1
אֶמה נכנסה לסניף הבנק שלה, במרכז סנטה-פה, כשהיא אוחזת היטב בידו של בנה.
הייתה איזו תקלה עם העברת המשכורות האוטומטית לחשבונות העובדים, ועובדי החברה נאלצו להפקיד באופן ידני את המחאות המשכורות שלהם. היא קיוותה שזה עניין חד-פעמי.
מטלות שכאלה, עם ילד אקטיבי מאוד בן ארבע – כמעט חמש בעצם – לא היו הדבר האהוב עליה ביותר. וחוץ מזה, מאחר והיא כבר החלה לעבוד כמנהלת חשבונות במשרה מלאה, אמה העדיפה להקדיש את הזמן שנותר לה עם מיקי לדברים שבנה אוהב.
הוא התרגל להיותה תמיד בסביבה כשעבדה כמטפלת, בתקופה בה השלימה את התואר שלה עם קורסים באינטרנט. היא דאגה שמיקי יהיה לצידה מאז שנולד. והשנה האחרונה הזאת, מאז שסיימה סוף-סוף את התואר והשיגה עבודה עם שכר ראוי ותנאים טובים, דרשה הסתגלות מסוימת מצד שניהם.
ברור שהעמידה בתור בבנק, כשהוא צריך לשמור על שקט ולא להשתולל, לא נחשבה לכיף גדול בעיניו של בנה. הוא אהב להיות בתנועה, לא בשקט ולא במנוחה.
"אימא, כמה זמן עוד?" הוא שאל בתוקף, ונראה בדיוק כמו העתק קטן של אביו. נימת קולו והיחס שלו רק הוסיפו לדמיון.
לפעמים, ממש הטריד את אמה כמה מיקי דמה לאביו הביולוגי, למרות שמעולם לא פגש את האיש. כל אדם שמכיר את הנסיך היה מזהה את הוד מעלתו במיקי, תוך שניות מרגע שהיה רואה אותו.
אמה חייכה אל בנה. "רק עוד קצת. אתה רואה? יש רק שלושה אנשים לפנינו."
"ואז נוכל ללכת לאכול ברד?" בנה ממש אהב ברד, והייתה לו היכולת להתכסות כליל בסירופ דביק עד שסיים אפילו את המנה הקטנה ביותר.
אמה בלעה אנחה במחשבה על הלכלוך שמחכה לה, אך הנהנה בכל זאת.
"יש!"
היא צחקה. "לא צועקים במקומות סגורים. בסדר?"
"בסדר, אימא." נימת הקול של בנה ביטאה עד כמה קשה יהיה לו להתאפק.
המולה קטנה בצידו האחורי של הסניף משכה את תשומת ליבה של אמה והיא הרימה את מבטה. קבוצת אנשי עסקים בחליפות מחויטות יצאה אל הלובי הגדול שבקומת הקרקע של הסניף, והילת הכוח וההשפעה של האנשים הללו הייתה לגמרי מוחשית.
אחד מאנשי האבטחה שליווה בדיסקרטיות את הקבוצה נראה לאמה קצת מוכר. הוא סובב את ראשו והיא זיהתה אותו, רק חלקיק שנייה לפני שעיניה פגשו את עיני השוקולד האפלות של האיש שהיא הייתה בטוחה שלא תשוב לפגוש עוד לעולם.
הנסיך קונסטנטין ממירוּס
בנו השני של מלכה של המדינה הזעירה, והאיש שלא רק שבר את ליבה אלא גם זנח את בנם.
אישוניו התרחבו בזיהוי מיידי.
זיכרונות של הפעם האחרונה בה התראו תקפו את אמה כמו סרט רע שלא ניתן לחדול מלהביט בו.
שניהם למדו באוניברסיטה, כשהם נפגשו לראשונה. הוא היה בן עשרים ושלוש ובשנה האחרונה של התואר השני שלו במנהל עסקים. היא הייתה בת תשע-עשרה, בשנה הראשונה של לימודי תעשיה וניהול. הם נתקלו זה בזה בחצר הפקולטה.
זה היה כל כך נדוש. היא הפילה כמה ספרים; הוא אסף אותם.
עיניהם נפגשו והיא הרגישה כאילו רכבת משא דוהרת התנגשה בה. היא לא ידעה שהוא נסיך, או שהגברים שניצבו במרחק דיסקרטי מאחוריו לא היו סטודנטים אלא צוות האבטחה שלו.
הוא חייך, שיניים צחורות בהקו מתחת לעיניים חומות יפהפיות. עם מאה ותשעים סנטימטרים בקירוב, הוא היתמר בהרבה מעל למאה ושבעים הסנטימטרים המכובדים של אמה. שרירי ויפה-תואר, הוא גרם לנשימתה להיעתק וגם למילים מפיה.
הוא לא נרתע, כפי הנראה, מחוסר יכולתה לבטא במילים את הכרת התודה שלה. להיפך, נראה היה שהוא מוקסם מכך.
"אני מאמין שאלו שייכים לך." הוא הושיט לה את הספרים.
היא לקחה אותם והנהנה ללא מילים.
"חדשה בקמפוס?"
הם כבר היו קרובים לסוף הסמסטר הראשון של השנה, אבל היא הנהנה בכל זאת.
"את רוצה אולי לצאת איתי?"
היא הצליחה להגיד סוף-סוף מילה אחת. "כן."
למרות שהזיכרון הזה היה מריר-מתוק, הזיכרונות שנוצרו אחריו היו מה שגרם לכאב כה רב במעמקי חזהּ של אמה.
הם יצאו במשך קרוב לשנה, עברו לגור ביחד בניגוד לרצונם של הוריה, בקיץ שבתום שנתה הראשונה באוניברסיטה. למרות שהוא אמר לה מראש שהוא חתם על מין חוזה ימי-ביניימי להתחתן עם אחייניתו של מלך של איזו מדינה אחרת, קון התנהג כאילו אינו מסוגל לחיות בלעדיה.
הוא היה קשוב ודואג, מקסים תמיד, ומלא תשוקה להפליא.
אמה החלה לטוות חלומות על עתיד, שהיו מבוססים על התנהגותו, לא על הדברים שאמר.
ואז זה נגדע.
"מה אמרת הרגע?" אמה לא הייתה מסוגלת לעכל את המילים שהוא אמר לה, אז.
לא ייתכן שקון התכוון לזה.
"אבא שלי רוצה שאכבד את ההתחייבות שלי כבר עכשיו. אנחנו חייבים להיפרד. תצטרכי למצוא לעצמך מקום מגורים אחר."
"לא. אתה לא מתכוון לזה באמת."
קון נראה מיוסר.
"אמה, ידעת מראש שזה צפוי לקרות."
"לא." היא נדה בראשה, צרחה בתוך תוכה מרוב כאב. "לא. אתה רוצה להתעלס איתי כל יום. אתה רוצה להמשיך לדבר איתי כל הזמן, גם כשאתה לא איתי. אתה לא רוצה להתחתן עם מישהי אחרת."
זה היה בלתי אפשרי.
היא הייתה בטוחה, כשהוא הציע לה לעבור לגור איתו, שהחוזה ההוא חסר כל משמעות של ממש. הוא לא שב להזכיר אותו בכלל. אמה פשוט אילצה את עצמה להתעלם מעצם קיומו, להתמקד במקום זאת בהווה. היא אהבה את קון, ולמרות שהוא לא אמר לה מעולם את המילים הללו, מעשיו גרמו לה להאמין שהיא חיונית בעיניו בדיוק כמו שהוא בעיניה.
"זאת לא שאלה של רצון להתחתן איתה. נתתי הבטחה. אני צריך לכבד אותה."
"מה? לא נכון. חתמת על החוזה ההוא לפני חמש שנים. היית אז ילד, בסך הכול."
"אני מקווה שלא. זה הגיל בו את היית, כשהתחלנו לצאת."
היא הייתה כבר בת עשרים, אם כי לא נבונה יותר, כפי הנראה. והוא היה בן עשרים וארבע, וגם הוא לא נבון במיוחד, אם הוא עמד לשאת אישה שהוא לא אוהב, רק למען הכבוד והעושר של משפחתו.
העימות המשיך להתפתח. אמה בכתה, והיא לא הייתה גאה להיזכר כעת איך התחננה בפניו שישנה את דעתו. אבל קון? הוא התעטף בהילה הנסיכותית שלו, נותר צונן ומתנשא, סירב לדון בזה בכלל.
הוא הציע לה מגורים ללא שכר דירה למשך שנה, כדי להסתגל לשינוי.
התחושה דמתה בעיניה ללקיחת שוחד, ובאותו הרגע היא ידעה שזה אכן תם ונשלם.
ליבה של אמה התרסק לרסיסים בפיצוץ של כאב אדיר. היא עזבה את דירתם המשותפת עוד באותו הערב וחזרה לבית הוריה, מובסת.
גם זה לא החזיק מעמד, אם כי היא לא התכוונה לתת לזיכרונות הללו להשתלט עליה, בשלב הזה.
בשום פנים ואופן לא.
אמה אילצה את עצמה להפסיק להריץ את הזיכרון בראשה ולהתמקד בהווה. בתחושת ידו של בנה בידה. בקולות של לקוחות הבנק האחרים ששוחחו עם הפקידים. ברשרוש הניירות ובחריקת העטים בעת שאנשים חתמו על מסמכים.
בידעה מה עמד לקרות כעת, מוטב היה לאמה להסיט את מבטה ראשונה. למען השמירה על כבודה העצמי. הרי בשום פנים ואופן, הוד מעלתו לא ירצה להודות בכך שהוא מכיר אותה.
היא אפילו לא העלתה בדעתה את האפשרות שהוא בכלל לא יזהה אותה.
אפילו מאהבה לשעבר לא יתנהג באופן גס כל כך.
אבל בכל זאת, היא לא הייתה מסוגלת להסיט את מבטה. אפילו אחרי למעלה מחמש שנים, ליבה הלם במקצב מהיר למראהו ועיניה לגמו אותו כאילו היה כוס מים צוננים בלב מדבר.
רק שהיא לא הייתה צמאה בכלל. לא למשקה הזה.
היא התגברה על הפרידה מקונסטנטין. למדה לשנוא אותו, למען האמת. ואז היא למדה להניח לשנאה הזאת להתפוגג. לא הייתה לאמה ברירה. היא לא יכלה לחיות את חייה עם המרירות והכאב על בסיס יומיומי.
היא עשתה יוגה. מדיטציה. היא הפסיקה לשנוא.
אבל ברגע זה? בראותה אותו, בטוח בעצמו וחסר כל דאגות עם עמיתיו לעסקים, אמה ממש התקשתה להישאר סבלנית, מבינה ומשלימה.
"אימא."
הקול של בנה עשה את מה שכוח הרצון שלה לא היה חזק דיו לגרום לה לעשות, וקטע את ההתמקדות שלה במנוול המלכותי. אוקיי, אז השלמה לא עמדה להיות חוזקה שלה היום.
אמה הביטה מטה והצליחה לחייך חיוך קלוש למען בנה הקט. "כן, קופיף?"
"אני לא קופיף." הפנים של בנה, הדומים כל כך לאלו של אביו, התכרכמו בהבעה זועפת. "אני ילד."
מיקי הגיע לשלב של סלידה מכינוי חיבה. הוא לא היה קופיף, או מותק, או חומד. בקושי הוא סבל את הכינוי מיקי, במקום שמו המלא, מיכאיל, בו הוא הוטבל. כמו שהוא שב והזכיר לה כל הזמן, הוא היה ילד גדול. בן חמש כמעט.
יעזור לה אלוהים, איך הוא יהיה כשיגיע לשנות העשרה שלו?
"נכון. אתה ילד קטן ממש נפלא."
"אני כמעט בן חמש!" הוא הכריז בקול, בעלבון ברור. גם להיקרא קטן היה אחד הדברים האסורים, מבחינתו.
אך היא רק חייכה חיוך רחב, למרות המתח העז שפעם בתוכה למראה תורם הזרע שלו. "אתה בן ארבע... ושלושה רבעים," היא הוסיפה, כדי לפייס. "ולמרות שאתה גדול אולי בגיל, אתה עדיין הילד הקטן שלי."
"וגם שלי, אני חושב." קונסטנטין חצה את הלובי הגדול של סניף הבנק, במהירות רבה מאוד.
למה הוא עשה את זה, בהתחשב בכך שהוציא צו הרחקה שמנע אותה מלהתקרב למרחק של פחות מחמישה-עשר מטרים ממנו, לא היה לה שום מושג. ואז מילותיו נקלטו, ואמה רצתה להכות אותו.
באגרוף קפוץ. לא סטירה ביד פשוטה.
מנוול בלתי נסבל שכמוהו!
כנראה שגם הבנה הייתה מעבר ליכולתה.
ברור שמיקי היה שלו. היא ניסתה לבשר עליו לקונסטנטין, אבל הוא לא הניח לה להתקרב, ומאמציו למנוע את זה ממנה הפכו את חייה ואת החיים של בנם לקשים הרבה יותר מכפי שהם היו צריכים להיות.
היא רשפה לעברו מבט זועם. "לך מפה, קונסטנטין." פיה התהדק בכוח. השימוש בשמו הפרטי היה הרבה יותר מדי אישי בשלב הזה.
אבל היא לא חשבה שלקרוא לו הנסיך המנוול יתקבל יפה.
"אני לא הולך לשום מקום." הוא הצביע מטה לעבר מיקי, שהתבונן בשניהם מוקסם ומרותק. אי אפשר היה שלא לראות בעיניו את ההבנה. "זהו הבן שלי, ואת הסתרת אותו ממני במשך שנים."
חום וקור שטפו את אמה בגלים. היה רק דבר אחד שהיא ידעה בוודאות.
היא עמדה לקבל סוף-סוף את ההזדמנות שלה להגיד את מה שהיה לה להגיד לו. רק שהיא לא רצתה לעשות את זה במקום הזה. לא למול עיניהם של כל אנשי העסקים העשירים הללו וכל פקידי הבנק.
"זה אבא שלי. האיש הזה הוא אבא שלי." מיקי משך בהתרגשות את ידה של אמה, וקולו נישא ברחבי הלובי הגדול.
אנקות השתאות נשמעו באוויר, ולחישות, אך אמה התעלמה מהן כליל, והתעלמה גם מהאיש שהסתכל עליה כאילו התקרה נפלה לפתע על ראשו, כדי להביט בבנה בלבד. "הוא נראה כמו בתמונות?"
מיקי העביר עיניים, באותו גוון שוקולד כמו אלו של אביו, לעבר הנסיך ובחזרה לפגוש את מבטה של אימו. "בתמונות, הוא לא נראה כל כך כועס." קולו רעד רק טיפה, בטחונו העצמי הרגיל התערער בבירור בשל היחס של קונסטנטין. "הוא לא מחבב אותי?"
"כמובן שאני מחבב אותך. אתה הבן שלי." נימת קולו של קונסטנטין ביטאה הכול מלבד יהירותו הרגילה. למען האמת, הוא נשמע מעורער. "הראית לו תמונות שלי?" הוא שאל אותה.
היא לא ידעה אם הוא כועס, חש הקלה או לגמרי אדיש לעובדה.
היא אישרה בהנהון קצר.
"אבל לא סיפרת לי עליו."
"אנחנו חייבים לעשות את זה דווקא פה?" היא שאלה אותו, אם כי הייתה ממש שמחה לא לעשות את זה בכלל. היא כבר השלימה עם העובדה שבנה לא יזכה לפגוש את אביו האמיתי עד שמיקי יגיע לגיל בו יוכל להתקשר בעצמו אל משפחת המלוכה של מירוס, עם תוצאות של בדיקת די-אן-איי בידו.
הסצנה הזאת, כאן, עכשיו, הייתה כמו מתוך איזה סרט אימים נוראי. חלום הבלהות הנורא ביותר שלה.
"אנחנו נלך בחזרה אל המלון שלי."
היא נדה בראשה. "לא." היא לא הייתה עד כדי כך טיפשה. היא ידעה שלאיש יש מעמד דיפלומטי. היא לא ידעה בבירור אם זה הופך את חדר המלון שלו לטריטוריה ריבונית שלו כל עוד הוא נמצא בסנטה-פה, אבל היא לא רצתה לקחת שום סיכון. "אתה יכול לבוא אלינו הביתה. בעוד שעה. יש לי עוד כמה מטלות לסיים."
"את ובני לא יוצאים משדה הראייה שלי לרגע."
"אז אני מניחה שאתה יכול להשתרך אחרינו, בזמן שאני מסיימת את כל מה שיש לי לעשות," היא השיבה בסרקסטיות.
"אל תהיי מגוחכת. אנחנו צריכים לדבר."
"אני צריכה להפקיד את הצ'ק הזה, ואז אני צריכה לעשות קניות במכולת."
"אנשיי יכולים לעשות את כל זה בשבילך."
"נראה לך שאני אבטח באנשים שלך עם תלוש המשכורת שלי?" היא לא התכוונה לתת לו אפשרות לפגוע בה, וחשוב מכך בבן שלה – לעולם לא עוד.
הוא נרתע אחורה כאילו היא חבטה בו, כמו שהיא השתוקקה לעשות רק לפני מספר רגעים. "למה לא?"
אמה עשתה מאמץ מירבי להפנות אל בנה חיוך טבעי. "מיקי, אתה יכול להיות ילד גדול ולשמור לי את התור? אני עומדת להיות ממש כאן, בקרבת מקום." היא הצביעה על נקודה במרחק של כשלושה מטרים, שם התכוונה להעמיד את קונסטנטין במקומו, מחוץ לטווח השמיעה של בנה.
"שניכם תהיו ממש שם?" שאל מיקי.
אמה הנהנה.
"בסדר, אימא. אני אעמוד ממש פה." מיקי הזדקף בחשיבות עצמית.
אמה לא אמרה דבר לקונסטנטין עד שהגיעה אל המקום שעליו הצביעה קודם, כשתשומת ליבה לא עוזבת לרגע את בנה.
"בגלל שאני לא בוטחת בך בכלל," היא לחשה לקונסטנטין בלהט, בהוסיפה לחייך אל בנה חיוך מרגיע. "אני לא בטוחה שלא תשליך את הצ'ק שלי לפח, רק כדי לגרום לי עוד כאב והשפלה. אני לא בטוחה שלא תשתמש במידע שיש על הצ'ק כדי למצוא את המעסיק שלי ולהביא לפיטוריי. אני – "
"אני קולט את התמונה. את רואה בי מין מפלצת."
"לא. סתם מנוול מלכותי, שפגע בי בעבר בצורות שלא העליתי בכלל בדעתי, ולעולם לא אעשה את הטעות ואניח שלא תפגע בי שוב."
הוא הסתובב וצעד בצעד נמרץ אל הגברים שהגיעו איתו, אמר דבר מה לאחד מהם שהיה לבוש בחליפת עסקים. לפתע היא מצאה את עצמה אוספת את מיקי, והם הובלו אל אחד הדלפקים כדי להפקיד את ההמחאה שלה ללא דיחוי.
"אם תתני לסרגיי רשימה, הוא יוודא שהקניות שלך יערכו."
אחד מאנשי האבטחה שלו צעד קדימה תוך הנהון.
היא נאנחה. "בסדר, אבל תקצבתי את הקניה הזאת בשבעים וחמישה דולר בלבד, ואם הוא יחרוג או יקנה מוצרים יותר יוקרתיים, אני לא אשלם על זה. וכל הפירות והירקות הטריים, הבשר ומוצרי החלב צריכים להיות אורגניים." היא הזעיפה פנים לעבר סרגיי. "תוכל למצוא את כל הדברים האלה במחירים הכי טובים ב – " היא ציינה אחת משלוש החנויות שבהן קנתה את המזון הכי בריא לבנה, במחירים הכי טובים.
"אני אדאג לזה," הבטיח סרגיי.
"תן לי את מספר הטלפון שלך ואני אשלח לך את רשימת המכולת שלי." הרשימה הייתה שמורה באפליקציה, בטלפון שלה.
לאחר שזה טופל, היא הובילה את הדרך החוצה, אל השמש הקופחת של סנטה-פה. "מה אתה עושה בניו-מקסיקו?"
היא לא העלתה מעולם בדעתה שממש תיתקל בנסיך במקום בו בחרה להתחיל מחדש את חייה, בגלל שזה מקום זול יחסית למגורים וידידותי למשפחות.
"חוזה כריה," הוא אמר, כאילו זה היה אמור להיות ברור.
"אבל – "
"את יודעת שמחצבים הם אוצר טבע חשוב מאוד של המדינה הזאת." זאת הייתה פסיקה, לא שאלה.
"עכשיו אני יודעת." היא הגיעה לסנטה-פה כדי להתחיל מחדש את חייה.
ענפי הכלכלה היחידים שלהם היא הייתה ממש מודעת היו אלו שבהם היא יכלה למצוא עבודה. היא בחרה את סנטה-פה על פני כל שאר ניו-מקסיקו בגלל שפע הגלריות לאומנות וקהילת האומנים העשירה שיש בעיר.
היא החלה להשלים את הכנסתה עם עבודות ציור קטנות שעשתה לאחת הגלריות, כשנה לאחר שעברה לעיר מסיאטל. לצורך מגורים ולהכנסתה העיקרית, היא עבדה כמטפלת של ילדי זוג עשיר שניהל עסקי נדל"ן. וכשהיא יצאה לחפש לעצמה משרה של ממש, אף אחד מהמקומות שאליהם אמה פנתה לא היה חברת כריה.
לקח לה כמעט ארבע שנים לבנות לעצמה בחזרה חיים סבירים למדי, בהם היא ובנה לא יצטרכו לחיות מהיד לפה, ולא הייתה לה שום כוונה לתת לקונסטנטין להרוס לה אותם כעת.
היא קיבלה את התואר שלה, לא תואר ראשון מלא כפי שתכננה בהתחלה, אבל בכל זאת תואר. וכדי להתרחק מהסטיגמה של צו ההרחקה שהוא הוציא נגדה, אמה גם שינתה את שמה.
כאב לה לוותר על השם של הוריה המאמצים. היא הייתה אמה סלואן מאז שהייתה בת כמה חודשים בלבד.
אלא שהם משכו לחלוטין את ידיהם ממנה, כך שהיא עשתה את זה בכל זאת, שינתה את שם המשפחה שלה ושל בנה בחזרה לשם שבו נולדה, קרמייקל. הדבר היחיד שהיא קיבלה מההורים הביולוגיים שלא הכירה מעולם.
במכונית התחוללה דרמה קטנה. מיקי לא רצה שאביו יעזוב ויסע אחריהם במכונית אחרת, וצעקותיו והדמעות שלו, שלא היו עניין חריג לילד בגילו, השפיעו על אמה במידה קשה מהרגיל בגלל הסיטואציה. דמעות רטובות בערו במעמקי עיניה, בנסותה להסביר שקונסטנטין יפגוש אותם כשהם יגיעו הביתה.
"אני אסע איתך," הוא אמר והקיף את המכונית אל צד הנוסע.
היא בהתה בו, ואז במכונית הפשוטה, בת העשר, וניסתה להכניס את זה לראשה. שהוא יסע במכונית שלה, איתה ועם מיקי?
אנשי האבטחה של קונסטנטין ניסו להתווכח, אבל הוא התעלם מהם, פתח למיקי את הדלת וסייע לבנה העצמאי מאוד, שכבר למעלה משנה סירב לתת לה לעזור לו, להיכנס אל תוך מושב הבטיחות שלו.
בידיים רועדות מלחץ, אמה דיברה אל קונסטנטין. "אתה יכול לנסוע עם אנשי האבטחה שלך. מיקי ירגע."
בנה כבר לא בכה, מפני שהוא האמין שקונסטנטין יסע אתם, והוא היה עסוק כעת באבזמי רתמת הבטיחות של המושב שלו.
היא נאלצה להודות בצער שבנה כבר לא היה זה שבסכנה לצאת מכלל שליטה.
קונסטנטין סגר את הדלת של מיקי, הקיש על מכסה תא המטען ובא מסביב אל חזית המכונית כדי לדבר איתה.
"את הסתרת את בני ממני." נימת ההאשמה שבקולו הייתה יכולה להכאיב.
אילו הייתה אמת במילותיו.
אלא שלא הייתה.
מגרש חניה הוא מקום קצת יותר טוב מסניף של בנק, אבל מכוניתה לא הייתה לגמרי אטומה לקול. היא השפילה את קולה אבל הניחה לנימה שלו להיות מלאת האשמה. "אתה הרחקת אותי מחייך, כדי להתחתן עם מישהי אחרת."
"ובגלל זה, מתוך יצר נקמה, את עשית לי את זה!" הנסיך לא עשה כל מאמץ להנמיך את קולו.
"נקמה? אתה מנותק מהמציאות?" היא שאלה בכעס, וקולה היה עדיין חרישי. "ניסיתי להתקשר אליך, דחית את השיחות שלי. ניסיתי לבוא לראות אותך, והוצאת נגדי צו הרחקה, אתה זוכר? לא עשיתי שום דבר שהצדיק צו כזה, אבל אנשים כמוך מקבלים תמיד כל מה שהם רוצים."
"לא אני זה שמנותק מהמציאות פה. לא הוצאתי שום צו הרחקה נגדך. יותר חשוב מזה, אני לא בחרתי שלא להיות חלק מהחיים של בני," הוא אמר בלהט.
"אי אפשר לנחש את זה, מתוך האופן שבו נהגת כלפיי." הוא הבהיר לה יפה מאוד שאינו מעוניין להיות חלק מהחיים שלה, והנחישות שהוא הפגין בתחום הזה השפיעה על כך שלא נודע לו על הקיום של בנו.
"היית צריכה להתאמץ יותר."
כמה אופייני מצידו, לצפות ממנה שיהיו לה אופציות שבעיניו הן מובנות מאליהן, והוא זה שמנע אותן ממנה. הוא חי חיים כל כך נוחים שהוא גם בטח האמין בכל הזבל שיצא מפיו.
"מה זאת אומרת, להתאמץ יותר? התקשרתי ושלחתי הודעות טקסט, אבל חסמת את המספר שלי. עזבת את הדירה שלנו ולא הצלחתי לקבל את כתובתך החדשה." היא ניסתה, אבל גם השוער וגם איש האחזקה של הבניין שלהם הצליחו לעמוד בפני כל הקסם האישי שלה, תחינותיה ואפילו האיומים. "כתבתי מכתבים, אך לא ענית, לא ידעתי בכלל אם קיבלת אותם או לא. שלחתי מיילים לכתובת שמופיעה באתר הבינלאומי של מירוס, אבל לא קיבלתי שום מענה."
זה היה איום ונורא. וברגע שהיא הצליחה ליצור קשר עם מישהו מבני המשפחה שלו? הסיוט רק נעשה יותר גרוע, לא טוב יותר.
משהו שנראה כמו רגש אשמה הבליח לרגע בהבעתו, אך נעלם מיד.
קונסטנטין הביט מטה לעבר בנו, דרך חלון המכונית, והבחין בכך שהילד הקטן מביט בהם בעניין, למרות שאינו יכול לשמוע את כל מה שנאמר. הוא העווה פנים. "אנחנו ננהל את השיחה הזאת בשלב אחר."
"החלטה נבונה מאוד." היא לא עשתה שום מאמץ למתן את הסרקזם שלה. מאידך, היא גם לא ניסתה לפתוח מחדש את השיחה.
אמה ניסתה למחות שוב נגד נסיעתו איתם, כשהוא החל להקיף את המכונית לכיוון דלת הנוסע, אך הוא נד בראשו. "אמרתי לו שאני בא אתכם וכך גם אעשה." ואז הנסיך טיפס למכוניתה ומשך את חגורת הבטיחות כדי להדקה, כאילו נסע ברכבים צנועים כל כך במשך כל חייו.
המשך הפרק בספר המלא
