העולם הוורוד
סיפורם של ריגן ורֶט


1


ריגן


ידעתם שברבורים הם הציפורים היחידות עם פין חיצוני? זה נכון לגמרי, ומרתק, אם תשאלו אותי. זאת אומרת, אתם יכולים לדמיין לעצמכם יונקת דבש קטנה מתעופפת עם פין? קצת מטריד, לא? אבל ברבור? אני יכולה להבין את זה.


זו העובדה האחרונה שהכנסתי למאגר המידע של 'העולם הוורוד'. אני אוהבת את העבודה שלי. לבלות את ימיי בחיפוש אחר עובדות מוזרות, מדהימות ואקראיות לגמרי זה חלום שהתגשם. זה עוזר ש'העולם הוורוד הייג'ניקס' זו החברה של אבא שלי, והוא יצר את התפקיד הזה במיוחד בשבילי. לכל הרוחות, הוא יצר את החברה בגללי, ובגלל אחיותיו.


"ריגן, את באה לארוחת ערב עם אימא שלך ואיתי הערב?"


אני מזיזה את מבטי ממסך המחשב ומביטה במבנה גופו החטוב של אבי כשהוא שעון על דלת הכניסה למשרדי. "אימי החורגת, אתה מתכוון?"


הוא מגלגל את עיניו. "כן. אלא אם כן אימך הביולוגית שינתה את דעתה וכבר לא רוצה להוריד לי את האשכים בידיים חשופות. אם זה המצב, היא מוזמנת להצטרף אלינו."


אני נרתעת. "תודה שהכנסת לי לראש את המראה הזה." אני מעמידה פנים שאני דוחפת אצבע בגרון ואבא צוחק. "בכל אופן, לא, לא אצטרף אליך ולמכשפה המרושעת מהמערב לארוחת ערב. יש לי תוכניות."


"תוכניות?" הוא שואל, מתעלם לגמרי מהירידה שלי על אימי החורגת. הוא נכנס למשרד ומתיישב על השזלונג הוורוד שמיקמתי ליד קיר החלונות הענק, ואז מרים את רגליו. "איזה תוכניות? תוכניות עם... האם אעז לומר, גבר?" הוא מנענע את הגבות בכוונה כשהוא מדבר ומקשה עליי לשמור על הבעה רצינית.


נחירה נפלטת ממני כשאני מנסה לעצור את עצמי מלצחוק. "לא, מצטערת לאכזב, אבא. אני הולכת לסרט עם שרלוט."


כתפיו משתוחחות. "אני רוצה נכדים, ריגן, ואת לא פועלת באופן אקטיבי לקראת זה." הוא מתנשף, מוריד את רגליו לרצפה וקם, מיישר את ז'קט החליפה ואת העניבה. "צאי לדייט אחד בחודש וזהו. אני לא מבקש הרבה. אפילו בלי נכדים, אני רוצה לראות אותך עם מישהו. את בת עשרים ושבע ומעולם לא פגשתי אף אחד מהחברים שלך. הגיע הזמן, מתוקה."


"אל תחכה בנשימה עצורה. פגשת את החלאות שמסתובבות בעולם הדייטים בימים אלה? סמוך עליי, אבא, עדיף שאמות כאשת חתולים זקנה מאשר שאביא הביתה אחד מהם."


הוא מגיע לדלת ומביט לאחור, אוחז באצבעותיו במשקוף. "אם מישהו יכול למצוא מחט בערמת שחת, זו את. אבל את חייבת להיות שם בחוץ כדי לחפש את זה, חמודה."


לאחר שהוא הולך אני מורידה את הראש אל בין ידיי. הוא צודק. אבל אני מביכה מדי מכדי לצאת לדייטים. אני מרותקת מהעובדה שלברבורים יש זין, או זיינים, לא משנה. הנקודה היא שזה לא בדיוק נושא שאני יכולה לדבר עליו בארוחת ערב בדייט. כל חבר פוטנציאלי יברח בצרחות אם יחשוב שאני בקטע קינקי רציני ומוזר, ואני לא. נשבעת שאני בקטע קינקי נורמלי יחסית.


אני מזיזה את השיער אל מאחורי האוזניים ומקלידה בציפורניי הוורודות כמסטיק על המקלדת. עיניי זזות לשעה שמופיעה בפינת מסך המחשב. השעה חמש ורבע. אני נשטפת בגל של רחמים עצמיים קר כקרח כשאני קולטת כמה פתטי מצידי לשבת במשרד בחמש ורבע אחר הצהריים בשישי בלי שום כוונה לעזוב עד שאפגוש את שַר בשבע.


אני נשענת לאחור על כיסא הקטיפה המהמם שלי בעל הדפס השושנים, מרימה את הרגליים ומניחה אותן על פינת השולחן שלי. התנועה הקטנה והלא מקצועית הזאת גורמת לי להרגיש קצת פחות פתטית, אבל ממש קצת, מפני שמילותיו של אבא מסתובבות בראשי ומסרבות להניח לי.


אם מישהו יכול למצוא מחט בערמת שחת, זו את.


אני נאנחת בקול עם כל הדרמטיות של מלכת יופי בת שלוש ומטה את ראשי לאחור כדי לבהות בתקרה.


זה לא שאני לא רוצה למצוא מישהו. אני פשוט לא מסוג הבחורות שיש להן את הכישורים המתאימים לתפיסת גברים. מעולם לא לימדו אותי, וגם אם היו מלמדים אותי, אני בספק שהייתי מסוגלת לשלוט בזה אי פעם. אני לא מצוידת בכישורים הנחוצים.


אין לי שום פילטרים, שום יכולות לניהול שיחה נאותה, וגם שיחות חולין הן לא הקטע החזק שלי. אם רק הייתי יכולה למצוא מישהו קצת מוזר, בדיוק כמוני.


הנייד שלי מצפצף בהודעה. אני מורידה את הרגליים מהשולחן ומסתובבת כדי לחטט בתיק בחיפוש אחר הנייד שלי. אני מעבירה את האצבע על המסך ורואה הודעה משרלוט. חיוך מושך את קצות שפתיי עד שהמילים שוקעות.


שַר: חמודה, אני ממש מצטערת, אבל אני חייבת לבטל הערב. אני גולשת על הגל האדום ואימא אדמה אכזרית במיוחד החודש. אני מרגישה כאילו סרט אימה מתרחש בתוך הרחם שלי.


התיאור הגרפי שלה גורם לי להירתע. לשר יש אנדומטריוזיס, אז היא סובלת ממחזורים די קשים, בלשון המעטה. זה העניק לה מוטיבציה לחשוב על דרכים יצירתיות ביותר כדי לתאר את הכאב ואת אי־הנוחות שלה.


אני: תודה על התיאור הגרפי. זה ירדוף את חלומותיי הלילה. חדשות טובות, אני כבר לא רעבה, אז אין לי בעיה לבטל את ארוחת הערב שלנו לפני הסרט.


שר: אין בעד מה, חברה. אני יודעת שציפית בקוצר רוח לפסטיבל הסוטים של טארון אגרטון1 שלנו, אבל לצערי, זה חייב להידחות. בשישי הבא מתאים לך?


כתפיי משתוחחות. ממש ציפיתי לבלות זמן איכות מול המסך עם החתיך החלומי ששמו מר אגרטון.


אני: אני שונאת אותך ואת איברי הרבייה המצוברחים שלך. נתראה בשבוע הבא. נשיקות.


מכיוון שאין לי עכשיו סיבה לחכות במשרד, אני מכבה את המחשב, נועלת את נעלי העקב, מכתיפה את התיק ויוצאת כמו אישה שיש לה משימה.


חשוב לציין שאין שום משימה, ואין לי לאן ללכת מלבד הביתה, לדירה הריקה שלי, כדי לקבל דיכאון מהמחסור בגברים חתיכים בחיי הערב.


אני באמת פתטית.


* * *


רֶט
אני קורץ לברמנית כשהיא רוכנת קדימה יותר מהנחוץ כדי להחליק את הבירה שלי על פני משטח העץ שמפריד בינינו. "תודה, מתוקה."


לשונה הוורודה מחליקה לאורך השפה התחתונה והמלאה שלה. "אין בעד מה, חתיך."


חשפנית בלונדינית מנענעת את הישבן השופע שלה מול פניו של סיימון, החבר הכי טוב שלי. צחוק מבעבע בגרוני. סיימון מצמיד את הגב לכיסא ומנסה להתרחק ממנה ככל האפשר, וזה קורע מצחוק. אני מרוצה מעצמי על שארגנתי את ערב הגברים הזה לכבודו.


חיוך עולה על פניי כשאני מתיישב על הכיסא שלידו. "אישה מהממת מתחככת בך ואתה נרתע. זו התגובה הלא נכונה, גבר."


ראשו של סיימון מסתובב אליי במהירות. "אתה בן זונה חולני, רט. ג'סי תצא מדעתה אם היא תגלה את זה." עיניו כמעט יוצאות מחוריהן. "תסתכל על זה, תסתכל." עיניו יורדות לעבר הכתם האדום שעל צווארון חולצתו הלבנה והמכופתרת. "יש לי אודם על החולצה!"


החיוך שלי הופך לצחוק. "אני יודע, אבל זו חובתי כחבר הכי טוב והשושבין שלך, לגרום לך להסתבך בכמה שיותר צרות."


"טוב, אין ספק שעמדת בהתחייבויות שלך במשך חמש־עשרה השנים האחרונות, מנוול."


"ונהנית מכל רגע. היית מת משיעמום בלעדיי, ואתה יודע את זה," אני אומר לו ודוחף אותו בצלעות.


הוא מניד בראשו. כשנמאס לו מתשומת ליבה של החשפנית הוא רוכן קדימה ולוחש משהו באוזנה. היא מזדקפת ומתרחקת ממנו, ואז נועצת בי מבט זועם.


בי! מה, לעזאזל, הוא אמר לה כרגע?


לפני שאני מספיק לשאול, היא סוטרת לי ועוזבת בעצבים את פינת הישיבה שלנו בבר. טוב, ככל שאפשר לעזוב בעצבים כשאת נועלת נעלי עקב של חשפנית.


אני נועץ מבט עצבני בסיימון. "מה אמרת לה?"


הבן־זונה הזחוח מושך בכתפו. "עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. עכשיו, אם תסלח לי." הוא קם מהספה, מנקה מוך דמיוני מחולצתו. "אני הולך למצוא סודה כדי לשטוף את החרא הזה מהצווארון של החולצה לפני שאשוב הביתה לארוסה שלי."


הוא פוסע שלושה צעדים בדרכו לנטוש את מסיבת הרווקים שלו, ואז מסתובב אליי ואומר, "תודה, פרצוף תחת. ואני חושב שהמשחה החדשה ההיא ממש תעזור עם הפריחה שיש לך בביצים, רק אל תשכח למרוח אותה שלוש פעמים ביום."


למרבה הצער, הברמנית החמודה שתכננתי לקחת הביתה איתי עומדת קרוב מספיק כדי לשמוע את הרמיזה של החבר הכי טוב לשעבר שלי על כך שאני סובל ממחלת מין. החלאה.


שמונה או תשעה משקאות לאחר מכן, אני נכנס שיכור למונית, לבד.


* * *


אלוהים אדירים. מה זה, לעזאזל?


קלאנק. בום. בום. בום.


בשם אלוהים! ידיי עולות לגולגולת הכואבת שלי. הרעש שבוקע מהצד השני של הקיר ממשיך, ובכל בום המוח שלי מתכווץ עוד.


אני מתיישב ומייד מתחרט על התנועה הפתאומית כשהבטן שלי מתהפכת. עוד בום מהדהד מבעד לקיר שמאחורי המיטה שלי, ועיניי נעצמות בחוזקה. מה, לעזאזל, היא עושה שם?


אני טובע בזיעה. מזגן מסריח ומטומטם. לאחר שהדחף להקיא נרגע, אני מניף את רגליי מעבר לשולי המיטה ומניח את כפות רגליי על הרצפה. רק לאחר שאני בטוח שלא ארוקן את תכולת הקיבה שלי על השטיח, אני נעמד.


המוח שלי מסתחרר ואני מצמיד יד לקיר כדי לייצב את עצמי, ואז עושה את דרכי למזגן שמותקן בקיר מעל שידת המגירות.


אני נועץ בו מבט זועם, מושיט יד וטופח עליו קלות. שום דבר. אני עושה את זה שוב, קצת פחות באהבה. עדיין שום דבר. תסכול מבעבע מתחת לעורי, ואז עוד בום קולני ממלא את החדר, ורעיון עולה בנבכי מוחי הסובל מהנגאובר.


אני צועד במורד המסדרון בצעדים נחושים וניגש לדלת הכניסה, כורך אצבעות סביב הידית, פותח את הדלת וצועד לעבר הדירה של השכנה המוזרה שלי.


אני דופק על הדלת ביד כבדה כדי לוודא שהיא תצליח לשמוע אותי מעל הרעש שהיא מפיקה בגלל מה שזה לא יהיה שהיא עושה שם בפנים.


אני מפסיק רק כשהדלת מתרחקת מהאגרוף הדופק שלי ואני עומד מול פסיכופתית קטנה ופרועה שמחזיקה פטיש. אני ממצמץ אליה. מה, לעזאזל?


"רט!" היא צווחת, "איפה המכנסיים שלך?"


מבטי יורד לזין שלי, שעומד למחצה עכשיו הודות לבחורה הסקסית הקטנה שמולי. אני מדמיין את הבחורה המהממת הזאת עומדת בדיוק ככה למרגלות המיטה שלי ומציעה שנשחק משחק תפקידים שבו היא שיפוצניקית שעובדת בשבילי.


"אההה...." אני מניד בראשי ונרתע מהתנועה. "זה לא משנה," אני ממלמל, חולף על פניה ונכנס לדירה.


האוויר הקריר בפנים מעביר צמרמורות בעורי. אני רואה ספת קטיפה אפורה, מחייך וניגש לאזור המנוחה החדש שלי. אני מרים כמה כריות מהספה, משליך אותן על הרצפה, ואז מרים כרית אחת שנראית נוחה במיוחד מתוך הערמה שכרגע זרקתי. אני מועך אותה כמה פעמים כדי לוודא שהיא נוחה, ואז נשכב וכורך את הזרוע סביבה, מתכרבל לי על הספה הנוחה באופן מפתיע של השכנה שלי.


בדיוק כשאני עוצם את עיניי, היא מופיעה. "מה אתה עושה? איפה המכנסיים שלך?"


אני פוקח עין אחת עצבנית ומביט בה. "מה נראה לך שאני עושה? אני הולך לישון. ומכנסיים הם פריט לבוש שלגמרי מגזימים בחשיבות שלו."


"מגזימים לגמרי בחשיבות של מכנסיים," היא ממלמלת לעצמה. אני חושב שהיא הבינה את הרמז ושהיא תכף תניח לי, אבל אני טועה.


"לא, אני... זה מוזר. אפילו בשבילי זה מוזר. אפילו אני לא הייתי עושה את זה. אני בקושי מכירה אותך. אתה יודע איך קוראים לי בכלל? למה אתה עירום בדירה שלי בחמש בבוקר? לא, רגע, השעה לא משנה. למה אתה בדירה שלי? ולמה אתה עירום?"


אני פוקח את העיניים כדי להעניק לה את כל העוצמה של מבטי הזועם והסובל מחוסר שינה, ואומר את מה שאמור להיות די ברור.


"אני בדירה שלך כי הערת אותי, והמזגן שלי מקולקל, וחום אימים אצלי בדירה, עובדה שבכלל לא הייתי מודע אליה כשישנתי, אבל נעשיתי מודע ביותר אליה לאחר שהתחלת לנסות להוריד את הקיר שמפריד בין הדירות שלנו בפטיש המזדיין הזה."


היא ממצמצת אליי כמה פעמים. "אני מבינה."


אני מהנהן. "ידעתי שתביני. עכשיו, אם תואילי בטובך להפסיק לבהות בי, הייתי רוצה לחזור לישון."


היא לא מפסיקה לבהות. אני לא יכול לישון כשמישהו מסתכל עליי. זה מלחיץ לגמרי, לכן אני בוהה בה בחזרה, ואז מרים גבה לאט כשהיא לא מראה שום כוונה לעזוב.


"פספסתי משהו?" אני שואל.


היא מלקקת את שפתיה ומכווצת את המצח. "אתה יודע איך קוראים לי בכלל?" היא שואלת בזהירות.


אוי, שיט. אני חופר במוח בניסיון נואש להיזכר. הבעת פניי כנראה מסגירה אותי כי היא מושכת בכתפיה לאחור וממלמלת, "זה מה שחשבתי."


כשהיא לא אומרת שום דבר אחר, אני משחרר אנחה כבדה ומתיישב. "תראי, זה לא שהציגו בינינו באופן רשמי או משהו, אבל אני יודע מי את. את השכנה שלי. את גרה בדירה לידי בארבע שנים האחרונות. יש לך חברה אחת שאת תמיד מבלה איתה, שצוחקת כמו צבוע. אני מנחש שאין לך חבר כי מעולם לא ראיתי פה גבר, ונוסף על כך – "


ידה עפה במהירות כדי לכסות את פי. "טוב, הבנתי, אתה לא צריך לספר לי עד כמה עלובים החיים שלי."


אני מתפתה ללקק את כף ידה רק כדי לבדוק מה הטעם שלה, אבל זה יהיה לא הולם.


היא מורידה את ידה מפניי ומושיטה לי אותה. "אני ריגן."


אני מסתכל על ידה המושטת ולוקח אותה, כורך את כף ידי הגדולה סביב כף ידה העדינה. "אני רֶט."


היא מהנהנת, נראית מרוצה מעצמה. "כבר ידעתי איך קוראים לך. הבנות צורחות את השם שלך בקול כזה חזק, שקיר חדר השינה שלי רועד מאורגזמה איתן."


מה היא אמרה כרגע, לעזאזל?


פי נפער בהלם, ואני מחכה שהיא תנסה לקחת בחזרה את המילים שלה, להסמיק, לעשות כל דבר מלבד לבהות בי כאילו היא לא אמרה את זה בקול, אבל היא לא.


אני עדיין אוחז בידה, ומבחין בכמה עדין העור שלה. האגודל שלי מלטף את נקודת הדופק שבמפרק כף ידה, והיא מחייכת.


הזקפה החלקית שהייתה לי כשהגעתי מתחזקת לממדים של זקפה מלאה כשגומות חן מופיעות בלחייה. ואז עיניה יורדות, והיא מפילה את הפטיש שהיא המשיכה להחזיק.


זכוכית מתנפצת. אני משחרר את ידה כדי לחפון את הגולגולת שלי. המוח מנסה לפרוץ מתוך ארובות עיניי בגלל הצליל הנוראי.


"פאק," אני גונח.


"שיט, שולחן הקפה שלי!" היא צועקת. היא יורדת על ברכיה מולי ושואלת, "אתה בסדר?" כף ידה משתטחת על המצח שלי. "אתה ממש חם."


התנוחה שלה מעניקה לי מבט מלמעלה לתוך החולצה הרופפת שלה. שאלוהים יעזור לי, היא לא לובשת חזייה. אם לא הייתי רוצה למות ברגע זה, הייתי מתחיל איתה כאילו אין מחר.


הגרון שלי מתעבה, בדיוק כמו הזין שלי.


לפתע פתאום, היא כבר לא נוגעת לי במצח כי היא דבוקה לקיר בצד השני של החדר. ידה עולה ומצביעה על הזין שלי.


אני מוריד את מבטי אליו. "אה... מצטער?"


היא מנידה בראשה לאט, ואז מלקקת את שפתיה הוורודות. "יש לזה שם?"


הגבות שלי מתרוממות. "מה?"


ריגן ממצמצת. עיניה הכחולות והגדולות עולות באיטיות על גופי עד שהן פוגשות בעיניי. היא חוזרת על השאלה שלה. "יש לו שם? לזין שלך," היא מבהירה, כאילו הייתה צריכה.


אני בוהה בה בפה פעור. "לזין שלי?" אני מטה את הראש. "את... מה?" אני עוצם את עיניי. אני עדיין ישן? זה בטח מה שקורה פה. חלמתי את כל הסיטואציה הזאת.


אני מהנהן לעצמי ואז פוקח את עיניי שוב. לא, היא עדיין פה, ואין שום רמז למבוכה על פניה היפות.


והיא עדיין מצביעה.


הזין שלי מתעוות כמנופף לה, ואני מניח את היד מעליו במגננה. "יש לו, אבל זה אישי."


היא מחמיצה פנים ומורידה את ידה. "טוב." היא מושכת בכתפה, אך נשארת דבוקה לקיר.


קיבלתי הרבה תגובות לגבי גודל של הזין שלי, אבל זה חדש. אף אחת לא שאלה אותי מעולם אם יש לו שם, או ברחה ממנו רחוק ומהר כל־כך. אני בוחן את הסקרנות שלה. תמיד ידעתי שהשכנה שלי קצת מוזרה, אבל זה?


נראה שהיא בוחנת אותי בדיוק כמו שאני בוחן אותה. עיני האיילה הגדולות שלה בוחנות אותי מכף רגל ועד ראש וסקרנות מנצנצת עמוק בתוכן.


בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש מודע לעצמי.


אני נוחר בזלזול. מודע לעצמי? לא נראה לי. אני מרהיב לגמרי, וכך גם הזין שלי.


שחקן קולנוע אמריקאי.