“הספר מכיל חמש נובלות, וכולן נוגעות במשפחתיות, זוגיות והוֹרוּת. המשפחות של מרכוס הן משפחות הכי רגילות, וכל אחת מהן יכולה להיות המשפחה מהבית השכן. הם האנשים שאנחנו פוגשים במרכול השכונתי ומהנהנים להם לשלום. ואלו גם אותם אנשים שלפעמים אתה מוצא את עצמך חושב עליהם מחשבות כמו איך מתנהלת המשפחתיות שלהם: איך נראות החופשות שלהם ( הכל כלול או מלון בוטיק?) איך הם בסקס (צפויים או מפתיעים?)

במרכז כל משפחה כזו עומדת אישה. אישה חזקה הנושאת על כתפיה משפחה, והמשותף לכולן זה שהקורא פוגש אותן באיזו נקודת משבר או שבר בחייהן.
מרכוס לקחה את הגיבורים שלה, קילפה מהם את כל השכבות, ומגישה אותן לקורא חשופות וברגעים לא הכי מחמיאים, לא רגעי שיא.

היא מעלה על הכתב את הדברים והמחשבות הכי אישיות ואינטימיות. כמו כספת של הנפש, ומרכוס, כמי שבידיה הקוד לכספת זו - פותחת אותה לרווחה לעיני הקורא. ויש שם עולם ומלואו:

אישה, שתוך כדי מסע הלוויה של בעלה חושבת שמעכשיו היא תוכל לאכול מה שבא לה, ובעוד זה מורד אל הקבר היא מפנטזת על פסטה רותחת וגם על לחם טרי שלא בא אל פיה במשך שנים.
או

נערה החושקת וחומדת את משפחתה של חברתה הגרה דלת מולה, או האֵם של אותה הנערה שנוהגת לשבת בין אנשים בתור. בדואר או בקופת חולים. סתם כך, יושבת בתור ומתבוננת באנשים.

בחלק מהסיפורים יש מבט מהתא המשפחתי החוצה. מבט שמלווה בערגה שאי אפשר לפספס אותה. היא נוכחת בין המילים, עד שהיא מביאה לטשטוש הזהות העצמית, וממש כמו במחשב שאפשר לאתחל מחדש, נראה שגם הם היו שמחים לאתחול: למחוק אישיות והיסטוריה, לקבל דף חדש וחלק ולהתחיל מחדש. לממש את הכמיהה לחיים אחרים, להשתייך למשפחות אחרות בבתים שונים.

הכתיבה של מרכוס לא משאירה את הקורא אדיש. כל מילה יושבת במקומה המדויק, והגיבורים שלה לא ממהרים לעזוב.

מומלץ.”