מסה אנתרופולוגית זו מציעה נקודת מבט קוסמולוגית לפענוח סוד קסמו של התיאטרון המערבי ולחידת הישרדותו כמוסד ארכאי בעידן ההיפר־מדיה. במוקד התיאוריה הספקטקולום, עולם בימתי המושתת על סדר קוסמי־מונותאיסטי. הספקטקולום מופיע לעיני באי התיאטרון בכל הצגה המועלית על הבמה, הוא היסוד הבלתי־נראה בתיאטרון והוא מצוי באירוע תרבותי הנושא בחובו מעין שיבה אל מעמד הר סיני. בתיאוריה החדשה שזורים רעיונות יהודיים ונוצריים רבים שמקורם במוטיבים מיתולוגיים בתנ"ך וגם בתורת החסידות ובקבלה. תיאוריה זו מבצרת את מעמדו של העולם הבימתי כקדוש ובתוך כך מהפכת את כיוון ההשתחוויה, המיוחסת הפעם לקהל הצופים בתיאטרון.