבר לאימהּ.
"לעולם אי אפשר לדעת למה מישהו מרחיק מעליו מישהו אחר. בושה. כעס. סודות." שנאה עצמית. אשמה. אוורט נמנע ממערכות יחסים אינטימיות בגלל כל הסיבות הללו.
"אני יודעת, אבל..." פיה התעוות בתסכול.
הפעם, כשמבטיהם נפגשו, סקרנות עמוקה יותר התגנבה להבעת פניה, כזאת שהלהיטה את החום בתוך קרביו. מבטה נטש שוב את פניו המגולחים למשעי, נדד לבחון מחדש את כתפיו, חזהו וירכיו, שאת כולם הוא התאמץ מאוד להותיר בכושר מעולה.
מבטה לעבר ידו השמאלית הסגיר הרבה מאוד, אך אצבעו הייתה נטולת טבעת או קו שיזוף שיעיד על הסרה של אחת כזאת לאחרונה.
אוורט ניסה בעבר מערכות יחסים ארוכות טווח. בסוף הן קמלו תמיד מהזנחה, בעיקר בגלל השפעת העבודה שלו. אבל כעת היה לו כל הזמן שבעולם, וסומק קל של עניין הופיע מתחת לעורה, כזה ששימח אותו מאוד, בדיוק כמו מה שהשתמע ממילותיה הבאות.
"ואתה? למה אתה נוסע למיאמי?"
אני חי שם. זה מה שהוא היה צריך לומר, אלא שאינסטינקטים ישנים גרמו לו להסתיר מידע.
"יש שם יאכטה שאני שוקל לרכוש. אני אהיה בעיר רק לילה אחד – " תמיד הוא אהב להבהיר היטב את הגבולות שלו ובמקרה הזה, היה עליו לסתום את פיו כבר לפני עשר דקות, רק שמלחמה התחוללה בתוכו. הוא ידע, הוא ידע לא להתעלם מהאופן בו קרקפתו החלה להתהדק, אלא שהעניין שלו בבחורה הזאת דהר קדימה כמו סוס פראי, מלא בנחישות להשיגה, לקחת אותה.
התאווה גברה על ההיגיון.
"אני אתפנה עד שש, ואסעד לבדי, אלא אם תרצי להצטרף אליי?"
ראשה נטה בעת שהיא שקלה את ההזמנה. למשך שנייה אחת, הייתה לו הרגשה כאילו הוא מביט אל תוך מראה. לא היה ספק שהיא מסתירה יותר מכפי שהיא חושפת.
מתח השתלט על שריריו. הוא היה צריך לקוות לסירוב שלה. זה קרה רק לעיתים נדירות מאוד, אבל כשזה קרה, זה לא הטריד אותו יותר מדי. אלא שאם היא הייתה דוחה אותו, הוא לא היה סתם מאוכזב. הוא היה חש מתוסכל.
זהירותה נרגעה קמעה, כשהיא העניקה לו חיוך מבויש. "אני אשמח מאוד." היא רכנה קדימה כדי להציע לו את ידה. "אני ביאנקה, דרך אגב."
בנטלו את ידה, מהלומה של תשוקה הלמה בכוח במרכז גופו. נשימתה נעצרה כאילו גם היא חוותה תגובה דומה. הוא החליק את אגודלו לרוחב פרקי אצבעותיה, לפני שהרפה מהיד, בהפנימו את העובדה שהיא מהווה סכנה מסוג שכמוהו הוא עוד לא חווה.
באמת שמוטב היה לו למצוא דרך מילוט ולסגת. זה היה טירוף גמור.
"אוורט," הוא הציג את עצמו. "אני אזמין לנו שולחן במלון שלי."
