“אני אעשה את זה בקצרה. מספיק זמן יקר בזבז לי הספר הזה. (כן, אני יודעת שאני אשמה, אל תטיפו לי)

הייתי באחד החגים בבית מלון וחיכיתי אחרי ארוחה לא משהו למנה אחרונה. למה חיכיתי? רציתי פיצוי, שילמתי ממילא,לימדו אותי לסיים מהצלחת. הגיע פאי תפוחים עם קרמבל ועוגת שוקולד עם גלידת וניל. שניהם בינוניים לעילא ולעילא. קלוריות ריקות ומאכזבות. אמא שלי היתה אומרת לא כדאי להתבשר בגלל זה. מאז שנהייתי צמחונית ואני לא מתבשרת על כלום (פעם בחודשיים שלושה חטא קטן, אבל רק אם זה התבשל עם בשר, אבל לא ממש חיה בצלחת) מאז למדתי שממילא את רוב הארוחה אני לא אוכלת, וככה אני מוותרת ברצון על הרבה.

אז למה הייתי צריכה לגמור מהצלחת את הספר הזה? אז מה אם שילמתי, צריך גם לא ליהנות וגם לסבול?

את הספר הזה כתב גבר, וגם הגיבורות הנשיות שלו לא חושבות כמו נשים, אלא כשהוא שותל קלישאות בדיאלוגים.

גברים שכותבים ספרות מצוינת חושבים כמו נשים ויש להם תכונות נשיות שהופכות את הכתיבה למעולה. חשיבה רוחבית, תשומת לב לפרטים, צלילה לעומק, רגישות גדולה.

ג'ק פלין רקח כאן סיפור מעצבן שמורכב מכל מיני זרועות פשע, מרוצח סדרתי סוציופת (לא כולם כאלה?) ועד מנהל נמל שחי מדמי חסות ורצח של מי שעומד בדרכו (והסופר עוד מכנה אותו הגון וגם ניכר שהוא מחבב אותו).

בקיצור, סיפור נטול כישרון כתיבה, שטחי, מעצבן, רווי דם ותימרות עשן. ספר פעולה במירעו.

כן, ובאלדצ'י כתב שזה ספר פנטסטי. באיזה מועדון חברים כל סופרי המתח האלה שמרעיפים המלצות זה על זה. בגלל זה אני לא קוראת את באלדאצ'י, אם זה הטעם שלו.”

“ספר מתח נחמד, לא יותר, אבל בהחלט קריא, עלילה די רדודה, מתח בינוני אבל הקצב אכן מסחרר.
סוכנת אחת קיט סטיל, חדה ונחושה מבחוץ אבל שבורה מבפנים.
פשע, אלימות פרוטקשן הכל בכל מכל שיוצר סוג של עיסה לא ממש טעימה.

ההבטחה, לא כל כך התקיימה, נו שוין... לספר הבא.

תהנו. אני פחות”