פרק 1: חופים קסומים בתאילנד
תאילנד ספטמבר 2022
יושבת ליד שולחן לבן באי קופנגן שבתאילנד, צופה בשקיעה קסומה וכותבת את השורות הראשונות בספרי. אני מזמינה פלטת גבינות, סלט חסה וכוס יין אדום. זו לא ממש ארוחת ערב תאילנדית, אבל היום זה יום של פינוקים. התחלתי את הבוקר בעיסוי על מיטת דרגשים בחוף הים, ראיתי בעיני רוחי את כריכת הספר. כך זה התחיל.
אינני סופרת, כל חיי הייתי אוצרת, עבדתי ב"מוזאון ישראל" בירושלים, שבו מצוי אוסף יצירות אומנות נדירות, בעיקר של אומנים יהודים כמו מרק שגאל, אמידאו מודיליאני, חיים סוטין ועוד רבים וטובים. במוזאון יש גם אוסף עצום של יודאיקה ושל תשמישי קדושה יהודיים נדירים. הפריטים שנאספו במהלך השנים, מסודרים במחסניו של המוזאון. שורות־שורות של חנוכיות, פמוטים, מגדלי בשמים וחפצי אומנות המהווים עדות אילמת לקהילות יהודיות שנמחקו בשואה.
עבדתי גם במוזאון "יד ושם" כסגנית מנהלת. במסגרת תפקידי הייתי אחראית על פרטי אומנות מעשה ידיהם של האסירים יהודים במחנות הריכוז ועל אוסף ציורים של אומנים שציירו אחרי השואה ובהשראתה.
האומנות היהודית החלה לפרוח בין שנות ה-70 לשנות ה-90 של המאה שעברה. אומנות זו כוללת בין היתר את "אומנות השואה". תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד שחזרו את העולם היהודי הנכחד על ידי הנאצים ועוזריהם. גם היום סצנת האומנות בישראל חיה ובועטת. יש עשרות אומנים טובים בישראל ולא מעט בתי ספר מעולים לאומנות.
מלון "קוקו לוקו"
מלון "קוקו לוקו" נמצא על אחד החופים באי קופנגן והגישה אליו היא דרך הים בלבד. רוב תושבי האי הם בודהיסטים ורבים מהם עוסקים בדיג ובייבוש דגים. אלפי תיירים מגיעים לאי מדי חודש למסיבות הפולמון (ירח מלא).
לאחר שאצרתי שורה ארוכה של תערוכות, לקחתי פסק זמן והגעתי לכאן. אני מתגוררת במלון כבר מספר חודשים, יש לי פה כל מה שאני צריכה. חדר מרווח, מיטה רחבה, חוף ים וטיילת ארוכה המשקיפה למים התכולים. אני פותחת את היום שלי עם משקה לימון-נענע טבעי שמוגש בכוס יין. אחר כך אני צועדת על החוף ומסיימת את הבוקר בעיסוי מפנק. בין לבין אני חושבת על אומנות.
השנים הראשונות שלי כאוצרת היו מאתגרות ונפלאות כאחד. בתואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים התמחיתי באומנות ימי הביניים ובאומנות יהודית.
אני אוהבת את תהליך איסוף היצירות ואת תלייתן בחללי הגלריות. אני אוהבת במיוחד את הפתיחה החגיגית שלכבודה אני לובשת, בדרך כלל, שמלה שחורה. לרוב, יש קוד לבוש אחיד לאוצרים בפתיחת תערוכות בחו"ל. האוצרים לבושים בחליפות שחורות והאוצרות בשמלות, אף הן בצבע שחור. עם הזמן סיגלתי סגנון לבוש זה, אך הייתי מוסיפה את הקיק שלי: נעלי עקב אדומות. שמלה שחורה ונעליים אדומות, זוהי התלבושת האהובה עליי כאשר אני נושאת נאום פתיחה לאורחים שמגיעים מכל קצוות הארץ.
במסגרת עבודתי, נשלחתי לחו"ל כבלדרית חפצי אומנות. הובלתי יצירות לתערוכות במוזאונים בעולם ובעיקר בגרמניה. חוויות רבות שמורות לי מהימים ההם. אני זוכרת את התערוכה באוסנבריק לזכרו של האומן היהודי המיוחד, פליקס נוסבאום, שהיה יליד אוסנבריק שבגרמניה. פליקס שעשה מאמצים נואשים להציל את עצמו ואת משפחתו בשואה, נרצח באושוויץ בשנת 1944. חלק ניכר מיצירותיו עוסקות בתיאור מצבו האומלל ובמאמציו למצוא דרך להינצל מידי הנאצים. שלוש שנים הסתתר בבלגיה עד שנתפס.
אחת היצירות שהובלתי לתערוכה הייתה "דיוקן עצמי" שצייר נוסבאום במסתור. דיוקן האומן "הפליט" בן השלושים ותשע מביט חסר אונים על כדור הארץ המצויר מונח על שולחן ומתחנן למדינה שתשמש לו מקלט. לא היה לו סיכוי להינצל. בשנת 1991 הובלתי תמונה זו מהאוסף של מוזאון "יד ושם" לתערוכה רטרוספקטיבית, שבה הוצגו עשרות מיצירותיו. לימים אף הוקם מוזאון לזכרו בעיר הולדתו, אוסנבריק.
בעיר נירנברג שבגרמניה נערכה תערוכה המנציחה את החיים העשירים והמשגשגים של היהודיים טרם השואה. אוצרי התערוכה ביקשו מהמחלקה לאומנות יהודית ב"מוזאון ישראל" חפצי קודש מבתי כנסת של הקהילה היהודית המפוארת. בית הכנסת הגדול בנירנברג נבנה בשנת 1874 ונהרס בשנת 1938. במוזאון נמצאו עשרות תשמישי קדושה נדירים מהמאה ה-19 שהיו שייכים לבית הכנסת ולקהילה זו. במחלקת הרסטורציה של המוזאון, תיקנו ושיפצו מנורות חנוכה, מגדלי בשמים, פמוטים, ואני נשלחתי להובילם בתיק יד לעיר נירנברג.
כשהגעתי מישראל לגרמניה, עליתי לטיסה פנימית שהובילה לעיר נירנברג. התיישבתי ליד החלון, תיק היד יקר הערך היה מונח לצידי. פתאום, בלי שאבחין בכך, אחת הדיילות לקחה את התיק והכניסה אותו לתא המטען שמעל המושב. נשמתי נעתקה. חשכו עיניי. הייתי בטוחה שהחפצים נשברו ונהרסו, חששתי בעיקר למגדלי הבשמים שהיו עשויים מחוטי כסף שזורים בעבודת פיליגרן עדינה. דמיינתי את עצמי נזרקת מעבודתי ב"מוזאון ישראל" בירושלים ושאצטרך לשלם כל חיי פיצויים עבור חפצי היודאיקה שהרסתי. לא ידעתי את נפשי כשאוצרי המוזאון אספו אותי משדה התעופה בנירנברג. לא הייתי מסוגלת לדבר. לא אמרתי דבר על ה"אסון" שהתרחש במטוס. כשהגענו למוזאון בנירנברג, התיק ותשמישי הקדושה נלקחו על ידי הרסטורטורים לבדיקה שגרתית. לאחר שעה ארוכה, אחד מהם הגיע בחלוק לבן, נופף אליי בידו ואמר בגרמנית: "הכל בסדר."
נשמתי לרווחה וברחתי מהמוזאון. נכנסתי לבר הראשון שבו נתקלתי בדרכי. הזמנתי ג'ין וטוניק. דמעות ירדו מעיניי והודיתי לאלוהים שהכול עבר בשלום.
באחת הפעמים טסתי לתערוכה בצ'כיה בנושא יהדות צ'כיה. בתערוכה הוצגו תשמישי קדושה וכלים יום יומיים שנמצאו במחסני המוזאון הצ'כי בפראג ונאספו על ידי הנאצים, שתכננו להקים בעתיד מוזאון שבו יוצג העם היהודי הנכחד בעקבות המלחמה. למרבה המזל, לא כולם נכחדו. הוריי שרדו ואני עדות חיה לכך.
חדורת מוטיבציה, הסכמתי להביא לתערוכה ארגז יפהפה מעץ אשר שימש כארון קודש. ארון הקודש גולף בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי אסירים יהודים במחנה "טרזין" בצ'כיה ונשמר בדרך נס עד שהגיע למוזאון "יד ושם" שבו עבדתי.
עליתי עם הארון למטוס בדרכי לעיר פראג. על אף האישורים שקיבלתי מהמוזאון לפני שעליתי לטיסה, התברר שלא נותר מקום במטוס הקטן כדי להציב את הארון שנעטף ונארז במקצועיות. נלחצתי ומיהרתי להסביר לדיילות שאני מובילה ארון קודש מ"יד ושם" לתערוכה במוזאון היהודי בפראג. הדיילות המסכנות עמדו מולי חסרות אונים. אחת מהן ניגשה לתא הטייס וחזרה כעבור מספר דקות עם הצעה לא מפתה במיוחד: להכניס את הארון לשירותים ולהניחו על האסלה. זו הייתה הדרך היחידה. בתחילה הרמתי גבה. ארון הקודש אומנם עטוף ושמור, אך לשים אותו בשירותים נראה לא מתאים בעליל. מכל מקום, לא הייתה לי ברירה. שירותי המטוס נחסמו בשני סרטי הדבקה רחבים בצבע חום. על הדלת נתלה שלט "אין כניסה". הארון הגיע בשלמותו לתערוכה ואני שוב ניצלתי.
חוויות מעבודתי כאוצרת וכבלדרית אומנות יש לא מעט. שמי הלך לפניי כאישה צעירה ואחראית שנושאת את היצירות בשלום למוזאונים בחו"ל, לכן קיבלתי עבודות מסוג זה כל מספר חודשים.
פליקס נוסבאום, הפליט, אוסף מוזיאון יד ושם - ירושלים 1939
פליקס נוסבאום 1904-1944
