פרק 1
לפתות את הבוס שלי
״מהר, מהר, מהר.״ התנדנדתי על עקביי בתוך המעלית העמוסה והבטתי במספרי הקומות מתחלפים בקצב עצל. ניסיתי לאזן את שתי כוסות הקפה זו על גבי זו בזהירות מרבית כדי לבדוק את השעה בטלפון שלי. 9:02 ביום שני בבוקר. הייתי שמחה לעבוד במקום שבו איחור של כמה דקות, בעיקר ביום שני, הוא לא סיפור גדול.
במיוחד אם הייתי צריכה לעצור בסטארבקס בכל יום כדי להביא לבוס שלי לאטה ענק וחזק עם חלב סויה, בלי קצף. המשקה הכי עלוב שאפשר לדמיין.
במיוחד אחרי שהייתי צריכה לעזוב את הדירה שלי שעה מוקדם יותר, בלי לקבל על זה תשלום, כדי לעמוד בתור בסטארבקס שקרוב לסוכנות הספרים שבה עבדתי במרכז רוקפלר, בשביל הקפה העלוב הזה.
במיוחד כי הייתי צריכה להזמין את אותו הקפה בשביל עצמי, למקרה שאשפוך אחד מהם, מה שבאמת קרה פעם אחת. התוצאה הייתה משהו שרציתי להימנע ממנו בעתיד.
הקפה המועדף עליי היה אמריקנו פשוט עם חלב מפרה אמיתית, לא השטות המזויפת הזאת. הכרתי את כל האלרגיות של הבוס שלי ולא הייתה לו שום רגישות לחלב. הוא פשוט היה אידיוט, ובחירת המשקה שלו רק הוכיחה את זה.
צלצול המעלית, קרע אותי לבסוף ממחשבות על נקמה, ועברתי בדלתות אל אזור הקבלה הגדול והמודרני.
״9:03,״ פקידת הקבלה זימרה אחריי בקול קצת זחוח.
״אני יודעת, אני יודעת.״ עברתי במהירות על פני הדלפק שמאחוריו נכתב באותיות ענק ברטלט, דרינג׳ר ופרייס, כדי שאיש מיוצאי המעלית לא ישכח חלילה איפה הוא נמצא. תהיתי אם השותפים מנסים לפצות על משהו.
״והוא במצב רוח רע,״ היא הוסיפה בטון מזהיר.
״מה חדש?״ מלמלתי.
רצתי לאורך תאי העבודה בקומת המשרדים והתפללתי שהיום לא יהיה היום שבו אני מחליקה על רצפת השיש ונופלת על התחת. מאז שהתחלתי לעבוד כאן, לפני שישה חודשים, המחזה הזה עבר בדמיוני מדי יום.
כשראיתי את שולחן העבודה שלי, נשמתי לרווחה. מבטי נורה אל קיר הזכוכית שהפריד בין הזאב הרע והנורא ובינינו, שאר הכבשים. ראיתי שהוא מדבר בטלפון, הולך מצד לצד במשרד שלו והבעה נוקשה על פניו. לפחות הוא היה עסוק. אולי הוא אפילו לא ישים לב שאיחרתי בארבע דקות.
כשהנחתי את התיק הכבד שלי על הרצפה בחבטה והכתף שלי זעקה בהקלה על היעדר המשקל, הבנתי שהמשאלה שלי לא עמדה להתגשם.
״אייברי!״ קולו החזק שאג. ״בואי לכאן!״
״שיט.״ גלגלתי את עיניי ופתחתי את מגירת השולחן שלי כדי להוציא פנקס קטן. דחפתי אותו לכיס הז׳קט של החליפה שלי והעברתי את ידיי על החולצה הצמודה בצבע שמנת שלבשתי ועל חצאית העיפרון האפורה כדי ליישר את הקמטים. לקחתי בידי את משקה הבוקר העלוב שלו, עצרתי לשנייה מחוץ לדלת המשרד, נשמתי נשימה עמוקה ואז נכנסתי למאורת השטן.
״איחרת,״ הוא נבח עליי ברגע שרגלי חצתה את הסף.
״אני מצטערת, מר פרייס.״ מבטי פגש במבטו הנוקשה. כל עמיתיי לעבודה הורשו להגיע לעבודה באיחור של חמש, עשר, אולי אפילו עשרים דקות. כשהם הגיעו, לא ציפו מהם לגשת מייד לעבודה. הם יכלו להתחיל את היום בנינוחות, לדבר על סוף השבוע שלהם, על הברים שהם הלכו אליהם, על הסרטים שהם ראו. כולם חוץ ממני.
שקלתי להתפטר לפחות פעם בשבוע, אבל הזכרתי לעצמי שיש לי הזדמנות נדירה לדריסת רגל בדלת של תעשייה שבדרך כלל מנעה אנשים מלהיכנס. זאת הייתה ההזדמנות שלי להשפיע על מי יהיה סטיבן קינג הבא, נורה רוברטס או ג׳יי קיי רולינג. הייתי חייבת להשקיע זמן וללמוד את התעשייה הזאת. ואחר כך תכננתי להקים חברה בעצמי, ובתקווה גדולה גם משפחה.
״מה התירוץ הפעם, מיס רולינס?״ הוא קרע את כוס הקפה מידי.
״אין שום תירוץ, אדוני. הייתי צריכה לתכנן טוב יותר את הבוקר ולעזוב מוקדם יותר את הדירה.״ עניתי בידיעה מלאה של מה שהוא רצה לשמוע. לא היה שום טעם לספר לו את הסיבה האמיתית - שהמוכרת בסטארבקס טעתה פעמיים בהזמנה שלי. הוא רק היה אומר שהייתי צריכה להיות מוכנה לאפשרות הזאת.
״ואיפה את גרה בדיוק?״ הוא עקף את שולחנו והתיישב עליו. הבעת פניו וקולו התרככו, והבטתי מאחוריי בתהייה אם אנחנו לבד.
הקול הרועם, הכתפיים הרחבות, הגובה המרשים והתווים הנאים, כל אלה העניקו למר ג׳קסון פרייס נוכחות שולטת ומאיימת. לא מעט עובדים איישו את משרת העוזר האישי שלו לפניי, אף אחד לא החזיק מעמד, ובמשך חצי השנה שעבדתי בתפקיד הוא מעולם לא הפגין דבר מלבד הצד האגומניאקי שלו. הוא לא רק נהנה מכך שהייתה לו שליטה, חשדתי שהוא גם שאב סיפוק רב מכך שכולם ידעו את העובדה הזאת.
״מיס רולינס?״ הוא הרים גבה כשלא עניתי לו מייד. השינוי בדפוס ההתנהגות שלו תפס אותי לא מוכנה.
״אמממ... קווינס, אדוני.״
״יש לך שותף לדירה?״ הוא החל לשוטט בחדר, סגר את הדלת והגיף את הווילונות. נשארתי נטועה במקומי. ההתעניינות הפתאומית שלו גרמה לי אי־נוחות, בלשון המעטה.
״המשכורת שלי לא מאפשרת לי לגור בדירה בקווינס ללא שותפים,״ עקצתי אותו ואז התכווצתי. אומנם התאמנתי במשך חודשים, אבל לפעמים התקשיתי לדכא את הציניות הטבעית שלי במחיצתו.
הוא נעמד מאחוריי וגופו היתמר מעל המטר וחמישים ושמונה הסנטימטרים שלי. צמרמורת עברה בגבי ועורי עקצץ. הבל פיו בניחוח הקפה חימם את צווארי וגופי התקשח. התגובה שלי אליו הפתיעה ובלבלה אותי. זאת בהחלט לא הייתה הפעם הראשונה שבה היינו שנינו לבד, אבל היום הגוף שלי המה בציפייה וברעב.
אולי זה קרה משום שביליתי את סוף השבוע בקריאת רומן רומנטי שבו הדמויות בילו את רוב זמנן עירומות יותר מאשר לבושות. אולי זה קרה משום שלא חוויתי אורגזמה מידי אדם אחר כבר נצח. אולי זה קרה משום שהתגעגעתי למגע של גבר. החבר שלי זה ארבע שנים נפרד ממני לאחרונה כי עבדתי כל הזמן. בלי קשר לסיבה, מצאתי את עצמי מגורה בגלל האידיוט המושלם הזה.
המשכתי לבהות בשולחן המסודר של מר פרייס. פנטזיות על גופו החטוב רוכן מעליי בזמן שהוא מבצע בי את זממו חלחלו אל תת־המודע שלי. תיארתי לעצמי שהוא יהיה תובעני ונחרץ בדיוק כפי שהיה בחייו המקצועיים. הוא ייקח את מה שירצה וילמד אותי דברים שמעולם לא ידעתי על קיומם.
״חבל.״ קולו העמוק והחושני קטע את מחשבותיי המעוותות. ניסיתי לדחוק אותן ולשכוח שהן חלפו אי פעם בראשי. הגבר הזה היה הבוס שלי.
ידו הסיטה את השיער הבלונדיני שלי וחשפה את עורפי. כשנשימתו התקרבה אל עורי, בלעתי רוק ורעד מענג עבר בי. כששפתיו החמות נגעו בעדינות מופלאה בעורי, ניצוצות התפרצו בתוך בטני. זה היה מבלבל, זאת הייתה טעות וזה היה משהו שרציתי באופן נואש.
תשוקתי אליו גברה עם כל תנועה של לשונו על עורי החלבי. קול קטן בראשי לחש לי שזה רעיון נורא. ידעתי את זה, אבל לעזאזל, זה היה טוב כל כך. הרגשתי כאילו היה לו את ספר הוראות ההפעלה לאייברי רולינס, והוא ידע בדיוק מה לעשות כדי להטריף אותי מרוב תשוקה.
ידו החזקה רפרפה על קדמת החולצה שלי. מגע המשי על עורי החשוף רק הגביר את תחושת העוררות בתוכי. הוא אחז במותניי והצמיד אותי אל בטנו הקשה. הזין שלו נלחץ אל גבי, והמגע הזה קרע אותי באחת מהערפל הארוטי שאפף אותי.
הסתובבתי ופגשתי בעיניו הכחולות ובפיו הפעור. ״מה-״
״אל תגידי לי שלא פנטזת על זה,״ הוא אמר בקור־רוח, העביר את אצבעותיו בשערי ומשך חזק, מאלץ אותי להרים אליו את מבטי. ״כי אני כן. פנטזתי על זה מרגע שקיבלתי אותך לעבודה. אַת כל מה שחיפשתי בעוזרת. יפה, חכמה, צינית... והכי חשוב, כנועה.״
״אני לא-״
״את כן, אייברי. את אולי חושבת שאת אישה חזקה, ואת אכן כזו, אבל יש בך צד כנוע. צד שאני מעוניין לחקור לעומק.״
האם הוא צודק? האם באמת יש בי צד כנוע? מעולם לא חשבתי על האפשרות הזאת, אבל החיזיון של הגבר הזה קושר אותי, מכסה את עיניי ומשאיר אותי חשופה ונתונה לחסדיו לא צינן את התשוקה שאחזה בי. למעשה, הוא ליבה אותה.
הוא העביר את לשונו מאוזני אל עצם הבריח שלי והשאיר שובל של אש על עורי. נאנחתי ועיניי התגלגלו. הטבע האסור של מה שעשינו חיזק את הרעב שלי אליו עם כל נשיכה קטנה שלו.
ידיו מצאו את דרכן אל ירכיי. הוא הרים אותי והצמיד אותי לקיר בקלות רבה, הפשיל את החצאית שלי מעלה ופישק את רגליי סביב מותניו. עצמתי את עיניי וגניחה לא צפויה נפלטה מגרוני כשהרגשתי את מה שהיה, ככל הנראה, הזקפה העצומה שלו שנלחצה אליי. הייתי עבד לתשוקה שלי וכבר לא הזיז לי שהגבר הזה הוא הבוס שלי. שזאת טעות בכל רמה אפשרית. שזה עלול לסכן את כל עבודתי הקשה מאז השנה הראשונה שלי באוניברסיטת ניו יורק. כל מה שידעתי היה ששנינו לבשנו יותר מדי בגדים באותו הרגע.
חפנתי את פניו בשתי ידיי והצמדתי את שפתיו לשפתיי בתאוותנות, ניסיתי להוכיח לו שאני לא ילדה קטנה וכנועה כפי שחשב. נהמה חושנית הדהדה מתוך חזהו והנשיקה העמיקה. לשונו ליטפה את לשוני במומחיות מסוכנת. ידינו היו בכל מקום - צובטות, מושכות, מלטפות. שיניו נשכו קלות את שפתיי ושלחו זרם היישר אל הליבה שלי.
״אייברי,״ הוא גנח והתרחק לרגע, הבל פיו מרקד על שפתיי. ניחוחו היה שילוב של מנטה, קפה... וביוב פתוח-
ביוב?
בבת אחת התעוררתי מבולבלת מהטרנס שהייתי בו ובהיתי במסך המחשב הנייד שמולי. צחנה נוראה ריחפה באוויר.
״אוחח, פִּיווי! מה אכלת, לעזאזל?״ יריתי מבט אל הלברדור הגדול שהתכרבל לידי על הספה הפינתית הגדולה. הנחירות שלו היו קולניות כל כך, עד שיכלו להעיר בבהלה אפילו דוב בשנת חורף. הוא התעלם ממני וכפותיו הגדולות זזו כאילו רדף אחרי מישהו בשנתו. כיסיתי את אפי בחולצה מספיק זמן עד שהריח יתפוגג, ולאחר מכן החזרתי את עיניי למחשב בניסיון לחזור לכתיבה.
בהיתי במילים שכתבתי בשעות האחרונות ותהיתי איך להמשיך את הסצנה, אבל לא התחברתי אליה יותר. הכול היה אותו הדבר. בחורה פוגשת בחור. הבחורה לא מתעניינת בבחור. הבחור סקסי, אולי קצת מניאק. הבחורה נוחתת על הזין של הבחור, ובאורח נס, מתאהבת בו. הבחור אומר שהוא לא בקטע רומנטי, אבל משהו בבחורה, אולי הנרתיק המצופה זהב שלה, גורם לו לשנות את דרכיו הנלוזות. ואז הם חיים באושר ועושר, ומזדיינים כמו שפנים גם בשנות השמונים שלהם.
לא הייתי כפוית טובה. בניתי לעצמי קריירה משימוש בנוסחה הזאת, עם כמה שינויים כדי להוסיף קצת פלפל. הקוראים שלי אהבו להט וחרדה שחברו לזכר אלפא לוהט, אבל הרגשתי שזה דומה לכל ספר אחר. לא ידעתי כמה מילים חדשות אוכל עוד להמציא למילה ׳פין׳... זין, צינור, מוט אהבה, אנקונדה, זרג, שמוק, נקניקייה גברית, סוכריית מציצה, מר שלונג. הייתי ידועה כאדם יצירתי מאוד, אבל הגעתי למיצוי המילים שהשפה מספקת לתיאור מתקני הזרע שגורמים לאורגזמות הכי מענגות שהגיבורות שלי חוו.
זאת הייתה פנטזיה טהורה בכל רמה שהיא. מניסיוני, היכולת לחוות מולטי־אורגזמות הייתה לא יותר מאגדה אורבנית. סיפור שגברים סיפרו לנשים כדי שהן ימשיכו לפשק את הרגליים עבורם. מעשייה אמיתית כמו המפלצת של לוך נס או ביגפוט. ובכל זאת, כל הוויברטורים הקטנים שתיארתי בספרים שלי הצליחו לספק לא רק אורגזמה אחת או שתיים בלילה, אלא לפעמים אפילו הגיעו לגבול הדו־ספרתי. הם היו זוכי מדליית הזהב באולימפיאדת הבולבולים. ממתי לגמור כל כך הרבה פעמים הפך לעניין שבשגרה? מי בכלל רוצה כל כך הרבה סקס? לא משנה אם היה לך את מוט הקדיחה המובחר ביותר שהעולם ראה אי פעם, שום אישה שפויה לא תרצה לפשק את הרגליים שלה כל כך הרבה. אלא אם כן משלמים לה.
סגרתי את המחשב בתסכול והבטתי בשעון שבסלון החשוך. השעה הייתה כמעט שש בבוקר. לקחתי סוודר צמר שגדול עליי בכמה מידות מהספה ומשכתי אותו מעל ראשי, אספתי את שערי הבהיר והגלי לתוך פקעת מבולגנת, חטפתי קופסת M&M’s משולחן הקפה ופניתי לעבר דלתות הזכוכית. פתחתי אותן ויצאתי אל המרפסת שלי שמשקיפה על סמטה צרה באזור הצפוני של בוסטון. התגוררתי באזור איטלקי מפורסם שמשך אנשים מכל העולם לבוא ולטעום מהמטבח הכי טעים שיש.
טיפסתי על שולחן עץ קטן וישבתי מול החלון של הדירה שמולי. הירח עדיין היה תלוי מעל והכוכבים נצצו בשמי אפריל הנקיים מענן. היה קר מספיק כדי שאראה את אדי הנשימה שלי יוצאים מפי.
אהבתי את השעה הזאת ביום. כל העיר עדיין ישנה, למעט משאיות חלוקה שהתחילו את משמרת הבוקר שלהן. הברים כבר נסגרו, סטודנטים שיכורים כבר התעלפו איפשהו ואני יכולתי פשוט לשבת וליהנות מהשלווה רגע לפני שפיסת גן העדן הקטנה הזאת תתמלא בתיירים שחשבו שמסעדת ״אוליב גארדן״ מגישה אוכל אותנטי.
בתור מישהי שגדלה במשפחה איטלקית גדולה, למדתי שני דברים בגיל צעיר מאוד. ראשית, תמיד צריך להתפלל לפני שהולכים לישון. הדבר הזה נמחק די מהר כשזרקו אותי מבית הספר הקתולי בגיל שש. שנית, לעולם לא לצאת עם גבר שחושב שרוטב מוכן בצנצנת שווה ערך לדבר האמיתי. את הדבר השני יכולתי לקיים בלי שום בעיה. פשוט לא יצאתי עם גברים, נקודה.
לקחתי כדור קטן מצופה שוקולד מתוך חבילת הממתקים והשלכתי אותו על החלון שמעברה השני של הסמטה. חיוך עלה על פניי בזמן שהמשכתי להטיח כדורי שוקולד על זגוגית החלון בזה אחר זה. לבסוף, אור נדלק ליד מה שידעתי שהוא השידה הסמוכה למיטה. כעבור שניות אחדות הווילונות הוסטו, החלון נפתח ורעמת שיער כהה הציצה החוצה.
״בוקר טוב, מולס,״ אחי אמר בקול מנומנם ושפשף את ידו על פניו. רואים שהוא לא התגלח כבר שלושה או ארבעה ימים. הוא גדול ממני בשנתיים ותמיד היה לו יופי מחוספס. אני מניחה שבזמנו רוב החברות שלי בתיכון התחנפו אליי רק כדי שאזמין אותן הביתה כך שתהיה להן גישה חופשית לאחי. צריך לאשפז בנות בגיל העשרה במוסד סגור. ״הודות לך, לעולם לא אצטרך להשקיע בשעון מעורר.״
״מה שתגיד, דרו. כאילו הילדות הקטנות שלך לא יעירו אותך בקרוב ממילא,״ גיחכתי.
״כן, את כנראה צודקת.״ הוא גלגל עיניים והעמיד פנים שזה מרגיז אותו, אבל ידעתי שהוא מבלף. אליסה ושרלוט היו כל חייו. בתור אב חד־הורי לשתי בנות מתוקות, בנות שש וארבע, הכול היה מאתגר, בלשון המעטה, אבל אחי אהב את בנותיו ברמה שלא הייתה דומה לשום דבר אחר שהכרתי. ״שוב עבדת כל הלילה?״
נאנחתי ונזכרתי למה רציתי לדבר איתו. אחי היה אחד מהאנשים הספורים שידעו על האלטר אגו שלי, ויויאן פוקס, סופרת הרומנטיקה הארוטית הלוהטת. כולם ידעו שאני כותבת, אבל גרמתי להם להבין שכל מה שעשיתי היה לכתוב טור הומוריסטי למגזין אופנה. זה אומנם היה חלק ממה שעשיתי, אבל את השטויות האלה יכולתי לשלוף מהמותן חמש דקות לפני שהן ירדו לדפוס.
״כן.״ הידקתי את הסוודר שלי סביבי כשמשב רוח חזק עבר בסמטה והפיל בקבוקי בירה עזובים וכוסות קפה נטושות שתי קומות מתחתינו. מעולם לא הצלחתי להבין למה אנשים משאירים אחריהם לכלוך.
״על מה זה הפעם? ילד מיליארדר מרושע? אופנוען מקועקע? כוכב רוק מעונה?״
״בוס סקסי.״
״זה חדש,״ הוא אמר ושפתיו התעקלו בחצי חיוך.
״גיוון אמור להיות תבלין החיים, לא?״ זקרתי את גבותיי.
״צודקת. אז מה הבעיה?״
לקחתי חופן של M&M’s ודחפתי אותם לפה, מתעלמת מכך שהשעה היא שש בבוקר. מבחינתי, השעה הנכונה לשוקולד היא כל שעה. ״הכול בעייתי. הספר הזה נראה לי בדיוק כמו כל ספר אחר שכתבתי.״ ניערתי את ראשי. ״הבחורה פשוט קופצת על הזין של הבוס שלה בתוך פחות מעשרים עמודים. אני מפספסת משהו, אבל אני לא יודעת מה.״
״רומנטיקה,״ דרו ענה במהירות.
גלגלתי את עיניי. ״רומנטיקה מוערכת יתר על המידה.״
״אמרה סופרת הרומנים,״ הוא גיחך.
שלחתי אליו מבט זועם, כיווצתי את שפתיי והידקתי את הסוודר חזק יותר סביב גופי הדק.
״אני אוהב אותך, מולי,״ הוא המשיך כשלא עניתי, ״אבל העובדה שאין לך חיי אהבה בולטת מאוד בספרים שלך.״
״יש לי חיי אהבה!״ התווכחתי.
״להשתגל עם כל מיני טמבלים כשזה נוח לך, לא נקרא חיי אהבה.״
״אתה באמת אמרת עכשיו 'להשתגל'?״ ניסיתי להחניק צחוק.
״את משנה את הנושא.״
נאנחתי. ״אפשר שיהיו לי חיי אהבה בלי לבחור פיג׳מות תואמות או סט למטבח. ואחד הטמבלים האלה היה במקרה אחד מהחברים שלך לקבוצה. כתבתי ספר על הוקי, ושחקן הוקי מקצועי היה ההשראה המושלמת בשבילי.״
״ואני דאגתי לו לפנס בעין כשגיליתי את זה.״ הוא הביט בי בעיניים מצומצמות.
זה לא ששכבתי עם כל העולם, אם כי הייתי בטוחה שאחי חשב ככה. פשוט העדפתי לשמור את מערכות היחסים שלי על אש קלילה ואגבית. זה היה עדיף לכל המעורבים.
״אין לי שום דחף להתמסד. אני בסך הכול בת עשרים ותשע ועוד שנה-״
״שלושים,״ הוא קטע אותי, כרגיל. עיניי ירו בו חיצים על כך שאמר את מילת ה־ש׳ הארורה.
״אני לא מוכנה לוותר על כל העבודה הקשה שלי ועל כל מה שהשגתי, בשביל גבר שחושב שאני צריכה להקדיש את חיי לטיפול בתריסר ילדים,״ הסברתי. במהלך שנות העשרים שלי מרבית חבריי ניתקו איתי קשר. הם רצו להתמסד ולהקים משפחה, וכשזה קרה, הם הזניחו את כל שאר מערכות היחסים שלהם למען בן אדם אחד, ובסופו של דבר למען ערמת זאטוטים צורחים, מקיאים ובוכים. סירבתי להיות עוד מישהי שתקריב הכול למען גבר ולמען ההבטחה של אושר ועושר עד עצם היום הזה.
״האדם הנכון לעולם לא יבקש ממך לוותר על החלומות שלך רק כדי שהוא יוכל להגשים את שלו. האדם הנכון יעודד אותך לרדוף אחרי החלומות שלך בכל מחיר.״ הבעה אומללה כיסתה את פניו לרגע. יכולתי לראות שהוא עדיין פגוע ממה שהכלבה לשעבר שלו, כפי שאני מכנה אותה באהבה גדולה, עשתה לו. למעשה, ׳כלבה׳ הייתה מחמאה למישהי כמו קרלה. ״ואני די בטוח שלא תפגשי אותו בבר בבוילסטון.״
״המקומות האלה הם מקור מדהים לכתיבה,״ התווכחתי. ״אתה יודע כמה רעיונות לסיפורים קיבלתי רק מהאזנה לשיחות של אחרים? לעזאזל, הרעיון לספר שאני עובדת עליו עכשיו עלה אחרי שהקשבתי למישהי שיכורה מספרת לעמיתים שלה לעבודה שהיא מזדיינת עם הבוס שלהם.״
הוא הניד בראשו וצחק. ״מה שתגידי, מולי מֵיי, אבל כבר ראיתי אותך עובדת על ספרים שמבוססים על משהו שלא הכרת לפני כן. את עורכת מחקר. את לא מפסיקה עד שאת מבינה את הדברים לעומק. אולי זה מה שאת צריכה לעשות גם במקרה הזה.״
״במקרה הזה?״ קימטתי את המצח. ״למה אתה מתכוון?״
״את כותבת רומנים. אולי את צריכה סוף־סוף...״ הוא השתתק לרגע ומשך בכתפו. ״נו, את יודעת, לחקור את זה.״
״מה, לראיין אנשים על חיי האהבה שלהם? זה נשמע לי יותר מדי כמו ׳כשהארי פגש את סאלי׳, למען האמת.״
הוא קימט את מצחו בחוסר הבנה.
״אף פעם לא ראית את הסרט?״ שאלתי באימה.
״אני בחור. אם אין בסרט ציצים, אקדחים או פצצות... או שאנחנו יודעים שמובטח לנו זיון אחר כך... אנחנו לא כל כך בעניין.״
״שיהיה.״ גלגלתי עיניים. ״אני די בטוחה שראיתי כמה דמעות זולגות על הלחיים הגבריות שלך כשראינו את ׳מלך האריות׳ עם הבנות בחודש שעבר. אתה יכול לשחק אותה קשוח כמה שאתה רוצה, אבל בפנים אתה רך כמו חמאה.״
״זה מה שקורה כשיש לך ילדים,״ הוא ציין, ולא בפעם הראשונה. כאילו לא שמעתי את זה מספיק מהדודות שלי, שהזהירו אותי שהשחלות שלי יצטמקו ויתייבשו אם לא אלד בקרוב.
פתחתי את פי לענות כשניחוח קל של קפה חדר לנחיריי. דרו, כנראה, גם הריח את זה כי הכתפיים שלו צנחו קלות. ״אני מניח שדודה ג׳יג׳י כבר למטה.״
הוא גנח והעביר את ידו על לסתו. ״הגיע הזמן לרדת לשם. היא מתנהגת כאילו היא הבעלים של המקום ולא ההפך.״
״אתה יכול להאשים אותה? היא עבדה שם מאז שהייתה בת שש־עשרה.״
דודה ג׳יג׳י, קיצור לג׳ורג׳ינה, הייתה האחות הקטנה של אבא שלנו. הסבא־רבא שלנו, אלפונסו ברינקולי - ששינה את שם המשפחה לברינקס כשהגיע לאליס איילנד - הקים את ״מודרן גראונדס״ בתחילת המאה העשרים. בימים ההם זה היה רק דוכן קטן על גלגלים שהוא נהג לקחת לחוף, ושם מכר קפה ועוגיות לדייגים. כיום זה אחד מבתי הקפה הספורים בעיר שנותרו בבעלות פרטית ולא נקנו בידי רשת גדולה. הוא היה ממוקם בשכונה בצפון בוסטון, האזור היחיד בעיר שבו מסעדות ובתי קפה משפחתיים עדיין שגשגו.
בית הקפה עבר מדור לדור, אבל כשאבא שלי ניהל אותו, הוא כמעט פשט את הרגל. לפני מספר שנים דרו נכנס לתמונה, קנה את המקום והמשיך לנהל את העסק המשפחתי. יתרה מזאת, הוא הצליח להרחיק את סטארבקס מהשכונה.
כשסבא־רבא שלי העביר את העסק למיקום הנוכחי שלו, הוא קנה את הבניינים שגרנו בהם. בדרך כלל, הדירות היו מושכרות לעובדי בית הקפה או לחברים שלהם, אבל כשקרלה עזבה את דרו, הוא עבר לדירה שמעל בית הקפה ואני עברתי לבניין שממול כדי לעזור לו עם הבנות. חוץ מזה, אהבתי להיות במרחק צעדים ספורים מבית הקפה הטוב ביותר בבוסטון.
״אבא׳לה!״ קול קטנטן קרא מאחורי דרו, ורעמת תלתלים כהים הופיעה לידו במהרה. הקטנטונת שרבבה את ראשה מהחלון עם חיוך גדול על פניה. ״בוקר טוב, דודה מולי!״
״בוקר אור, אליסה,״ עניתי בחיוך ששמור רק לאחייניות שלי.
״רוצה לבוא אלינו? אני רוצה להכין ופל בלגי.״
״יש לי עבודה היום, נסיכה, ואני די בטוחה שאת ואחותך צריכות ללכת לגן. מה דעתך שאבוא בערב ונכין פיצה?״
״פיצה!״ היא צווחה בהתלהבות. ״ואז נצפה בסרט?״
״ברור, מצחיקונת!״
גרירת רגליים נשמעה בתוך הדירה שלי והצצתי מעבר לכתפי. בזווית עיני ראיתי גבר גבוה. עיניי נפערו למראה גופו העירום, ומייד זינקתי מהשולחן וכמעט הפלתי את כל ה־M&M’s. ״טוב, חייבת לזוז! נתראה מאוחר יותר, דרו. אוהבת׳ותך ליס!״
פתחתי את דלתות הזכוכית ורצתי פנימה.
״היי, מותק,״ קווין גירד את בטנו בזמן שמיהרתי להגיף את התריסים כדי לא לצלק את נפשה של אחייניתי לעד. לעזאזל, הייתי די בטוחה שהגודל של החבילה שלו צילק גם אותי לכל החיים. ״למה את ערה מוקדם כל כך? אפילו לא שמעתי אותך קמה.״
״אני כבר ערה מזמן.״ פשטתי את הסוודר ותליתי אותו על כיסא בזמן שחציתי את הסלון החמים בדרכי אל המטבח. וידאתי שיש בקומקום מספיק מים לפני שהפעלתי אותו והדלקתי את הכיריים.
״מה עשית?״ הוא השעין את מרפקו על השיש. הנוחות שבה שוטט ברחבי הבית שלי עירום עם הכלי שלו מתנופף ברוח הייתה קצת מטרידה, אם לומר את האמת.
״לא הרבה,״ שיקרתי. שפכתי פולי קפה אל המטחנה ולחצתי על כפתור ההפעלה. לא הייתי מישהי שמגלה את הסודות הכמוסים שלה לגבר שאיתו היא, כפי שאחי הגדיר זאת, משתגלת. היכולת של קווין לתפקד בין הסדינים לא הגיעה עם האפשרות לקבל פרטים אודות חיי. הוא היה הסחת דעת נעימה ופתוח לנסות דברים חדשים, דבר שהועיל מאוד בסוג העבודה שלי, בעיקר כשעבדתי על החלקים הלוהטים יותר בספרים. חוץ מזה, לא הרגשתי אליו דבר.
״את תמיד קמה מוקדם!״ הוא צעק כדי להתגבר על רעש הפולים הנטחנים.
״כן, אני עובדת על כמה דברים בשביל המגזין.״ כיביתי את המטחנה ומדדתי את כמות הקפה הטחון שהכנסתי למכונה כדי להימנע מקשר עין איתו.
הוא שילב את זרועותיו על החזה, גורם לשריריו לתפוח. הסתרתי את מורת הרוח שלי. קווין היה חלומה הרטוב של כל אישה. חטוב ושרירי. ריבועים בבטן. כמה קעקועים נחמדים על הזרועות והכתפיים. הבעיה הייתה שהוא פשוט לא היה החלום שלי. אהבתי את הגברים שלי רכים יותר ולא מושלמים, אבל כרס ושערות באף לא מכרו ספרים. אנשים לא קראו כדי לחשוב על החיים הרגילים והמשעממים שלהם. הם קראו כדי לברוח מהמציאות.
בחודשים האחרונים, קווין היה המוזה לגברים בספרים שלי, למרות שהוא לא ידע על כך. מבחינתי, זה היה סידור נפלא, גם אם הוא לא היה מודע לאותיות הקטנות בהסכם. השתמשתי בו כמקור השראה כדי לכתוב את הרומנים הלוהטים וחורכי השחלות שלי, ובתמורה הוא קיבל בחורה שלא נדנדה לו לפגוש את המשפחה שלה ולבלות עם החברים שלה, שלא עמדה שעות מול המראה ושאלה אותו שוב ושוב אם היא נראית שמנה ושלא הייתה צריכה שיאכיל וישקה אותה תמורת זיון.
״מולס?״ קולו של קווין גרם לי להסיט את עיניי מהחזה שלו. חיוך תאוותני עלה על שפתיו, ואני מניחה שהוא חשב שתפס אותי בוהה בו. ״שמעת אותי?״
״מה אמרת?״
״אמרתי...״ הוא התקרב, הניח את ידיו על מותניי והאגודל שלו ליטף את עצם האגן שלי.
רעד עבר בגופי. עברתי במוחי על רשימת התנוחות שלא הייתי בטוחה לגביהן. נשכתי את שפתי התחתונה וניסיתי להיזכר איזו מהן רציתי לבדוק קודם כדי לוודא שהתיאור שלי יהיה נכון כשאכתוב אותן.
״נראה שאת עובדת המון, אבל הטור שלך לא מופיע במגזין לעיתים קרובות כל כך.״
שפתיו רפרפו על צווארי ומגעו היה עדין כמו רוח קלילה. עצמתי עיניים וקימרתי אליו את גופי. אולי נעשה את זה על הקיר הפעם. הוא היה גבוה ושרירי, ניגוד מושלם לגוף הנמוך והדק שלי. הוא יצליח להחזיק אותי רק באמצעות פלג גופו העליון ואפילו לא יזיע.
״למה?״ נשימתו החמה לחשה על עורי.
״אין לי שליטה על מה שהם מחליטים לפרסם.״ התנשפתי וחזרתי על הסיפור שסיפרתי לכולם.
״על מה את כותבת הפעם?״ הוא מלמל כשידיו השתחלו אל תוך מכנסי הפיג׳מה שלי, שהיו מעוטרים בציורי מיני מאוס, ומשכו אותם למטה.
״רומנטיקה במשרד.״ זה לא היה שקר מוחלט.
״ספרי לי על זה.״ הלשון שלו נעה בעיגולים על עיקול צווארי ושלחה דגדוג חמים לאיבריי הפנימיים.
״זה לא יעניין אותך.״ רציתי להסיח את דעתו, אז חפנתי את לחייו ומשכתי את פניו אליי. ״תנשק אותי, קווין.״
הייתי ערה כמעט כל הלילה במטרה לכתוב, אבל הרגשתי חסרת השראה לחלוטין. אולי זה מה שהייתי צריכה כדי להניע את הספר מחדש. אולי הייתי צריכה לחוות אשליה של אהבה עם כל ההבטחות המזויפות שלה.
כששפתיי היו קרובות מאוד לשפתיו, הוא הזדקף והתרחק ממני בפתאומיות.
״למה את עושה את זה?״
״מה?״ פערתי את עיניי. הרצינות שלו הפתיעה אותי.
הוא העביר את ידו על שערו הבהיר. ״בכל פעם שאני מנסה ללמוד עלייך משהו נוסף, להכיר אותך באמת, את מרחיקה אותי ממך.״
״אני לא הרחקתי אותך,״ טענתי. ״הייתי מוכנה שתזיין אותי עכשיו על הקיר, לכל הרוחות! אתה התרחקת ממני.״
״אני לא מדבר על העניין הגופני.״ גופו השרירי התכווץ מעט וגרם לו להיראות פגיע. ״תראי...״ אנחה נפלטה מבין שפתיו. ״אני מחבב אותך, מולי. את אישה יפה שיודעת בדיוק מה היא רוצה. אבל איך מערכת היחסים הזאת אמורה לעבוד אם אני לא מכיר אותך בכלל? אם אני לא יודע אפילו את החלומות והפחדים שלך?״
״מערכת יחסים?״ כמעט נחנקתי והדופק שלי התגבר למשמע הצירוף מטיל האימה ״מערכת יחסים״.
בחודשים שבהם התראינו, לרוב נפגשנו לכמה משקאות בבר ואז הגענו לבית שלי. מעולם לא דיברנו על המישור האישי. לא ידעתי עליו הרבה וגם הוא לא ידע עליי. זה מצא חן בעיניי. הוא סיפק לי בדיוק את מה שהייתי צריכה. מעולם לא ניהלנו דיון על הציפיות שלנו זה מזה כי הייתי תחת הרושם שלא היו ציפיות כאלה מלכתחילה.
״על מה אתה מדבר?״ קומקום התה שרק, אבל התעלמתי ממנו.
״עלינו.״ הוא סימן בידו על הרווח שבינינו.
״עלינו?״ הרגשתי שאני נמצאת ביקום מקביל.
״על מה חשבת שדיברתי?״
״אני לא יודעת, אבל ממש לא חשבתי שעל זה. קווין, אתה בחור כיפי. אני אוהבת לבלות איתך, אבל מערכת יחסים? באמת?״
הוא נסוג לאחור והזקפה המרשימה שלו כבר לא עמדה בדום מתוח. ובכל זאת, הזין שלו היה עדיין די מרשים.
״אתה יכול לשים משהו על עצמך, בבקשה?״ פלטתי צחוק קצר. ״אני לא יכולה לדבר איתך ברצינות כשהחבילה שלך מתנדנדת ככה.״
עיניו הצטמצמו וכאב מילא את תווי פניו. ״את חתיכת טיפוס.״ הוא ירק בטון שהבהיר שזאת לא מחמאה. הוא עזב את המטבח ומיהר לעבר חדר השינה שלי.
משכתי בכתפיי, הרמתי את מכנסי הפיג׳מה שלי וחזרתי אל הכיריים הדולקים כדי לכבות את האש מתחת לקומקום הרותח. מזגתי את המים הרותחים למכונת הקפה וצפיתי בזרם השחור והריחני מטפטף אל תוך הספל בזמן שניערתי מעצמי את האשמה שאיימה לחדור אל התודעה שלי. אשמה קתולית. זאת לא הייתה אשמתי שקווין החליט לשנות את החוקים אחרי כמה חודשים.
״אני יוצא מכאן.״ הוא קרא מאחוריי. הסתובבתי וראיתי אותו צועד לעבר דלת הכניסה.
״אוקיי.״ היססתי. לא ידעתי מה נהוג להגיד או לעשות במצבים כאלה. מעולם לא התקרבתי למישהו מספיק כדי לדעת מה לעשות אחרי חוסר הסכמה. או ויכוח. או מה שזה היה בדיוק. ״אתה רוצה לחזור מאוחר יותר?״
הוא נעצר כשידו על ידית הדלת. כתפיו עלו וירדו לפני שהסתובב אליי. ״לא, מולי. אני לא מתכוון לחזור מאוחר יותר. נמאס לי להשקיע זמן ומאמץ במשהו חסר טעם.״
״קווין...״ התקרבתי אליו. ״פשוט... לא חשבתי שזה היה משהו רציני.״
״טוב, זה כן רציני... או לפחות זה היה רציני בשבילי. זה בסדר, אני מבין את זה. חשבתי שאת שונה, אבל את בדיוק כמו כל שאר הבחורות בעיר הזאת. כל מה שאתן רואות זה שרירים ושום דבר אחר.״ הוא פנה שוב אל הדלת, פתח אותה ויצא מהדירה שלי בסערה.
עמדתי קפואה במקומי. מה אני אמורה לעשות? לרוץ אחריו ולהתנצל? על מה? על כך שהייתי אני? נכון, נהניתי מחברתו והוא היה די טוב במיטה, אבל זה כל מה שזה היה.
כשאימא שלי עזבה את אבא שלי לפני שנים רבות משום שרצתה יותר מאשר לגדל ילדים כל חייה, הוא אמר לי משהו, ׳אהבה אמיתית לא קיימת בחיים האמיתיים׳, קיבלתי לכך תזכורת כשהכלבה לשעבר של דרו, קרלה, עזבה אותו כי הוא כבר לא היה שחקן הוקי מפורסם כפי שהיה בעבר. אין דבר כזה 'אושר ועושר עד עצם היום הזה'.
בני אדם קיימים רק כדי לגרום כאב לב לאחרים.
שום דבר לא ישכנע אותי אחרת.
